ברזל ונחושת בארץ ישראל

 מאת: אורן סעיד

התורה מציינת שארץ ישראל נתברכה במחצבים של ברזל ונחושת. לברכה זו קיימות גם עדויות ארכיאולוגיות.

בפרשתנו משה משבח את ארץ ישראל העשירה במחצבים של מתכת: "אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת " (ח, ט). גם בברכת משה לשבט אשר מוזכר שבח זה: " בַּרְזֶל וּנְחֹשֶׁת מִנְעָלֶיךָ וּכְיָמֶיךָ דָּבְאֶךָ" (דברים לג, כה), מסביר רש"י: "ברזל ונחשת מנעלך - ארצכם נעולה בהרים שחוצבים מהם ברזל ונחשת". רבינו בחיי [1] מבאר, מדוע ארץ ישראל נתברכה דווקא במחצבי נחושת וברזל ולא במחצבי כסף וזהב: "לפי פשוטו כי העדר הברזל והנחשת חסרון גדול בארץ, לפי שהם תשמישי הכלים שמשתמשין בהם ברוב, אבל הכסף והזהב אינו חסרון גדול בארץ, ועל כן שבח הארץ במה שהוא עיקר התשמיש והם הברזל והנחשת שיהיה העדרם חסרון גדול בארץ ולא שבח אותה בכסף וזהב, וכן הזכיר משה בוזאת הברכה בברכת אשר בַּרְזֶל וּנְחֹשֶׁת מִנְעָלֶיךָ (דברים לג, כה)" (שם). ארץ ישראל נתברכה דווקא במחצבי נחושת וברזל, כי מהם ניתן ליצור את הכלים החיוניים לאדם. במאמר זה נדון, כיצד ארץ ישראל נתברכה במחצבי ברזל ונחושת.

אבני ברזל

אבני צור.
מאבנים אלו נעשו רוב כליו של האדם הקדמון.
מתוך ויקיפדיה

לביטוי " ארץ אשר אבניה ברזל" מצינו שני פירושים:

א. הברזל הוא מאוצרותיה של ארץ ישראל. עפרות ברזל נתגלו בארץ, בחלקן על פני השטח, בהר רמים שבמערב עמק החולה: במכתש הגדול ובנחל פארן שבנגב, אולם בגלל כמה סיבות, כלכליות בעיקרן-אין מנצלים אותן[2].

ע"פ רוב הברזל אינו מצוי בטבע בצורה טהורה, אלא במרבצים של תרכובות מוצקות עם יסודות אחרים הנקראות עפרות. את הברזל הפיקו מהעפרה בתערובת עם פחם עץ בתוך כורי היתוך שנחפרו באדמה.

ב. בתרגום ירושלמי מפרש: "אבניה ברזל – בְּרִירַן כְּפַרְזְלָא". כלומר, לא מדובר על מחצב הברזל, אלא על 'אבניה' שהן חזקות כברזל. את משמעותו של התרגום מסביר הרמב"ן: "הכתוב משבח את הארץ שנמצא בה מחצבות לאבנים יקרות, אבני גזית (=אבנים מסותתות לפי קווים ישרים) לבנות מהם חומות ומגדלים, לא כארץ מצרים וארצות רבות שוכני בתי החומר ונעשים ליושביהם קבריהם".  כלומר, הארץ נתברכה באבנים חזקות מהן אפשר לבנות בתים, חומות ומגדלים. כך גם מבאר הספורנו: "אל ארץ טובה - ...החמישי הוא, ארץ אשר אבניה ברזל, שבה נמצא ריבוי אבנים קשות ובהירות יפות וטובות לבניין" (ח, ז).

בארץ ישראל שכיחים  כמה מיני אבנים קשות במיוחד, החשובות שבהם:

צור -  שכיח מאוד בנגב, ובשכבות דקות בין סלעי גיר במרכז ובצפון הארץ. מאבן זו נעשו רוב כליו של האדם הקדמון. כאשר מכים אבני צור זו בזו בחשכה ניתזים ממנה ניצוצות ולכן הצור שימש להדלקת אש [3].

בזלת – שכיחה בגולן ובגליל המזרחי. חומות טבריה וחלק מבתיה של טבריה בנויים מאבני בזלת מסותתות (אבני גזית) [4] . בשל תפוצתה הנרחבת על פני כדור הארץ, ובשל חוזקה, שימשה הבזלת חומר גלם לבנייה וליצירת כלים כבר בתקופות קדומות, החל בכלי נשק ובכלי עבודה (ראשי חניתות, קרדומים) וכלה בקישוטים ובחפצי אמנות (עמודים ופסלים) [5].

הנחושת

ישנן עדויות מקראיות וארכיאולוגיות רבות על הפקת בנחושת בארץ ישראל  בכמויות ניכרות;  על יציקת כלי המקדש בימי שלמה המלך נאמר: "וְאֶת הַסִּירוֹת וְאֶת הַיָּעִים וְאֶת הַמִּזְרָקוֹת וְאֵת כָּל הַכֵּלִים האהל [הָאֵלֶּה] אֲשֶׁר עָשָׂה חִירָם לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בֵּית יְהוָה נְחֹשֶׁת מְמֹרָט; בְּכִכַּר הַיַּרְדֵּן יְצָקָם הַמֶּלֶךְ בְּמַעֲבֵה הָאֲדָמָה בֵּין סֻכּוֹת וּבֵין צָרְתָן" (מלכים א, ז, מה-מו). את הנחושת יצקו בבקעת הירדן, ע"י יצירת דפוסים בבטן האדמה ליציקת הנחושת לכלים, כפירוש מצודת דוד: "במעבה האדמה – בעובי האדמה חפר צורת הכלים ההם, ושפך בהם את הנחושת לאחר ההתכה" (שם). יש המזהים  את "מכרות שלמה המלך" עם המכרות בתמנע. משלחת של אוניברסיטת תל אביב בראשות ד"ר ארז בן יוסף  הוכיחה באמצעות תיארוך בפחמן 14 של ממצאים חדשים שהיא חפרה בבקעת תמנע, שהפעילות במכרות הנחושת הגיעה לשיאה במאה ה-10 לפנה"ס, כלומר בימי ממלכת ישראל המאוחדת של דוד ושלמה [6].

בשנת  1949 נתגלו בתמנע, כ-25 ק"מ מצפון לאילת, עפרות נחושת וכן כורים (תנורים) קדומים להתכת נחושת. בתמנע נתגלו שרידים ועדויות להתפתחות הכרייה וההפקה של הנחושת לכל שלביהן. אתר תמנע נקבע כאחד האתרים הקדומים ביותר בעולם מסוגו.

לאחר קום המדינה חודשה כריית הנחושת בתמנע. בשנת 1959 החלה חברת "מכרות נחושת בתמנע" בכרייה מסחרית של הנחושת, בעשרה מכרות פתוחים ותת-קרקעיים, באמצעות ציוד מכני כבד. המכרות ספקו בזמן הפעלתם 1.1 מיליון טון עפרה לשנה. בשנת 1984 נסגר המפעל סופית מסיבות כלכליות[7].

כמו כן, גם באזור באר שבע (ביר מטר) גילו  בחפירות ארכיאולוגיות תעשייה קדומה של כלי נחושת.

כדאי לציין, את האתר "פונון"  - עליו אנו קוראים בפרשת מסעי בני ישראל במדבר: " וַיִּסְעוּ מ ִפּוּנֹן, וַיַּחֲנוּ בְּאֹבֹת (לג, מג). את פונון רגילים לזהות עם חירבת פינאן, בשיפולי גבעת אדום, כ-35 ק"מ מדרום לים המלח, וכ-9 ק"מ דרומית מזרחית לחירבת נחאס. מן כמות סיגי הנחושת שנמצאו בה מסתבר, שפונון היתה באדום המרכז החשוב ביותר להתכת נחושת [8]. יש הסוברים כי האתר פונון מזוהה עם "מכרות שלמה המלך" [9]. על אף שאתר זה, וכן אתר תמנע (המצוין לעיל) היו שייכים בתקופת שלמה לממלכת אדום, באדום היו נציבים שמינה דוד המלך, דבר שאיפשר לשלמה המלך  לנצל את המכרות באדום והערבה, כפי שמציין הכתוב: "וַיַּעַשׂ דָּוִד, שֵׁם, בְּשֻׁבוֹ, מֵהַכּוֹתוֹ אֶת אֲרָם בְּגֵיא מֶלַח שְׁמוֹנָה עָשָׂר, אָלֶף.  וַיָּשֶׂם בֶּאֱדוֹם נְצִבִים, בְּכָל אֱדוֹם שָׂם נְצִבִים, וַיְהִי כָל אֱדוֹם עֲבָדִים לְדָוִד" (שמואל ב, ח, יג-יד).

ע"פ רוב הנחושת אינה מצויה בטבע בצורה טהורה, אלא במרבצים של תרכובות מוצקות עם יסודות אחרים הנקראות עפרות. תחילה אוספים את העפרה מפני השטח וגם מעומק האדמה על-ידי פעולת כרייה, לאחר מכן מפיקים את הנחושת הטהורה מן העפרה בכורי היתוך.

---

[1] רבינו בחיי בן אשר אבן חלואה (1340 – 1255). השווה לדברי הרמב"ן על פסוק זה: "כי בארץ ישראל מחצב נחשת וברזל שהם צורך גדול ליושבי הארץ ולא תחסר כל בה אבל מוצא הכסף והזהב איננו חסרון בארץ" (שם).

[2] ראה בספר "גיאולוגיה בפטיש ישראלי", מאת עמנואל מזר, האוניברסיטה הפתוחה בישראל, 1994, עמ' 321.

[3] שם, "גיאולוגיה בפטיש ישראלי", עמ' 42-43 ועמ' 377.

[4] שם, "גיאולוגיה בפטיש ישראלי", עמ'  345. ראה גם  בויקיפדיה בערך "בזלת".

[5] ראה גם "מבוא לארכיאולוגיה של ארץ-ישראל בתקופת המקרא", האוניברסיטה הפתוחה, ישראל, 1989 , עמודים 144-145.

[6] ראה גם המכלול - האנצ' היהודית בערך "בקעת תמנע" בפסקה "סוף האלף השני לפני הספירה".

[7] להרחבה על המכרות בתמנע ראה בויקיפדיה  בערך "בקעת תמנע".

 [8]יתכן שבפונון או בסביבתה אירע מעשה הנחשים ומעשה נחש הנחושת (במדבר, כ, ה-י). וכן פירש בתרגום יונתן בן עוזיאל וראה דברי הרמב"ן שם.

[9] קידר י. החקלאות הקדומה בחבל עבדת, ידיעות החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה כ"ב תשי"ח, 1958 עמודים 68-70. ראה גם באתר "דעת" במאמר של מ. הראל "מושבם של איוב ורעיו".

© כל הזכויות שמורות למחבר