חקלאות מצרים מתנת הנילוס

 מאת: אורן סעיד

התורה מציינת שארץ מצרים תלויה בנילוס בכך שמקור המים שלה הוא הנילוס.

בפרשתנו אנו קוראים על שבחה של ארץ ישראל, שמקור המים העיקרי שלה הוא הגשמים שה' משפיע עליה, לעומת ארץ מצרים התלויה במים שבנילוס:  "כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק" (יא, י). מסביר רש"י : "והשקית ברגלך - ארץ מצרים היתה צריכה להביא מים מנילוס ברגליך ולהשקותה וצריך אתה לנדד משנתך ולעמול, והנמוך שותה ולא הגבוה, ואתה מעלה המים מן הנמוך לגבוה, אבל זו למטר השמים תשתה מים אתה ישן על מטתך והקב"ה משקה נמוך וגבוה גלוי ושאינו גלוי כאחת". התורה מציינת את ההבדל בין ארץ ישראל למצרים, כדי להראות שארץ ישראל משובחת ממצרים. בארץ ישראל אין צורך לעמול ולעשות תעלות מים כמו שעושים במצרים תעלות מהנילוס. בארץ ישראל, הגשם משקה מקום גבוה ומקום נמוך, ובמצרים הנילוס משקה רק מקום נמוך. במאמר זה נעסוק בתלות שבין מצרים לנילוס.

לעיני המשקיף מחלון המטוס הטס בשמי מצרים, נגלית רצועה ירוקה, ברוחב ממוצע של עשרה ק"מ המתמשכת לאורך כ-1200 ק"מ, מסכר אַסְוַּאן עד לקהיר ולדלתא. הצבע הירוק מתבלט במיוחד על רקע הקרקע המדברית החשופה, המשתרעת עד לקו-האופק, משני צידי הרצועה. הנילוס הוא עורק חיים של העמק הירוק והארוך הזה ומימיו קיימו שם ציויליזציות קדומות ביותר. לחקלאות המצרית היסטוריה ארוכה מאוד והיא מהמוצלחות ביותר מבין המערכות החקלאיות בעולם. היא אחת היחידות שלא כשלה עקב בעיות מליחות וניקוז, אשר מוטטו את מערכות ההשקיה הגדולות של העולם, והצליחה לעמוד במשימה של סיפוק צרכי המזון של אוכלוסיית מצרים. פוריותה הרשימה את מבקריה לאורך כל ההיסטוריה הכתובה, מאז בני ישראל לפני גלותם ואחריה, ועד מסעם של מלומדי נפוליון לפני כ-200 שנה[1].

מסלול הנילוס ומקורותיו.
מתוך ויקיפדיה

 

הנילוס הוא הנהר הגדול שבנהרות אפריקה ואחד משני הנהרות[2] הגדולים ביותר בתבל. שמו המקראי "יְאוֹר". מי השטפונות של הנילוס, הנושאים עמם סחף דשן, משקים ומזבלים מידי שנה בשנה את העמק בו הנילוס זורם למן חודש מאי ואילך, והגיאות מגיעה לשיאה בחודשים ספטמבר-אוקטובר[3].

ההיסטוריון היוני הרודוטוס (485 לערך לפנה"ס עד 420 לפנה"ס) אמר שמצרים היא ''מתנת הנילוס''. הוא צדק, כי מדי שנה הנילוס מציף את השטחים שלידו. מצרים היא ארץ מדברית, ולכן כמות הגשמים במצרים קטנה מאוד. ההצפות הן שמשקמות את אדמתה. טין פורה, שנסחף מהנהר אל השדות הסמוכים, מעשיר את הקרקע ומשביח את היבולים החקלאים. נהר הנילוס הוא מקור המים העיקרי של מצרים. 90% מאוכלוסייתה של מצרים חיה לאורך נהר הנילוס ובדלתה[4].

החקלאות במצרים מבוססת על אדמות המושקות ברשת תעלות מן הנילוס, כפי שרש"י מציין: "על היאור - כל שאר נהרות אינם קרויים יאורים, חוץ מנילוס, מפני שכל הארץ עשויין יאורים יאורים בידי אדם, ונילוס עולה בתוכם ומשקה אותם, לפי שאין גשמים יורדין במצרים תדיר כשאר ארצות" (בראשית מא, א).

ממשלת מצרים עושה מאמצים רבים להגדיל את שסחי העיבוד מעבר לרצועה הצרה שלאורך הנילוס. לצורך זה בעקר הוקמו הסכרים על הנילוס, ובראשם הסכר הגדול ליד אַסְוַּאן, נמשכו תעלות מן הזרוע המזרחית של דלתת הנילוס אל האזור שליד תעלת סואץ, והונחו צינורות גדולים בקרקעית התעלה אל עברה האחר ומשם הלאה לרצועת החוף של חצי האי סיני. כל החקלאות המצרית קמה ונופלת אפוא עם הנילוס.

הגידולים העיקריים של החקלאות המצרית הם כותנה, המיועדת מקצתה לתעשיית הטקסטיל המקומית ומקצתה ליצוא, וכן תירס, חיטה ואורז[5].

סכר אַסְוַּאן, אשר נבנה על הנילוס סמוך לעיר אסואן שבמצרים, שינה בצורה משמעותית את פני החקלאות במצרים וסייע להרחבת השטחים החקלאיים לתפוקה חקלאית גבוהה יותר ולאפשרות גידול גידולים שלא היו קודם לכן. ברם, הסכר גרם למספר בעיות אקולוגיות: הסחף שמביא הנילוס נעצר ובכך נמנע דישון השדות בסחף והוגברה צריכת הדשנים המלאכותיים הגורמים לזיהום כימי במי הנילוס; הדיג בנילוס נפגע וההשקאה המלכותית גורמת להמלחת השדות[6].

הנביא ישעיה חזה פורעניות קשות למצרים: הנילוס ושאר מימי מצרים יבשו, הדגים ימותו והצמחים ייבלו, ותתקפח פרנסתם של הדייגים והאורגים (ישעיה יט, ה-יז). מבחינה היסטורית ידועות כמה שנות רעב במצרים, ובכלל זה גם מקרים, אמנם בודדים, של התייבשות הנילוס. היעדר גשמים במרכז אפריקה - המזינים את הנילוס - הביא לייבוש הנילוס, ועמו קמלה החקלאות במצרים. לדוגמה, בשנת 1815 הייתה התפרצות געשית אדירה בהר טמבורה שבאיי הודו המזרחית (היום: אינדונזיה), ובשל כך הייתה התקררות גלובלית, עד ששנת 1816 נחשבה ל'שנה ללא קיץ'. כאשר שמי האוקיאנוס ההודי היו מכוסים אפר במשך כמה חודשים, קטנה קרינת השמש, המים לא התאדו, ומקורות הנילוס לא קיבלו מים[7].

בשנת 2011 אתיופיה החלה בבניית סכר לצורך הפקת חשמל, במעלה הנילוס הכחול -  אחד ממקורות הנילוס - בשטחה של אתיופיה. בשל חיוניות הנילוס עבור המצרים, ניתן להבין מדוע בניית הסכר עוררה התנגדות עזה במצרים, השוכנת במורד הנילוס, מחשש שיגרום להפחתה משמעותית בכמות המים המגיעה לשטחה[8].

מצרים היא ארץ חקלאית, שבה כ-40%  מבין המתפרנסים עובדים בענף החקלאות, אך הארץ מייצרת רק כ-16% של התוצר המקומי הגולמי[9], בעיקר מפני שרבים מבין איכרי מצרים, הפלאחים, עובדים עדיין בשיטות מסורת אבותיהם, בכלים חקלאיים מיושנים ופרימיטיביים. כמעט כל השטחים המעובדים מתרכזים בעמק הנילוס ובדלתא. 

מצרים שהיתה תלויה תלות מוחלטת  בנילוס הצליחה במאמציה להקטין את התלות הכלכלית בנילוס. עיקר ההכנסות  של מצרים הם נפט, עובדים  בחו"ל, תיירות ותעלת סואץ[10].

---

[1] ראה בספר "מצרים חברה מתהווה והסכם השלום עם ישראל", משה גבבי, הוצאת מכון ללימודים ערביים, 1980,  בפרק העוסק על חקלאות מצרים החל מעמוד 25.

[2] שני הנהרות הארוכים בעולם הם הנילוס הנשפך לים התיכון, והאמאזונס, הנשפך לדרום האוקינוס האטלנטי. איזה הוא הארוך מבין שניהם, זהו כבר עניין של הגדרה ולא של מדידה. תלוי איזה שפך מוגדר כשפך האמאזונס. להרחבה ראה באתר של שיאי גינס במאמר "longest river".

[3]  ראה גם בפרשת ויגש במאמר על "גאות הנילוס".

[4] ראה גם בהמכלול – האנצ' היהודית בערך "נהר" בפיסקה "הנהר והאדם". 

[5] "אביב חדש : האנציקלופדיה הישראלית לנוער",  כרך 12 , בערך "מצרים", אנציקלופדיה אביב בע"מ, 2004.

[6] להרחבה ראה בהמכלול – האנצ' היהודית בערך "סכר אסואן".

[7] "הרעב בארץ מצרים", פרופ' מאיר בר אילן, המחלקה לתלמוד, אונ' בר-אילן, הדף השבועי, פרשת ויגש, מספר 734, י' טבת תשס"ח, הפקולטה למדעי היהדות, אונ' בר אילן.

[8] המכלול – האנצ' היהודית בערך "סכר הרנסאנס האתיופי הגדול".

[9] תוצר מקומי גולמי (תמ"ג) הוא "מונח כלכלי המציין מדידה של הערך הכולל‏ של הסחורות (מוצרים) והשירותים שיוצרו בשטח טריטוריאלי מסוים (לרוב מדובר על מדינה) במהלך תקופה נתונה (לרוב מדובר על שנה), לפני הפחתת הבלאי. נתונים אלו מבוטאים במונחים של כסף (ע"פ ויקיפדיה בערך זה).

[10]  להרחבה ראה בהמכלול – האנצ' היהודית בערך "מצרים" בקטע העוסק ב"כלכלה".

© כל הזכויות שמורות למחבר