מאת: אורן סעיד
הכלי המכונה בימינו חרמש, ככלי המשמש לקצירת היבול, לא היה מוכר בארץ לפני התקופה הרומית העתיקה.
נאמר בפרשתנו: "כִּי תָבֹא בְּקָמַת רֵעֶךָ וְקָטַפְתָּ מְלִילֹת בְּיָדֶךָ וְחֶרְמֵשׁ לֹא תָנִיף עַל קָמַת רֵעֶךָ" (כג, כד). רש"י מבאר, על פי התלמוד בבלי מסכת בבא מציעא, ש"בפועל הכתוב מדבר", כלומר, שהפסוק עוסק בהלכה, מתי מותר לפועל לאכול מן היבול, בשעה שהוא עובד את בשדה[1]. בתלמוד בבלי לומדים מן הנאמר "וְחֶרְמֵשׁ לֹא תָנִיף עַל קָמַת רֵעֶךָ" ש"בשעת חרמש - אכול, שלא בשעת חרמש - לא תיכול" (בבא מציעא פז, ב). כלומר, היתר אכילת הפועל, הוא רק בצמוד לפעולות איסוף היבול החקלאי, כאשר נגמרה מלאכת הגידול (הוא שעת ה "חֶרְמֵשׁ"), והיבול עדיין במחובר לקרקע.
בתלמוד ירושלמי, מובאת דעתו של רב איסי בן עקביה, הסובר שהפסוק עוסק בכל אדם, ובעוברי אורח מזדמנים: "איסי בן עקביה אומר: בשאר כל אדם הכתוב מדבר. מה תלמוד לומר: "וְחֶרְמֵשׁ לֹא תָנִיף"? מיכן שאין לו רשות לאכול, אלא בשעת הנפת מגל" (מעשרות פרק ב, הלכה ד). מהו החרמש? האם ישנו הבדל בין"חֶרְמֵשׁ" כנאמר בלשון התורה לבין "מגל" בדברי הירושלמי?
|
|
השוואה בין מגל לחרמש.
מתוך ויקימדיה |
החרמש הוא כלי חקלאי המשמש לכיסוח של דשא או קצירה של יבול. הוא מורכב מלהב מעוקל המותקן על מוט ארוך, על מנת שהאיכר יוכל לעבוד בעמידה. השימוש בחרמש נעשה באחיזת ידיותיו כך שהלהב בערך מקביל לקרקע, והזזת הזרועות מצד לצד.
החרמש הופיע באירופה במהלך המאות ה-12 וה-13. בתחילה שימש בעיקר לכיסוח דשא אולם במאה ה-16 החליף את המגל בקצירת יבול. בעולם המודרני, הוחלף החרמש במכסחות דשא ממונעות וקומביין אוטומטי (=מכונה המשלבת את משימות הקצירה, הדישה וניפוי התבואה), אך החרמש עדיין הכרחי עבור חקלאים במדינות העולם השלישי ובשטחים הרריים[2]. לפי "המילון לעתיקות יווניות ורומיות" מאת סר ויליאם סמית', החרמש, היה בשימוש החקלאים ברומא העתיקה. אם כן, הכלי המכונה בימינו חרמש, ככלי המשמש לקצירת היבול, לא היה מוכר בארץ לפני התקופה הרומית העתיקה (המאה השמינית לפני הספירה ועד המאה החמישית לספירה).
הביטוי 'חֶרְמֵשׁ' הוזכר רק בתורה ולא בנביאים. בתורה נזכר ה'חֶרְמֵשׁ' עוד פעם אחת בלבד לגבי ספירת העומר: "שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת" (דברים טז, ט). הביטוי 'מגל' הוזכר רק בנביאים ולא בתורה, עם זאת שני כלים אלו הוזכרו בדברי חז"ל.
בתרגום אונקלוס תרגם: "חרמש – מַגְלָא [=מגל]" (שם). הרד"ק בספר השורשים בערך "חרמש" כותב: " 'וְחֶרְמֵשׁ לֹא תָנִיף' (שם) - פירוש מגל". גם הרמב"ם בפירושו למשנה ביאר: "מגלות - הם חרמשים[3]" (פאה פרק ד, משנה ד). אם כן, חרמש ומגל משמשים לאותו כלי. מכאן מובן, שאין הבדל בין 'מגל' שהוזכר בדברי הירושלמי (שם) כפירוש ל'חֶרְמֵשׁ' שנאמר בלשון התורה, מאחר ומדובר באותו כלי.
המגל מורכב מלהב מעוקל וידית קצרה. פנים העיקול הוא הצד החד, כך שהמשתמש יוכל להניף את הלהב אל בסיס היבול תוך כדי שהוא לוכד אותו בעיקול וחותך אותו באותו הזמן. בחז"ל הוזכרו שני סוגי מגלים, מגל יד ומגל קציר: מגל היד היה מגל קטן (רמב"ם פירוש המשניות כלים יג, א), שאינו קוצר אלא "מלוא היד בלבד" (רמב"ם פירוש המשניות שביעית ה), ומדובר במגל שהסכין הוא חלק מצדו הפנימי ומחוספס מצידו החיצוני. מגל הקציר לעומת זאת היה "מלא פגימות ותלמים[4]" (רש"י חולין טו, ב).
ממצאים ארכיאולוגיים שונים עולה כי המגל הוא מכלי העבודה הקדומים ביותר, ישנם להבי מגלים שנמצאו באתרים שנחשבים לראשית האנושות. כפי שכותב ד"ר דוד עמית[5]:"בתקופות הקדומות, גילה האדם את סגולתן של חיטת הבר ושעורת הבר שהן ראויות למאכל. הדבר הביא אותו להמצאת כלי הקציר ששמו במקרא חרמש או מגל".
המגלים הראשונים היו עשויים לסת של בהמה או ענף עץ כפוף, שהחקלאים נעצו לתוכם להבי צור והתקינו להם ידית מגולפת, לצורך אחיזה נוחה ביד הקוצר. השימוש במגלי מתכת, מיעוטם מברונזה ורובם מברזל, החל בארץ באמצע האלף השני לפנה"ס, בתקופת הברונזה, והלך והתגבר בתקופת הברזל היא תקופת הבית הראשון.
מתקופת הבית השני וימי המשנה והתלמוד (התקופות ההלניסטית, הרומית והביזנטית) ואף מתקופות מאוחרות יותר נמצאו מגלי ברזל באתרים רבים ברחבי הארץ. ראוי לציון, מגל בעל ידית עץ ולהב משונן, שהתגלה בין הממצאים מימי מרד בר-כוכבא במערת האיגרות שבנחל חבר במדבר יהודה, במצב השתמרות כה טוב, המאפשר שימוש בו אף כיום.
המגל מופיע ברצפות פסיפס בוילות רומיות, בבתי הכנסת ובכנסיות מהתקופה הביזנטית[6].
[1] וגם הפסוק הקודם, עוסק בפועל העובד בכרם: "כִּי תָבֹא בְּכֶרֶם רֵעֶךָ וְאָכַלְתָּ עֲנָבִים כְּנַפְשְׁךָ שָׂבְעֶךָ וְאֶל כֶּלְיְךָ לֹא תִתֵּן" (שם, כה).
[2] המכלול – האנצ' היהודית בערך "חרמש".
[3] וכן בפירושו למשנה במסכת שביעית: "מגל יד - חרמש קטן שיקטף כמלא היד, ומפני זה נקרא מגל יד" (פרק ה, משנה ו).
[4] המגל לא שימש רק לקצירה אלא גם לשחיטת בעלי חיים (חולין טו, ב).
[5] במאמרו "שלחו מגל כי בשל קציר" (יואל ד, יג), באתר רשות העתיקות.
[6] אנצ' הלכתית חקלאית, מכון התורה והארץ, בערך "מגל".
© כל הזכויות שמורות למחבר
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה