המלח והים

 מאת: אורן סעיד

התורה מצוווה למלוח את הקרבנות במלח. הסיבה לכך קשורה במקורו של המלח מן הים.

התורה מצווה לשים על הקורבנות מלח: "וְכָל קָרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹהֶיךָ מֵעַל מִנְחָתֶךָ עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח" (ויקרא ב, יג). הרמב"ם, כדרכו בהסבר טעמי הקרבנות, טוען שדין המליחה בקרבנות בא להרחיקנו מדרך ההקרבה של עובדי עבודה זרה: "ומפני שעובדי  עבודה זרה  לא היו מקריבים להם אלא שאור, והיו בוחרים להקריב העניינים המתוקים ומלכלכים קרבניהם בדבש, וכן לא תמצא בדבר מקרבנותיהם מלח, מפני זה הזהיר ה' מהקריב כל שאור וכל דבש, וציווה בהתמדת המלח" (מורה נבוכים, חלק ג, פרק מו). רש"י  מציין טעם אחר למצווה המליחה בקרבנות: "מלח ברית  - שהברית כרותה למלח מששת ימי בראשית שהובטחו המים התחתונים ליקרב במזבח במלח וניסוך המים בחג". מהי הברית שכרת ה' עם המלח? בספר "מעם לועז"[1] מבאר:

"לפני בריאת העולם היה כל העולם מים, וביום השני ציווה הקב"ה שיהיה רקיע ויבדלו המים, חלק מעל לרקיע וחלק מתחת לרקיע. התחילו המים התחתונים לבכות ואמרו: 'אוי לנו שלא זכינו להישאר למעלה מן הרקיע, על יד בוראנו', והעזו התהומות ובקשו לעלות מעלה. גער בהם הקב"ה שלא יזוזו ממקומם, ואמר להם: מאחר שהעזתם וטרחתם להיות למעלה למען כבודי, אתן לכם שכר: שמים העליונים לא יהיו רשאים לומר שירה לפניכם. ועוד שכר אתן לכם שכל קרבן יהיה בו מלח, ובכך תהיה המצווה שלכם, שהמלח בא מן הים[2]". בשורות הבאות, נעמוד על תכונת המלח להתמוסס במים ונבין כיצד הגיע המלח אל הים.

מלח - מקורו מן הים.
מתוך ויקימדיה

מלח מתמוסס במים[3]

מלח השולחן המוכר מכיל שני יסודות חיוניים לחיים: נתרן וכלור (ולכן הוא מכונה גם "נתרן כלורי"). כשהם לבדם הם אינם יציבים, ולכן הם אינם קיימים בטבע בנפרד אלא רק כחלק מחומרים אחרים. הקשר הכימי של מולקולות המלח חזק כי הקשר בין הכלור לנתרן הוא קשר יוני. קשר יוני הנו סוג של קשר כימי חזק בין יונים (=חלקיקים טעונים חשמלית)  בעלי מטען חשמלי חיובי (קטיונים) ובעלי מטען שלילי[4] (אניונים). בדרך כלל, הקשרים היונים מובילים ליצירת סריג יוני מסודר כגון מלח. דוגמה מוכרת לסריג יוני הוא מלח הבישול, נתרן כלורי, המורכב מיונים בעלי מטען חשמלי חיובי של נתרן היוצרים קשרים עם יונים בעלי מטען שלילי של כלור[5]. מלח הבישול מתמוסס במים, ליוני נתרן ויוני כלור כשהם מוקפים מולקולות מים [6].

כיצד הגיע המלח אל הים?

כמחצב מוצק, המלח  נמצא במקומות מסוימים בעולם כמוצק שכורים אותו במכרות מלח, אך בעיקר הוא נפוץ במי הים[7]. לפי הערכות מסוימות, אילו ניתן היה להוציא את כל המלח ממי האוקיינוסים ולפזרו באופן אחיד על פני היבשות, הייתה נוצרת שכבה בעובי של יותר מ-166 מטרים — גובה הדומה לבניין משרדים בן כ־40 קומות.

כאשר מתבוננים בכדור הארץ מן החלל, בולטת העובדה שרובו מכוסה מים — כ־71% משטחו. עם זאת, למרות השפע, רק כ־3% מהמים הם מים מתוקים, ומתוכם רובם קפואים בקרחונים. בפועל, רק חלק קטן מאוד מן המים מצוי במצב נוזלי ונגיש לשימוש האדם, כגון בנהרות, אגמים ומי תהום. שאר המים, שהם כ־97%, הם מים מלוחים.

המלח שבמי הים מורכב מתרכובות כימיות הנקראות מלחים (תרכובות יוניות). תרכובות אלה בנויות מיונים חיוביים ויונים שליליים המסודרים במבנה גבישי. כאמור, אחד המלחים הנפוצים הוא נתרן כלורי, הידוע כמלח בישול. כאשר הוא מתמוסס במים, הוא מתפרק ליוני נתרן ויוני כלור, שהם הגורמים לטעם המלוח.

במי הים יש בממוצע כ-35 גרם מלח לכל ליטר מים, כאשר רובם (כ-90%) הם יוני נתרן וכלור. למרות שמי הנהרות מתוקים יחסית, הם מכילים כמויות קטנות מאוד של יונים — נמוכות בהרבה מאלה שבמי הים.

מקורם של היונים הללו בתהליך שמתחיל בגשם. טיפות הגשם מכילות פחמן דו-חמצני מהאוויר, ולכן הן מעט חומציות. כאשר המים הללו באים במגע עם סלעים וקרקעות, הם ממיסים מהם יונים. יונים אלה נשטפים עם המים וזורמים דרך נחלים ונהרות עד שהם מגיעים לים[8].

כאשר המים מגיעים לאוקיינוסים, היונים נשארים בהם. לעומת זאת, המים עצמם ממשיכים במחזור המים: הם מתאדים, יוצרים עננים, חוזרים כגשם, ושוב זורמים אל הים. כך נוצר מצב שבו המים מתחלפים, אך המלחים מצטברים, ולכן ריכוזם בים גבוה.

 בנוסף לנתרן ולכלור, גם יונים אחרים כגון מגנזיום, סידן, אשלגן וגופרית מגיעים לים בתהליך זה. עם זאת, למרות התוספת המתמדת של מלחים, ריכוז המלח בים נשאר כמעט קבוע. זאת משום שחלק מהיונים יוצאים מן המים בתהליכים טבעיים, למשל כאשר יצורים ימיים כמו צדפות ואלמוגים משתמשים ביונים (בעיקר סידן) כדי לבנות שלדים קשים מסידן פחמתי[9] (Calcium Carbonate).

סיבה נוספת למליחות מי הים, הן "ארובות תת-מימיות" הפולטות מים עשירים במינרלים ממעמקי האדמה[10].

---

[1] לספר ויקרא פרק ב פס' יג, עמ' לג. תחילתה של הסדרה "ילקוט מעם לועז" בחיבור בשפת הלאדינו של החכם רבי יעקב כולי‏‏ (1689-1732) על ספר בראשית ומחצית ספר שמות עד פרשת תרומה. על משקל ספר זה, המשיכו את החיבור חכמים שונים: ר' יצחק מאגריסו השלים את היצירה על ספר שמות וכתב את היצירה על ספר ויקרא ובמדבר (ככל הנראה על פי רשימות שהותיר רבי יעקב כולי). ר' יצחק ארגואיטי חיבר את הפירוש לספר דברים. ובתקופתנו, בה תורגמו הספרים לעברית, הסתיימה עריכת הסדרה על ידי הרב שמואל קרויזר-ירושלמי (ע"פ המכלול – האנצ' היהודית בערך "ילקוט מעם לועז").

[2] מדרש זה הובא ב"רבינו בחיי", ויקרא ב, יג ד"ה במלח; ראה גם בפירוש "עץ יוסף" למדרש בראשית רבה (פרשת ה, אות ד) ובתיקוני זוהר יט, ב: "בְּגִין דְּמַיִין תַּתָּאִין אִנּוּן בָּכִין וְאָמְרִין, אֲנָן בָּעְיָין מֶהֱוֵי קֳדָם מַלְכָּא, עִלַּת הָעִלּוֹת, וּבָעְיָין לְסַלְּקָא לְעֵילָא" תרגום:  משום שהמים התחתונים הם בוכים ואומרים: אנו רוצים להיות לפני המלך, עילת העולות (הקב"ה), ומבקשים לעלות למעלה.

[3] להרחבה על תכונות המלח, ראה מאמר "סגולות המלח" בפרשת קרח.

[4] יון הוא אטום או מולקולה, הנושאים מטען חשמלי כיוון שמספר האלקטרונים בהם שונה ממספר הפרוטונים. זאת בשונה מאטום ניטרלי, שבו מספר האלקטרונים והפרוטונים שווה ומטענם החשמלי הכללי הוא אפס.

[5] "מהו קשר יוני?", ד"ר ארז גרטי, יוני 2011, אתר מכון דוידזון - הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע.

[6] כאשר חומר יוני מתמוסס במים, מולקולות המים נמשכות אל היונים בגביש ומושכות את היונים ממנו.  היונים (החיוביים והשליליים) מתפזרים בתמיסה באופן אקראי, כשהם מוקפים מולקולות מים. במצב כזה הם נקראים יונים ממוימים. תהליך זה מתרחש דווקא ע"י המים, בגלל אופיו הקוטבי החזק (החמצן טעון במטען חשמלי שלילי והמימן טעון במטען חשמלי חיובי) הנדרש לפרק את הקשר היוני החזק של מלח הבישול. להרחבה ראה מאמרו של ארז גרטי, "איך מתמוסס מלח", המחלקה לכימיה ביולוגית, מכון ויצמן למדע, באתר של מכון דוידסון לחינוך מדעי, מכון ויצמן למדע.

[7] ע"פ אנצ' אביב החדש בערך "מלח בישול", מהדורה מעודכנת, הוצאת עם עובד בע"מ, 2000. בהקשר זה, יש לציין את הרמב"ן, המציין שבעברית, מַלַח הוא מלשון מֶלַח, ולכן נקרא מוביל הספינה בשם זה, שכן הוא כמי שיודע לטעום את המים בים ולבדוק לפי זה את כיוון ואופן הנסיעה הרצויים, כמו זה שטועם את התבשיל לבדוק את מליחותו  (רמב"ן שמות, ל, לה; ועיין ברש"י שציין טעם אחר לכך).

[8] על פי המאמר "למה הים מלוח", ד"ר איתן אוקסנברג, יולי 2017, באתר מכון דוידסון – הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע.

[9] U.S. Geological Survey (USGS). (n.d.). Why is the ocean salty?

[10] על פי המאמר "למה הים מלוח", ד"ר מאיר ברק, המחלקה לביולוגיה מבנית, מכון ויצמן למדע, ספטמבר 2009, באתר מכון דוידסון – הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע.

© כל הזכויות שמורות למחבר