מאת: אורן סעיד
בפרשתנו אנו קוראים על המסעות של בני ישראל במדבר. החוקרים נחלקו בזיהוי מסלול ההליכה של בני ישראל ממצרים דרך ים סוף ומדבר סיני .
בפרשת "מסעי" אנו קוראים על מסעות בני ישראל במדבר, אשר מסלולם החל במצרים (לג, א), דרך ים סוף (לג, י) ולאחר מכן דרך מדבר סיני (לג, טו) ומשם המסלול עד לערבות מואב (לג, מט), סה"כ 42 מסעות. האם אנו יודעים בוודאות מהו מסלול ההליכה של בני ישראל מבחינה גיאוגרפית ("על המפה")? האם ישנן עדויות ארכיאולוגיות לכך? בתשובות לשאלות אלו חלוקים החוקרים, ואשתדל במאמר זה לסקור את הדעות העקריות בסוגיה זו. במאמר זה אתייחס בעיקר למסלול ההליכה של בני ישראל ממצרים לקדש ברנע.
באופן כללי, יש לציין שלרוב המקומות במסלול בני ישראל, אין זיהוי וודאי, אך ישנן השערות שונות בקרב החוקרים. שחזור התוואי ממצרים לקדש ברנע כרוך בזיהוים של שני אתרים מרכזיים: ים סוף והר סיני. בסוגיה זו ישנן כמה השערות. לפנינו שתי הגישות העיקריות [1] .
הגישה המסורתית
לפי מסורת עתיקה מפרץ סואץ (שהוא השלוחה הצפונית-מערבית של האוקינוס ההודי, המפרידה בין חצי האי ערב לבין הצלע הצפונית-מזרחית של יבשת אפריקה) הוא ים סוף שבקע ה' לפני בני ישראל. מסורת זו משתקפת לראשונה בתרגום השבעים, ואח"כ אצל יוסף בן מתתיהו (קדמוניות, ב, טו, ג), ובה מחזיקים גם הנוסעים הנוצריים בני המאות ה-4 וה-5 לספירה. מכאן נסעו בני ישראל דרומה, לאורך החוף המזרחי של ים סוף ומפרץ סואץ. לאחר מכן, בני ישראל פנו מזרחה, לאזורו ההררי ביותר של מדבר סיני - לגוש הרי הגרניט (הרי השחם) הרמים בחודו הדרומי של חצי האי סיני, בו נמצא הר סיני, המזוהה עם ג'בל מוסא (=הר משה, בתרגום מערבית). הר זה, מתנשא לגובה של 2285 מטרים, בסביבה של המנזר היווני סנטה קתרינה בימינו.
|
מהר סיני עלו בני ישראל לכיוון צפון-מזרח אל חצרות. המשך המסע, אף הוא נתון לפרשנות [2], ואסכם אותו על פי שיטת רש"י; מחצרות נסעו בני ישראל לכיוון צפון-מערב לקדש ברנע הנמצא במדבר פארן, משם נשתלחו המרגלים [3]. קדש ברנע מזוהה עם עין קודיראת דרומית לניצנה. עקב חטא המרגלים, חזרו בני ישראל למדבר סיני, בו נסעו עוד 20 מסעות במשך 38 שנים (רש"י במדבר לג, א). במסעות אלו הם היו צריכים לנסוע תחילה לכיוון דרום-מערב, לכיוון ים סוף (דברים ב, א), על מנת מכן להקיף את הר שעיר השוכן בנגב [4], ממערב למזרח (רש"י דברים א, מ). לאחר מסעות אלו, המשיכו בני ישראל אל עציון-גבר [5] השוכנת במפרץ אילת; לאחר מכן הם חנו ב"בְמִדְבַּר צִן הִוא קָדֵשׁ [6]" (לג, לו) ומשם המשיכו דרכם צפונה בגבול ארץ אדום.
יהושע עציון (1935-2006) בספרו "התנ"ך האבוד" [7] טוען שהממצאים הארכיאולוגיים שנתגלו בסיני ובמדבר צין, תומכים בגישה זו:
בחצי האי סיני וברמת הנגב המרכזית נתגלו שדות-קבורה, שהיו פזורים במרחבים שם. הקברים נמצאו לפעמים בריכוזים גדולים, ולעתים במפוזר. על יד ריכוזי הקברים נתגלו אתרי מגורים או אתרי חניה. לרוב נמצאו שרידים של מבנים מעוגלים, שהיו ערוכים מסביב לחצר מרכזית. קירות המבנים היו בנויים בטור אחד. התגלתה כמות קטנה של אבני מפולת, דבר המעיד שהגג וחלקם העליון של הקירות היו עשויים מענפים, מעורות או מאריגים.
ניתן להבחין בשני אזורי תפוצה של קברים ואתרי מגורים קדומים אלה: אזור תפוצה צפוני, הנמצא בסביבת עין-קוּדֵירַאת, נאות-המדבר המרכזית בצפון חצי האי; ואזור תפוצה דרומי, המשתרע החל בדרום לג'בל מוסא ועד לנאות-המדבר של עין ח'וּדרה ועין אום-אחמד. באזור התפוצה הדרומי יש גם מבני קבורה הקרויים נַוַאמִיס. אלה הם מבנים עגולים וגבוהים, שקוטרם נע בין 3 ל-5 מטר, וגובהם עולה לעתים על שני מטר. הנואמיס בנויים מאבנים שטוחות, ובנייתם קפדנית ומסודרת.
באתרי חפירות בקרבת מעבר-וַטִיָה, כ-20 ק"מ מצפון לג'בל מוסא, נמצאו כלי נחושת ונתגלו שרידי תנורים וסיגים, המעידים על הפקת נחושת ועיבודה; ואולם הממצא הכללי היה דל: נחשפו שרידים של כלי חרס, כלי אבן וכלי צור. נתגלה גם ניצול חוזר של כלי אגירה שבורים – עדות למחסור בכלים כאלה. באתרים שנחפרו לא נותרו כמעט כלים שלמים, דבר המעיד על נטישה מסודרת של היישובים. בכל החדרים נמצאו עצמות עזים וגללי צאן. תכשיטים שנמצאו היו עשויים מקונכיות וצדפים, שמקורם בים סוף, אם כי נמצאו גם חרוזי פַיאנְס שמקורם במצרים.
עציון מייחס את הממצאים האלו לבני ישראל שיצאו ממצרים. הוא כותב: "הריכוז הגדול של אתרי מגורים וקברים שהתגלו באזור ג'בל מוסא תומך, באופן לא צפוי, במסורת נוצרית מהתקופה הביזנטית, הרואה בקצה הצפוני של מפרץ סואץ את מקום חציית ים סוף". ובהמשך כותב: "הממצא הארכיאולוגי מראה, שמג'בל מוסא המשיכו בני ישראל במסעם – דרך עין ח'ודרה במקביל למפרץ אילת. בסמוך לקצהו הצפוני פנו לעבר עין קודיראת. לאורך התוואי הזה נתגלו אתרי חניה, קברים וחרסים, שלפי התיארוך החלופי [8] [שיטת תיארוך שמציע עציון] הם מתקופת יציאת מצרים.
הממצא הארכיאולוגי תומך אפוא בזיהוים של עין ח'ודרה עם חצרות ושל עין קודיראת עם קדש ברנע".
הגישה המדעית
ההנחה המדעית, והיא בת כ-150 שנה בלבד, סוברת שמסלול בני ישראל עבר בחלקו הצפוני של מדבר סיני, קרוב יותר אל גבולה של הארץ. בעלי השקפה זו מזהים את ים סוף עם הימה הסירבונית, היא סַבְּחַת אֶל בַּרְדַוִויל, הנמצאת על שפת הים התיכון (ויש המזהים את ים סוף עם ימת מנזלה הסמוכה לפורט סעיד). את הר סיני הם מזהים עם ג'בל הילאל, המתנשא לגובה של 881-892, והמצוי במרחק של כ-40 ק"מ מערבית לקדש, היא תֵל-קוּדֵירַאת. הם מתווים את תוואי המסע לאורך הזרוע הפֶלוּסִית של הנילוס [9] בואך רוּמָנִי של ימינו, ומשם לאורך לשון היבשה מצפון לסבחת ברדוויל, עד אל-עריש; משם דרומה, לאורך ואדי אל-עריש, עד ג'בל חלאל ומזרחה לקדש.
הקשיים הנובעים מגישה זו הם [10]:
א. חוקרים אלה בעל כורחם מתקשים בשאלה, מפני מה נקראו בשם ים סוף גם הים האדום וגם ימה על שפת הים התיכון. כמו כן, לא מסתבר שים גדול נקרא על שמה של ימה שחשיבותה מועטת.
ב. יש קושי בקרבתו של התוואי המוצע אל "דרך ארץ פלישתים", היא הדרך העוברת לחוף הים, וזאת בניגוד לאמור בשמות (יג, יז): " וְלֹא־נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן־יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה".
ג. שיטה זו מניחה, כי דרך שלושת הימים במדבר, שבני ישראל הלכו מים סוף מרתה ולא מצאו מים, יכלה להביאם 40-50 ק"מ מזרחה לגבול מצרים, עד ג'בל הילאל שבמחצית הדרך לקדש ברנע. אבל בפרשתנו אנו קוראים: "...וַיַּעַבְרוּ בְתוֹךְ-הַיָּם הַמִּדְבָּרָה; וַיֵּלְכוּ דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים, בְּמִדְבַּר אֵתָם, וַיַּחֲנוּ בְּמָרָה; וַיִּסְעוּ מִמָּרָה, וַיָּבֹאוּ, אֵילִמָה; וַיִּסְעוּ, מֵאֵילִם וַיַּחֲנוּ עַל יַם-סוּף" (לג, ט-י), ומסע זה לא יתכן, לפי פשוטם של הכתובים, אלא אם כן נסעו דרומה לאורך החוף המזרחי של מפרץ סואץ.
ד. יש קושי בקרבתו היתירה של הר סיני לקדש, שהרי ע"פ התורה (דברים א, ב) הדרך מהר סיני לקדש הוא מהלך אחד עשר יום (והיה נס והלכו אותו בני ישראל במשך שלושה ימים, רש"י, שם) בעוד שהמרחק בין הר סיני לקדש לפי גישה זו הוא 40 ק"מ, שהם מהלך יום אחד בלבד על פי התלמוד [11]. ברם, יש המתרצים קושי זה, שבאחד עשר יום הנזכרים כאן, לא מדובר במסע רגיל של אדם יחיד אלא במסע איטי של כל העם, יחד עם הנשים והטף, הלוקח יותר זמן כמובן.
[1] תיאור הגישה המסורתית והמדעית והקשיים בכל אחת מהגישות הן ע"פ מאמרו של ד"ר זאב וילנאי "נדודי בני ישראל במדבר", "מחניים" ערב פסח תשט"ז, כח. גם המפה לקוחה משם. כתב העת מחניים היה במשך שנים רבות בטאונה של הרבנות הצבאית הראשית.
[2] ראה בספר "מסעי סיני" מאת מנשה הראל, בעמודים 277-281. ראה גם מאמרו של הרב יואל בן נון "פרשת מסעי – שירת הגיאוגרפיה המקראית" באתר של ישיבת הר עציון.
[3] כפי שמבאר ה"חזקוני": "ויחנו ברתמה – מפורש בפרשת בהעלותך, שהרי רתמה ופארן וקדש ברנע אחד הם, שמשם נשתלחו המרגלים" (במדבר לג, טז-יח). בתחילת פרשת שלח (במדבר יג, ג): "וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה מִמִּדְבַּר פָּארָן", כלומר המרגלים נשלחו ממדבר פארן. לעומת זאת אנו מוצאים בפרשת מטות (במדבר לב, ח): "כֹּה עָשׂוּ אֲבוֹתֵיכֶם בְּשָׁלְחִי אֹתָם מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ".
[4] גם בזיהוי הר שעיר נחלקו החוקרים. לפי רש"י הר שעיר נמצא באזור הנגב. ראה בהמכלול – האנצ' היהודית בערך "הר שעיר".
[5] להרחבה על "עציון גבר", ראה מאמר "עציון גבר" בפרשה זו.
[6] רש"י כותב שיש להבחין בין שני מקומות שנקראים קדש בתנ"ך, אחד במדבר פארן ואחד במדבר צין: "קדש ברנע - ושני קדש היו; מבחינים בין קדש ברנע שבמדבר פארן, לבין קדש של מי מריבה אשר במדבר צין" (במדבר לב, ח). גם הרמב"ן ואבן עזרא סבורים ששתי קדש היו: ראה אבן עזרא, במדבר, כ, יד; רמב"ן, במדבר, כ, א, ד"ה "וישב בקדש". לעומת זאת בפירוש רבי אליהו מזרחי כותב (בראשית יד, ז) שמדובר במקום אחד, ומדבר צין ומדבר פארן סמוכים זה לזה, ולפיכך אין סתירה בכך שהתורה מציינת במקום אחד שקדש היא במדבר פארן ובמקום אחר מציינת שקדש שוכנת במדבר צין.
במפה לקוחה מהמאמר של ד"ר זאב וילנאי (ראה הערה לעיל), לא מצויין במסלול של השיטה המסורתית, התוואי של המסעות שלאחר חטא המרגלים.
[7] הוצאת שוקן, 1992, עמ' 53-59.
[8] עציון טוען, שתיארוך השכבות המקובל בארכאולוגיה של ארץ ישראל גורם לטעות של מאות שנים, ובשל כך רבים הממצאים הקשורים בתנ"ך שאינם מזוהים ככאלו על ידי הארכאולוגים, בשל תיארוך שגוי של השכבות. לו היו מחפשים בשכבות הקרקע הנכונות, או מתארכים את השכבות באופן שונה, לא הייתה, לטענתו, כל סתירה בין הממצאים הארכאולוגיים לבין לשון המקרא.
ההבדל העקרוני בין שיטת עציון לבין השיטה המקובלת במחקר היא, שהארכאולוגים המסורתיים מבססים את שיטת תיארוך השכבות ברחבי המזרח הקדום על פי הכרונולוגיה המצרית. לעומתם, עציון טוען כי יש לבסס כל מערכת כרונולוגית באופן עצמאי, ורק לאחר מכן, לנסות להתאים אותה למערכות הכרונולוגיות החופפות לה (ע"פ המכלול האנצ' היהודית בערך "יהושע עציון").
[9] הקרוי גם "נהר מצרים"; באזור רעמסס, שכן התרגום ירושלמי מתרגם רעמסס – "פלוסין".
[10] ראה גם באנצ' יהודית דעת בערך "הר סיני", מכללת הרצוג.
[11] ע"פ הגמרא בפסחים דף צד, מהלך אדם בינוני ביום אחד, מעלות השחר עד צאת הכוכבים, הוא 40 מיל שהם בערך 40 ק"מ. בהתחשב בנשים וטף שבבני ישראל, ככל הנראה הלכו פחות משיעור זה ביום אחד, ולכן הדרך מסיני לקדש לקחה קצת יותר מיום אחד, אבל לא מהלך 11 ימים.
© כל הזכויות שמורות למחבר
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה