מאת: אורן סעיד
האוכף שיושב עליו הזב, המושב טמא טומאת מושב ואילו קשת האוכף והארכוף טמאים משום טומאת מרכב. האוכפים הראשונים היו מורכבים שמיכה או בד פשוט או כרית, שהונחה על גב הסוס עבור הרוכב.
בפרשתנו אנו קוראים על דיני טומאת הזב והזבה (פרק טו). אחד הדינים מתייחס לכלים עליהם רכב הזב: "וְכָל הַמֶּרְכָּב אֲשֶׁר יִרְכַּב עָלָיו הַזָּב יִטְמָא" (טו, ט). התורה מציינת שהזב מטמא את כלי "הַמֶּרְכָּב" עליו רכב הזב. מהו הַמֶּרְכָּב? מבאר רש"י: "וכל המרכב - אף על פי שלא ישב עליו, כגון התפוס של סרגא שקורין ארצו"ן [=שלד אוכף[1]], טמא משום מרכב, והאוכף שקורין אליו"ש [=מושב אוכף], טמא טומאת מושב" (שם). רש"י מבאר שהאוכף עצמו, המושב עליו יושב הרוכב טמא משום "טומאת משכב ומושב" ואילו ה"מרכב" המוזכר בפסוק טמא משום "טומאת מרכב". רש"י מבאר, שהמרכב הוא הכלי שנקרא 'תפוס', קשת האוכף, העץ הבולט מהאוכף מלפני הרוכב ומאחריו, שאוחז בו הרוכב בשעת הרכיבה, וכפי שמבאר ב"שפתי חכמים" : "רוצה לומר לא שיושב ממש עליה היינו מושב דכתיב בקרא אלא צד האוכף שהוא עץ שלפניו ולאחריו שאינו יושב עליו אלא שהרוכב מחזיק בו שלא יחליק מלפניו או לאחריו ולכך נקרא תפוס על שם שתופס בו" (שם). כשרוכב הזב ותופס בקשת האוכף, היא נטמאת מדין "מרכב".
יש לציין, את פירוש "מלאכת שלמה" בשם הרא"ש, שכלים שעשויים לתמיכה, טמאים משום מרכב, כשהזב נשען עליהם בעת הרכיבה: "אלו טמאים משום מרכב: שאינם עשויין לישיבה אלא לישען עליהן. הרא"ש ז"ל" (מלאכת שלמה, שלמה עדני, כלים כג, משנה ב).
ההבדל בין טומאת מרכב לטומאת משכב ומושב
|
|
אוכף מערבי המונח מעל שמיכת אוכף. יוצר: BLW מתוך ויקימדיה |
"טומאת משכב ומושב" (טומאת מדרס) היא אחת מדרכי ההיטמאות, והנהו ביטוי המסמן חפץ שנהפך להיות - או ראוי להיות - אב הטומאה, המטמא אדם וכלים. טומאה זו, נגרמת על ידי העברת טומאה מגוף חי לאובייקט אחר. כאשר אדם, שהינו זב, או אשה שהינה זבה או נידה או יולדת, שכוב/ה על חפץ המיועד למשכב או למושב - כמו מיטה המיועדת לשכיבה או כיסא המיועד לישיבה, ובאופן דומה - "מרכב" - חפץ המיועד לרכיבה. החפץ נהפך להיות טמא מדרס, ורמת טומאתו מוגדרת כאב הטומאה הראוי לטמא אדם או כלים טהורים בנגיעתם בו בלבד. האוכף הוא כלי המשמש לישיבה ולכן טמא טומאת משכב ומושב; ואילו ה"תפוס" – קשת האוכף, טמא טומאת מרכב. מקור דברי רש"י הוא בתלמוד בבלי מסכת עירובין: "דתניא האוכף טמא מושב והתפוס טמא מרכב" (כז, א). מה ההבדל בין טומאת מרכב לטומאת משכב ומושב, הרי שניהן אבות הטומאה? <
מבאר רש"י בפרשתנו את ההבדל: "וְכָל הַנֹּגֵעַ בְּכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה תַחְתָּיו - של זב, בא ולימד על המרכב שיהא הנוגע בו טמא ואין טעון כיבוס בגדים, והוא חומר במשכב מבמרכב" (ויקרא טו, י). אדם הנוגע בחפץ הטמא בטומאת משכב ומושב הוא נטמא וגם בגדיו (או כלים אחרים שנוגעים בו) נטמאים (ויקרא טו, ה-ו) ואילו אדם הנוגע בחפץ הטמא בטומאת מרכב הוא נטמא ואין בגדיו נטמאים בזמן שנטמא (ראה גם רמב"ם הלכות מטמאי משכב ומושב פרק ו, הלכה ב).
קשת האוכף
בתלמוד בבלי במסכת עירובין מכונה המרכב (ה"תפוס") בשם "גבא דאוכפא" – קשת האוכף, והיינו העץ הבולט מהאוכף מלפני הרוכב ומאחריו, שאוחז בו הרוכב בשעת הרכיבה. אם כן, המרכב הוא חלק מהאוכף. כאשר האוכף זהו החלק עליו יושב הזב ברכיבה. ואילו המרכב (התפוס) משמש לאחיזה[2].
האוכפים הראשונים היו עשויים מבדים ומרפידות עור, הקשורים לסוס באמצעות חבלים: חבל קידמי העובר סביב בטנו של סוס, שמחזיק את האוכף במקומו וחבל אחורי העובר תחת זנב הסוס ומחובר לחלק האחורי של האוכף על מנת שהאוכף לא יזוז קדימה. אוכפים כאלו היו בשימוש צבא אשור בשנת 700 לפנה"ס.
מחקרים הראו, כי השימוש באוכף העשוי על בסיס עורות ובדים בלבד (חסר עץ), יוצר חיכוך ניכר על פני מרכז הגב של הסוס וגורם כאבים בגב הסוס. פיתוח אוכף שבסיסו עשוי עץ, בסביבות שנת 200 לפני הספירה, היה משמעותי; הוא הרים את הרוכב מעל גבו של הסוס, וחילק את משקל הרוכב משני צידי עמוד השדרה של הסוס והפחית את הלחץ (כוח ליחידת שטח) של משקל הרוכב, על כל חלק בגב הסוס, ובכך מנע כאבים ואי נוחות של הסוס והאריך את חיי השימוש בסוס[3].
המרכב (ה"תפוס") - קשת האוכף, מורכב ממשענת, שבצדו האחורי של האוכף, המעניקה תמיכה לגב הרוכב, כפי שמבאר המאירי: "מרכב הוא תפוש האוכף והם הדפים הזקופים והגבוהים על האוכף לפניו ולאחריו, כדי לסמוך בו לפניו ולהישען בו לאחריו" (עירובין, שם, ד"ה כל); ומקרן, הנמצאת בקדמת האוכף (בחלק מהאוכפים), המאפשרת לרוכב להיאחז בה, בשעת הרכיבה. רבינו חננאל מציין, שהקרן מסייעת לרוכב לעלות על הסוס: "התפוס – העץ שלפניו שאוחז בו בעת שהוא עולה לרכוב" (כז, א).
האוכף וקשת האוכף – האם מדובר באותו כלי?
כאמור, האוכפים הראשונים היו אוכפי בד. אוכף בד מורכב משמיכה או בד פשוט או כרית, שהונחה על גב הסוס עבור הרוכב. השאלה המסקרנת מתי החל השימוש באוכפים רחוקה מלהיות פתורה, זאת בגלל שהאוכף עשוי מחומרים אורגניים שאינם משתמרים לאורך זמן.
האוכף הידוע העתיק ביותר, שהשתמר בצורה יוצאת דופן, נמצא בסין, בקבר של אישה, המתוארך לשנים 727-396 לפני הספירה. זהו אוכף העשוי משני עורות בצורת כנפיים התפורים יחד לאורך הקצוות החיצוניים ומופרדים על ידי מרווח דמוי שקע מרכזי, ואלמנטים תומכים לרגליים בצורת עדשה בפינות[4].
הסקיתים[5] פיתחו צורה מוקדמת של אוכף עם מסגרת ראשונית, ללא עץ מוצק, הכוללת שתי כריות עור מקבילות, המחוברת למסגרת, וקשת אוכף, הכוללת גם תמיכה קדמית ואחורית. אוכפים שנבנו על גבי מסגרות עץ מלא, הופיעו לראשונה בתקופת שושלת האן בסין בסביבות שנת 200 לפני הספירה.
רבינו עובדיה מברטנורא מציין שהתפוס (קשת האוכף) טמא משום מרכב: "מרכב - התפוס של אוכף קרוי מרכב. שהאוכף עצמו שאדם רוכב עליו טמא משום מושב, והתפוס שלו טמא משום מרכב" (כלים פרק א משנה ג). התוספות יום טוב, מציין, שהתפוס אינו מחובר לאוכף: "מרכב - ומצאתי כתוב התפוס הוא מה שאחורי האיש כשהוא רוכב, ומה שהוא לפניו. וצריך לומר שאינו מחובר לאוכף שהוא יושב עליו. שאם הוא מחובר היה כמותו. דהיאך יהיה לאחד שני מיני טומאות" (כלים פרק א משנה ג).
לכן לעניות דעתי, נראה להסביר, גם לדעת רש"י, שלא מדובר בכלי אחד, אלא בשני כלים נפרדים. כך ניתן להבין מדוע יש חילוק בין טומאות הכלים. כלומר, מקום המושב שנקרא אוכף הוא השמיכה או הרפידה שהונחה על גב הסוס - טמא טומאת משכב. באופן דומה, פירש רבינו עובדיה מברטנורא לגבי מרדעת - כרית שהונחה על גב החמור, שהיא כעין אוכף קטן: "במרדעת - כמין אוכף קטן, ומניחים אותו על החמור כל היום כולו כדי שיתחמם[6]" (שבת, פרק ה, משנה ב). כאמור, בתקופות קדומות האוכף הנפוץ היה אוכף בד. היוונים והרומאים רכבו ללא אוכף או עם אוכף בד[7].
לעומת זאת, הכלי שנקרא תפוס, קשת האוכף, שבו נאחזים בו בעת הרכיבה, ומשמש לתמיכה בלבד ולא לישיבה, טמא רק טומאת מרכב. קשת האוכף היא מסגרת המכילה תמיכה קדמית ואחורית לרוכב, שהונחה וחוברה על אוכף הבד, כפי שמבאר בפירוש "תפארת ישראל (בועז)" למשנה, המכנה את קשת האוכף בשם "סמוכות": "וכמו כן הסמוכות שלפניו ושלאחריו בהאוכף. שהיו רגילין להיות מטולטלין ולא מחוברין בהאוכף והיה כמה נקבים בהאוכף עצמו כדי לתחוב לתוכן הסמוכות הנ"ל. דכשהרוכב אדם עב. תוחבין שני הסמוכות הנ"ל שבאוכף מרוחקין זה מזה. ואם הוא דק. מקרבין הסמוכות. והכל כדי לצמצם מקום הרכיבה כדי שלא ישמט הרוכב מעל האוכף" (כלים פרק כג, אות ה).
גם כיום מקובל לשים מתחת לאוכף שמיכה או בד המיועד לספיגת זיעה, ריפוד האוכף והגנה על גב הסוס[8]. כמו כן, המכלול מה שאנו מכנים כיום "אוכף", כולל גם את המושב המרופד וגם את קשת האוכף, ואילו השמיכה או הרפידה המוכנסים מתחת לאוכף מכונה "שמיכת אוכף" או "בד אוכף", בעוד שבעבר, חלק זה - העשוי בד, נחשב לחלק העיקרי[9] וכונה בשם "אוכף[10]".
המרכב – האַרְכּוֹף
המשנה במסכת כלים (פרק כג, משנה ב), מציינת ש"טַפִּיטָן שֶׁל סוּס" מטמא משום מרכב. בפירוש "תפארת ישראל" (יכין ובועז) למשנה במסכת כלים, מבאר שמדובר בארכוף – התקן בו מכניס הרוכב את רגליו בצידי הסוס: "וטפיטן של סוס - גם עליו נתמכו רגלי הרוכב;... מפני שעומדין עליו בקומפון - ...שהמרכב היינו הסמוכות של אוכף שסומך רגליו עליו או בצדו". לפי פירוש זה, יש דין של מרכב גם לארכוף, שאינו חלק ממושב האוכף, אלא חלק מהאוכף התומך ברגלי הרוכב[11].
אַרְכּוֹף או משוורת הוא התקן בצורה טבעתית, הקשור בצידי האוכף אליו מכניס הרוכב את רגלו. הארכוף מסייע לרוכב לטפס על הסוס, וחשוב מכך מחזק את יכולתו להישאר ישוב באוכף ולשלוט בהתנהגותו של הסוס. אורך הארכוף מתכוונן בהתאם לגובה הרוכב. הארכוף מחובר לאוכף באמצעות רצועה. הארכוף הומצא במאה השנייה לפני הספירה. בארכוף הקדום ביותר, היה חבל שבקצהו לולאה, שנמצאה בתחתית האוכף, שהחזיקה את הבוהן הגדולה של הרוכב. תצורה זו התאימה לאזורים בהם אנשים רכבו יחפים. לאחר מכן התפתחו ארכופות עשויות טבעת מתכת או מסגרת עץ[12].
[1] על פי אוצר לעזי רש"י לתורה, משה קטן, ירושלים תשס"ו.
[2] הריטב"א מבאר, שלמרות שמדובר על שני חלקים של אותו כלי, יש להם שני טומאות שונות מגזירת הכתוב (עירובין, שם). הזב הרוכב על המרכב מטמא את מקום מושבו בטומאה חמורה יותר מאשר את הצדדים – 'התפוס' שטומאתם קלה יותר, כאמור. התוספות לעומת זאת מבאר, שהאוכף והמרכב הם שני כלים שונים (עירובין כז, א, ד"ה אי).
[3] על פי ויקיפדיה האנגלית בערך "saddle" (=אוכף).
[4] " The earliest directly dated saddle for horse-riding from a mid-1st millennium BCE female burial in Northwest China ", Patrick Wertmann, Maria Yibulayinmu, Mayke Wagner, Chris Taylor, Samira Müller, Dongliang Xu, Irina Elkina, Christian Leipe, Yonghong Deng, Pavel E. Tarasov,
Archaeological Research in Asia, Volume 35, 2023 , 100451,
[5] סקיתים הם קבוצת עמים ממוצא הודו-אירופי שהתיישבו בין המאה ה-8 לפנה"ס למאה הראשונה לפנה"ס בערבות אוקראינה הדרומית לחופיו של הים השחור.
[6] ונראה שגם הרמב"ם סבור שמרדעת ואוכף דומים: "ואוכף - הוא דמיון המרדעת מפורסם הצורה, וירכבו עליו" (כלים פרק כג, משנה א).
[7],by William Smith, 1890, J. Murray, page 742 " A Dictionary of Greek and Roman Antiquities "
[8] ויקיפדיה האנגלית בערך "Saddle blanket" [=שמיכת אוכף].
[9] אמנם רש"י פירש לגבי אוכף הגמל, שהונח כר מתחת לאוכף: "עביטין - כר שתחת אוכף הגמל, כדמתרגמינן (בראשית לא) בכר הגמל בעביטא דגמלא" (עירובין טז, א). אולי יש שוני בין אוכף הגמל לאוכף הסוס, שבגמל הונח כר מתחת לאוכף בד. אולם ראה פירוש רבי אברהם בן הרמב"ם שפירש: "כר...והוא [גם כן] שם אוכף הגמל אשר מסדרים על גבו לרכיבה או למשא והכוונה בו כאן אוכף כמו שביאר המתרגם (עביטא)" (בראשית לא, לד); ומשמע שכר הגמל הוא האוכף עצמו.
[10] זאת לעניות דעתי ביאור פשט הפסוק העוסק בטומאת מרכב, על פי דעת רש"י והפרשנים שהוזכרו לעיל; ואי אפשר לומר זאת באופן גורף, לכל הדעות במשניות או הפרשנים, כי ברור שחלקם התכוונו לאוכף המוכר לנו כיום ולא לאוכף בד [למשל, הריטב"א בעירובין כז, ופרשנים נוספים שפירשו שכל שיושב בפיסוק רגליים טמא משום מרכב], כי הפרשנים ביארו לפי האוכף שהכירו בימיהם, כפי שמציין בפרוש "תוספות אנשי שם" [מובא במשניות ע"ג פירושים] בפירוש המשנה: ומדוכה…והטעם לפי שאינם דברים כוללים אלא דבאותן המקומות הפרטיים היו רגילים באלו ובזמן התנא היו מפורסמים ונהוגים באתריה [=במקומו]" (כלים פרק כג, משנה ב).
[11] ראה גם בפירוש "תפארת ישראל, בועז, למשנה במסכת כלים, פרק כג אות ה: "והוא הדין הברזלים התלויין ברצועות שמחוברין מזה ומזה להאוכף. שתוחב בהן הרוכב רגליו בשעת רכיבה ונקראין שטייגבעגעל... וכל שלושת מיני כלים הנ"ל. דהיינו החגורה והשטייגבעגעל והסמוכות כולם אינן רק מסייעים לרכיבה. ולפיכך משום שאין הכלים הללו עשויין לרכיבה ממש. יש לומר דמהאי טעמא הקילה תורה בקבלת טומאתו. כמו שהקילה תורה בכלי שאינו עשוי למושב. דבישב עליו זב טהור לגמרי".
[12] על פי ויקיפדיה האנגלית בערך "Stirrup" (=ארכוף).
© כל הזכויות שמורות למחבר
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה