מאת: אורן סעיד
הדעה הרווחת בקרב הפרשנים והחוקרים, שמפרץ סואץ הוא ים סוף המקראי.
אחת התחנות החשובות במסעי בני ישראל ממצרים, הוא ים סוף: "וַיִּסְעוּ מֵאֵילִם וַיַּחֲנוּ עַל יַם סוּף: וַיִּסְעוּ מִיַּם סוּף וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר סִין" (לג, י-יא). בפרשתנו מוזכר שבני ישראל חצו את ים סוף: "וַיַּעַבְרוּ בְתוֹךְ הַיָּם הַמִּדְבָּרָה וַיֵּלְכוּ דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בְּמִדְבַּר אֵתָם וַיַּחֲנוּ בְּמָרָה" בדרך ניסית (לג, ח). ה"ים" הנזכר הוא ים סוף, כנאמר בפסוק המקביל בפרשת בשלח: "וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף וַיֵּצְאוּ אֶל מִדְבַּר שׁוּר וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם" (שמות טו, כב). בפרשת בשלח (פרקים יד-טו) מתואר נס קריעת ים סוף.
לפי מסורת עתיקה, מפרץ סואץ (שהוא השלוחה הצפונית-מערבית של האוקינוס ההודי, המפרידה בין חצי האי ערב לבין הצלע הצפונית-מזרחית של יבשת אפריקה) הוא ים סוף שבקע ה' לפני בני ישראל. מסורת זו משתקפת לראשונה בתרגום השבעים, ואח"כ אצל יוסף בן מתתיהו שכותב בספרו קדמוניות היהודים, המספר שבצאת ישראל ממצרים: "הגיעו ביום השלישי לבעל צפון, מקום על שפת הים האדום" (ב, טו, א). במסורת זו גם מחזיקים הנוסעים הנוצריים בני המאות ה-4 וה-5 לספירה[1]. ים סוף מכונה גם "הים האדום" על שם האלמוגים האדומים שבו או האצות האדומות המופיעות בו לעתים[2].
|
|
תמונת לווין של חצי האי סיני. מימין מפרץ אילת ומשמאל מפרץ סואץ מתוך ויקימדיה |
רש"י פירש שים סוף קרוי "סוּף" על שם קני הסוף הגדלים במימיו: "ים סוף - כמו לים סוף; וסוף הוא לשון אגם, שגדלים בו קנים, כמו: 'וַתָּשֶׂם בַּסּוּף' (שמות ב, ג), 'קָנֶה וָסוּף קָמֵלוּ '(ישעיה יט, ו) " (שמות יג, יח). ברם, קנה סוף גדלים רק במים מתוקים, ואילו ים זה הוא חם ובעל מליחות גבוהה (4.2%). מכאן הקושי הקיים בזיהוי ים סוף עם צפון מפרץ סואץ. לכן יש שזיהו את ים סוף עם ימת תמסח[3] או האגם המר הגדול[4] הנמצאים צפונית למפרץ סואץ ואשר מימיהם מתוקים. ברם, לא מסתבר שים גדול נקרא על שמה של ימה שחשיבותה מועטת. כמו כן, מאחר וים סוף בכל הכתובים שאינם דנים על בקיעת ים סוף בשעת יציאתם של בני ישראל ממצרים, הוא ה"ים האדום" - מפרץ אילת ו/או מפרץ סואץ- יש להניח שגם ים סוף המוזכר בתורה לגבי בקיעת ים סוף, הוא אותו ים סוף - הים האדום. ניתן לבאר, ש-"סוּף" הוא על שם הסופות והסערות הפוקדות אותו לעיתים, בדומה לנאמר במדרש "שכל טוב": "למה נקרא שמו ים סוף, שכל סופה וסערה בא מן הים ההוא, לפי שהמדבר הגדול בוקע בו" (שמות י, יט). אחד ההסברים לכינוי ים סוף כים האדום, הוא שסופות החול הבאות מן המדבר, גורמות לים להראות אדום[5].
ים סוף נזכר גם לגבי מכת הארבה[6]: "וַיַּהֲפֹךְ ה' רוּחַ יָם חָזָק מְאֹד וַיִּשָּׂא אֶת הָאַרְבֶּה וַיִּתְקָעֵהוּ יָמָּה סּוּף, לֹא נִשְׁאַר אַרְבֶּה אֶחָד בְּכֹל גְּבוּל מִצְרָיִם..." (שמות י, יט). רש"י מבאר, שהרוח נשאה את הארבה מצד מערב לשלוחה המזרחית של ים סוף: "ימה סוף – אומר אני שים סוף היה מקצתו במערב כנגד כל רוח דרומית וגם במזרח של ארץ ישראל, לפיכך רוח ים תקעו לארבה בימה סוף כנגדו; וכן מצינו לענין תחומין שהוא פונה לצד מזרח, שנאמר (שמות כג, לא) 'מִיַּם-סוּף וְעַד-יָם פְּלִשְׁתִּים', ממזרח למערב, שים פלשתים במערב היה, שנאמר בפלשתים (צפניה ב, ה) 'יֹשְׁבֵי חֶבֶל הַיָּם, גּוֹי כְּרֵתִים' ". מאלפת הערתו הגיאוגרפית של רש"י, שמנקודת ראותם של יושבי ארץ ישראל, ים סוף פונה הן לצד מערב והן לצד מזרח; ואכן ים סוף בקצהו הצפוני – בצד הקרוב לארץ ישראל - מתפצל לשלוחה מזרחית במפרץ אילת, הידוע כ"מפרץ עקבה" במרבית הלשונות, ולשלוחה מערבית במפרץ סואץ, הנמצאות משני צידיו של חצי האי סיני. כנראה זו כוונת המדרש "שכל טוב" שהובא לעיל, שציין לגבי ים סוף, "שהמדבר הגדול בוקע בו" (שם), המדבר – חצי האי סיני, מחלק את ים סוף לשתי שלוחות.
[1] ע"פ מאמרו של ד"ר זאב וילנאי "נדודי בני ישראל במדבר", "מחניים" ערב פסח תשט"ז, כח.
[2] ראה גם אנצ' יהודית "דעת", מכללת הרצוג, בערך "ים סוף".
[3] המכונה גם אגם התנינים, הוא אגם בשולי דלתת הנילוס במצרים. המים זורמים לאגם דרך מפרץ סואץ וזורמים הלאה ממנו דרך תעלת סואץ אל הים התיכון.
[4] הוא אחד משני אגמים מלוחים מלאכותיים: האגם המר הגדול והאגם המר הקטן, המפרידים בין חלקה הצפוני והדרומי של תעלת סואץ, ונמצאים בשטח מחוז אסמאעיליה שבמצרים.
[5] ,"Red Sea Coral Reefs", Gunnar Bemert, Rupert Ormond, Taylor & Francis, , 2016page 13
[6] ראה גם במאמר "מכת הארבה", פרשת בא, בבלוג זה.
© כל הזכויות שמורות למחבר
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה