הכליות היועצות

 מאת: אורן סעיד

חלק מחז"ל האמינו, לפי הידע שרווח בתקופתם, כי משכן החכמה נמצא בלב, והכליות יועצות ללב.

בפרשתנו אנו קוראים על הקרבת האימורים (פרק ג). האימורים הם אברים פנימיים שמועלים על גבי המזבח ונשרפים ("מוקטרים") באש שעליו. מדובר על החלבים, הכליות, ו"יותרת הכבד"[1]. כאשר הקרבן בא מן הכבשים, מצווה התורה שגם את האליה (זנב הכבש) יש לשרוף על המזבח. האליה נמצאת בסוף עמוד השדרה, והתורה אומרת שאין די בהקרבתה של האליה הנמצאת בסוף עמוד השדרה אלא שיוסיף עוד חלק כנגד הכליות כלומר, שיחתך את החוליות של חוט השדרה הסמוכות לכליות, עד שתישאר האליה שלמה אחר הסרתה: "חֶלְבּוֹ הָאַלְיָה תְמִימָה לְעֻמַּת הֶעָצֶה יְסִירֶנָּה" (ג, ט). רש"י מבאר: "לעמת העצה  - למעלה מן הכליות היועצות" (שם). מה פירוש המושג "כליות יועצות" ולמי הכליות יועצות?

בתלמוד בבלי מסכת ברכות נאמר: "תנו רבנן כליות יועצות, לב מבין" (סא, א), ופירש רש"י שם: "כליות יועצות – את הלב. והלב מבין – מה יש לו לעשות אם ישמע לעצת הכליות אם לאו; ומנין שהכליות יועצות שנאמר: 'אֲבָרֵךְ אֶת ה' אֲשֶׁר יְעָצָנִי אַף לֵילוֹת יִסְּרוּנִי כִלְיוֹתָי' (תהלים טז, ז); ומנין שהלב מבין, שנאמר: 'וּלְבָבוֹ יָבִין' (ישעיה ו, י)". למדנו מדברי רש"י שהכליות יועצות ללב מה לעשות. גם במדרש ויקרא רבה משמע כך: "הכליות מחשבות והלב גומר המחשבה" (ד, ד; יח, א). כך גם מפרש הרד"ק את הפסוק בתהילים (קלט, יג): "כִּי אַתָּה קָנִיתָ כִלְיֹתָי - כי הכליות הם תחילת המחשבה, כי הכליות יועצות והלב גומר". לפי חז"ל שתי כליות יש בו באדם, אחת יועצתו לטובה, ואחת יועצתו לרעה, של ימין לטוב, ושל שמאל לרעה (ברכות, שם). 

הכליות ממוקמות בצד האחורי של חלל הבטן,
משני צדי עמוד השדרה.
מתוך ויקיפדיה

אם כן, חז"ל למדו שהכליות יועצות ללב מן הפסוק בתהילים: "אֲבָרֵךְ אֶת ה' אֲשֶׁר יְעָצָנִי אַף לֵילוֹת יִסְּרוּנִי כִלְיוֹתָי" (תהילים טז, ז). ייסור הכליות הוא מעין הדרכה ויעוץ, כפי שעולה מן התקבולת שבפסוק. לא פעם ניצב הלב בתקבולת לכליות, שאף הן משכן המחשבות והרגשות, כגון: "אֲנִי ה' חֹקֵר לֵב בֹּחֵן כְּלָיוֹת" (ירמיה יז, י), "וה' צְבָאוֹת בֹּחֵן צַדִּיק רֹאֶה כְלָיוֹת וָלֵב" (שם כ, יב). גזניוס במילונו מסביר ש'כִּלְיָה' בעברית - כמו 'כליתו' באשורית - מסמל באופן ציורי את הדבר הפנימי ביותר, וכן הלב - הטמון בכיס-הלב[2].

מרכז החכמה – במוח או בלב?

כדי להבין את המושג "כליות יועצות", עלינו לזכור,  שבין חכמי ישראל שררה מחלוקת ביחס לשאלה היכן מרכז החכמה, המחשבה והרגש – במוח או בלב. חלק מחכמי ישראל האמינו שהלב הוא פועל הכל ולא המוח וכפי שמובא במדרש קהלת רבה: "דִּבַּרְתִּי אֲנִי עִם לִבִּי - הלב רואה, שומע, מדבר, הולך, נופל, עומד, שח, צועק, מתנחם, מצטער, מתחזק, מתרכך, מתעצב, מתפחד, משתבר, מתגאה, מסרב, מתבדה, מהרהר, מרחש, מחשב, מתאוה, סוטה, זונה, נסעד, נגנב, נכנע, משתדל, תועה, חרד, נעור, אוהב, שונא, מקנא, נחקר, נקרע, הוגה, הוא כאש, הוא כאבן, שב בתשובה, חם, מת, נמס, נמס, מקבל דברים, מקבל יראה, מודה, חומד, מתקשה, מטיב, עושה מרמה, מתוכו מדבר, אוהב שוחד, כותב דברים, חורש, מקבל מצוות, עושה זדון, עושה סדרים, מתגדל, ועל כולם נאמר שנאמר וכו' [=על כל פעולה המוזכרת לעיל מובא פסוק מתאים]" (א, טז).

 בספרות המדרשים מצינו מחלוקת תנאים ביחס לשאלה היכן מרכז החכמה, המחשבה והרגש – במוח או בלב[3]: "וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא (איוב כח, יב) – מלמד שהיה שלמה מחפש היכן החכמה מצויה, ר' אליעזר אומר: בראש, ר' יהושע אומר: בלב, ואתיא כר' יהושע דאומר החכמה היא בלב" (ילקוט ריש משלי, תתקכט).

מכמה ביטויים בתלמוד משמע, שחז"ל ידעו על הקשר בין הדעת למוח, כגון : "אין לו מוח בקודקדו" (יבמות ט,  א), "לעכר מוחך" (בבא קמא צט, ב) במובן של חסר בינה. בספרות הקבלה יוחס למוח מקום נכבד כמרכז החיות והנשמה, ונקבע שהנשמה משכנה במוח, והנפש משכנה בלב (זוהר, תרומה דף קמא).

המצרים הקדמונים האמינו שהאיבר הכי חשוב הוא הלב, והוא המקור לטוב ולרע שבתכונות האדם.

באופן מקביל   למחלוקת התנאים ביחס לשאלה היכן מרכז החכמה, המחשבה והרגש, התנהל ויכוח בין חוקרי יוון ביחס למיקום המחשבה והרגש: למשל, אריסטו (384-322 לפנה"ס) סבר שהלב הוא האיבר המרכזי בגוף האדם, ובו מרכז הרגש והתחושות, ואילו המוח אינו אלא אזור קירור המצנן את אדי החום הנפלטים מהלב. הוא טען שבמהלך השינה, עולים האדים מן הלב אל המוח, מתקררים, ויורדים חזרה אל הלב. לעומתו, פיתגורס (582-496 לפנה"ס) ייחס ללב את מקור התאוות, אך היה כנראה היווני הראשון שייחס למוח את המחשבה והחכמה.

בימי הביניים נמשכה המחלוקת בין חכמי ישראל באותו נושא.  אסף הרופא (מאה שביעית לספירה) כותב[4] :"הלב הוא בית חדר הנפש והוא מעין עצור הדם, המהרהר והחושב והמייעץ והמתאווה, ומשם ייוולד עומק החכמה והבינה". באופן דומה קובע רבנו סעדיה גאון (המאה העשירית לספירה) :"אחרי כן נתבאר לי כי משכנה [של הנפש] בלב מבני אדם" (אמונות ודעות, מאמר ז, סוף פרק ג). בצורה מפורטת יותר קובע הרמב"ם:  "הלב... האיבר אשר בו מוצא חיות כל בעל לב... והוא גם שם המחשבה... והוא שם הדעה... והוא שם הרצון... והוא שם השכל" (מורה נבוכים, חלק א, פרק לט). לעומתם כותב[5] רבנו בחיי בן יוסף אבן פקודה (1080 לערך): "והמוח - משכן הכוחות הרוחניים ומבוע ההרגש ושורש העצבים".

יש לציין שכיום אנו יודעים שהתשובה לשאלה זו היא חד משמעית: מרכז החכמה, המחשבה והרגש הוא במוח (ולא בלב או בכליות).

כיצד הכליות יועצות ללב?

התפקיד העקרי של הכליות הוא סינון הדם והפרשת חומרי פסולת הנוצרים בחילוף החומרים בגוף וכן הפרשת חומרים כימיים זרים. החומרים  המופרשים מהכליות כשתן, עוברים דרך צינורות מיוחדים לשלפוחית השתן.

בפירוש "ראש יוסף" כתב: "חכמי הטבע והרופאים אמרו, כי הכליות מקום אשפה, ועיפושים של הגוף יורדים שם, והלב נשאר נקי, ומשום שגורם לכך נקראו יועצות, ותדע שהם סגורים בגוף ואם הם מלמדות חכמה למה סגורים, אלא הם האשפה ומכוסה שלא יזיק לגוף" (שבת לא, ב, בשם מהר"ם חאגיז).

בספר "נפוצות יהודה" כתב[6]: "הכליות מסננות ושואבות מהדם את המים המעופשים, ועל ידי זה הדם צלול, והאדים העולים מדם צלול גם הם צלולים,  ועל ידי זה תתחבר יותר  הנפש המשכלת  לנפש החיונית ותהא העצה נכונה".  באופן דומה כותב בהערות למדרש הרפואה[7]: "הכליות יועצות -  אפשר שהכוונה שהכליות מזקקות את הדם מחלקי המים המיותרים ונעשית דעת האדם צלולה". אם כן, הכליות עוזרות ללב בכך שהן מספקות ללב דם נקי יותר ללב.

מאחר והיתה אמונה רווחת בקרב חלק מחכמי ישראל, על פי הידע המדעי שרווח בתקופתם[8], שהלב הוא השליט בגוף ופועל הכל, יתכן שהאמינו גם שהכליות, שמנקות את הגוף מהפסולת, מנקות את הדם המגיע הלב, ולכן הלב יכול לחשוב יותר טוב, ובכך הן יועצות ללב.

הקשר בין הכליות ללב ולמוח

הקשר בין הכליות ללב ולמוח בא לידי ביטוי במחלת אי ספיקת כליות כרונית. אי-ספיקת כליות כרונית הוא מצב, בו חלה התדרדרות בתפקוד הכליות וכתוצאה מכך ירידה ברמת הסינון הכלייתי, המצריך התחלת דיאליזה או השתלת כליה.  אחד התסמינים למחלה הוא שיבושים בפעולת הלב - עד כדי סיכון החיים - בגלל עודף אשלגן. נוסף על כך מגדילה מחלת הכליות את הסיכון למחלת לב איסכמית  - בעיות בתפקוד הלב כתוצאה מירידה בהספקת הדם לשריר הלב בגלל הצירויות בעורקים הכליליים המספקים דם ללב[9]. הקשר בין הכליות ללב הוא גם בכיוון ההפוך, כמחצית מכלל החולים עם אי ספיקת לב סובלים מאי ספיקת כליות[10].

בנוסף, בשלב מסוים של המחלה, מתפתחות הפרעות נוירולוגיות, כגון: מחלות מוחיות ופגיעה קוגניטיבית הכוללת ליקויים בתפקוד ובזיכרון[11]. ממחקרים אפידמיולוגיים הוכח, שקיים קשר בין מחלת אי-ספיקת כליות כרונית לבין פגיעה קוגניטיבית. למשל, מחקר עם 23,405 משתתפים הראה, שתפקוד כליות לקוי  כתוצאה ממחלת אי-ספיקת כליות כרונית,  קשור לשכיחות גבוהה יותר של ליקוי קוגניטיבי. הליקוי הקוגניטיבי התבטא בעיקר בהפרעות שונות בזיכרון.

כאמור, חולים עם מחלת אי-ספיקת כליות כרונית, ידועים כבעלי שכיחות גבוהה יותר של מחלות לב וכלי דם. המוח והכליות חשופים לזרימת דם בנפח גבוה יותר יחסית לשאר האיברים, ולפיכך ישנו דמיון בין מערכת כלי הדם של הכליות לזה של המוח.  לכן, מחלה בכלי דם קטנים, המספקים דם לכליות, עשויה ליידע אותנו על נוכחות של מחלה בכלי דם קטנים המספקים דם למוח[12].

אם כן, כאשר יש ליקוי חמור בפעולת הכליות, זה משבש הן את הלב והן את המוח. אולי גם לכך התכוונו חז"ל, כשאמרו שהכליות יועצות ללב.

---

[1] בליטה היוצאת מן הכבד, כעין בוהן (לדעת הרמב"ם, או הסרעפת, המחיצה המבדילה בין אברי הנשימה לבין אברי העיכול, לדעת רש"י (ויקרא ג, ד).

[2] "פרקים בפתולוגיה בתלמוד ובנושאי כליו", פרק שביעי, הכליות ודרכי השתן, פרופ' אברהם שטינברג.

[3] להרחבה ראה באנצ' הלכתית רפואית בערך "לב" עמ' 289-290 ובערך "מערכת העצבים" עמ' 205-207 מאת פרופ' אברהם שטיינברג, הערך המקוון, "מערכת העצבים",  באתר המכון ע"ש ד"ר פלק שלזינגר  ז"ל לחקר הרפואה ע"פ התורה.

[4] אסף הרופא, ספר הרפואות, סעיף 1337. הובא ע"י ז. מונטנר, קורות 5: 776, 1972.

[5] חובות הלבבות, שער הבחינה. וראה גם בכוזרי, מאמר ד, פרק כה, שכל החושים נולדים מהמוח.

[6] "נפוצות יהודה" - 52 דרשות לכל השנה ולנושאים שונים, מאת רבי יהודה אריה (בן יוסף) מוסקאטו (1530 - 1589). הובא בחידושי הגאונים על העין יעקב ד"ה כליות, ברכות סא, א.

[7] "מדרש הרפואה", פרלמן משה בן ירחם יהודה ליב,  והערות מאת י"ל קצנלסון וד"ר א"מ מזיא, תל אביב - דביר, תרפ"ו-תרצ"ד, חלק א, עמוד 20 בהערה דיבור המתחיל "כליות יועצות".

[8] היוונים הקדמונים אריסטו (322-384 לפני הספירה), ותלמידי אסקלפיאדס מביתיניא (המאה הראשונה לפני הספירה) שללו קשר בין הכליות לבין שלפוחית השתן, וסברו שהכליות נוצרו בטבע ללא כל תפקיד ומטרה, ושהן מהוות רק תוספת לשלפוחית השתן, שהוא-הוא המפריש את השתן. גלינוס (200-129 לספירה) הוכיח, שמקור השתן הוא בכליות, אך ייחס לכליות כוח מיוחד למשיכת המים מן הדם, ולא קיבל הסבר מכני פשוט למעבר השתן מהכליות לשלפוחית.

למעשה, האנטומיה המדעית של הכליות החלה מאז התפתחות המיקרוסקופ, במאה ה-17, ורק באמצע המאה ה-19 למניינם חלו התפתחויות רבות בהבנת הפיסיולוגיה של הכליה ובתיאור מחלות כליה שונות.

לפי הסבר זה, חז"ל ידעו שהכליות מסננות את הדם (ולא כמו שחשבו היוונים שאין לכליות תפקיד).

אנצ' הלכתית רפואית, פרופ' אברהם שטינברג, "כליות ודרכי השתן", כרך ד, תשס"ו, עמ' 110-113. הערך המקוון באתר מכון שלזינגר לחקר הרפואה על פי ההלכה.

במצרים העתיקה, הכליות, כמו הלב, נותרו בתוך הגופים החנוטים, בניגוד לאיברים אחרים שהוסרו; זאת כנראה בגלל שהאמינו שהכליות קשורות ללב ומסייעות לו בשיקול הדעת. ראה גם בויקיפדיה האנגלית בערך "kidney" [=כליה].

[9] "אי־ספיקת כליות (מחלת כליה כרונית)",  ד"ר דוד טובבין, ד"ר קובי כהן, פברואר 2023, אתר כללית.

[10] Warrens H, Banerjee D, Herzog CA. “Cardiovascular Complications of Chronic Kidney Disease: An Introduction”. Eur Cardiol. 2022 May ./

[11] Lu, R., Kiernan, M., Murray, A. et al., “Kidney–brain crosstalk in the acute and chronic setting”, Nature Reviews Nephrology,11, 707–719 (2015).

[12] Mogi M, Horiuchi M. “Clinical Interaction between Brain and Kidney in Small Vessel Disease”. Cardiol Res Pract. 2011 Jan 9;2011:306189.

© כל הזכויות שמורות למחבר