תור ויונה

 מאת: אורן סעיד

קרבנות מן העוף מקריבים רק מן התורים או מן בני היונה. חז"ל למדו שהתורים אינם כשרים אלא כשהם גדולים, והיונים אינן כשרות אלא כשהן קטנות.

אנו לומדים בפרשתנו שאת עולת העוף מקריבים רק מן התורים או מן בני היונה –"וְאִם מִן הָעוֹף עֹלָה קָרְבָּנוֹ לה' וְהִקְרִיב מִן הַתֹּרִים אוֹ מִן בְּנֵי הַיּוֹנָה אֶת קָרְבָּנוֹ" (א, יד), שאר העופות פסולים למזבח. קרבן זה, מוקרב כקדשי קדשים כליל לה'. ישנם מיקרים בהם אדם מתחייב להביא קרבן עולת העוף, כגון: גר שמל וטבל, צריך להביא בהמה לעולה או שני עופות לעולה ולאחר מכן רשאי לאכול בקדשים (במדבר טו, יד). בנוסף, רשאי אדם להתנדב עולת העוף ולומר: "הרי עלי להביא עולה מן העוף".

קרבן נוסף הבא מן העוף הוא "חטאת העוף" ואף הוא בן רק מן התורים או מן בני היונה (ויקרא ה, ז). ישנם מיקרים בהם אדם מתחייב להביא קרבן חטאת העוף, כגון: מצורע עני, שאין בידו להביא כבש, ביום טהרתו (ויקרא יד, י).

היונה והתור

היונה מזוהה ללא ספק עם העוף המכונה בשם זה בימינו, מהסוג .Columba התור הוא עוף ממשפחת היונים, הדומה בצורתו ובאורח חייו ליונה. התור המקראי מזוהה עם התור המצוי (Streptopelia turtur). מין זה הוא ללא ספק התור שאליו מכוונת התורה ומקורות חז"ל. קביעה זו מסתמכת על כך שהוא המין השכיח ביותר מקרב שאר המינים המוכרים באזור ארץ ישראל [1].

התור והיונה  היו נפוצים מאוד בזמן העתיק.   המשנה מציינת: "טומנין (מאכל בשבת לשמור חומו) בכנפי יונה ובנסורת של חרשים" (שבת ד, א); כנפי יונה נזכרות בין חומרים שכיחים ביותר, מכאן שגם כנפי יונה היו מרובות, כי גידלו את היונים לשם אכילה.

תור מצוי.
מתוך ויקימדיה

התורים והיונים מאכילים את גוזליהם ב"חלב יונים" שהוא אוכל מרוכך הנוצר בזפק ההורים. מסתבר שכמותו של "חלב"  זה מספיקה לשני גוזלים בלבד, וזוהי הסיבה למספרן הקבוע של הביצים בכל תטולה-שתי ביצים [2]. לכן כנראה, בלשון חז"ל, זוג תורים או יונים קרויים בשם "קֵן".

הציהוב ביונה ובתור [3]

דרשו חז"ל מן הפסוקים [4], שהתורים אינם כשרים אלא כשהם גדולים, והיונים אינם כשרים אלא כשהם קטנים. הרמב"ם בספרו "מורה נבוכים", מבאר שהטעם לכך הוא, שהיונים יותר טעימים כשהם קטנים ואילו התורים יותר טעימים כשהם גדולים ואז הם יותר ראויים ומשובחים לקרבן לה': "וציוה להיות הקרבנות כולם 'תמימים' על הטוב שבעניניהם - שלא יבוא להקל ב'קרבן' ולבזות במה שיקריבו לשמו יתברך - כמו שאמר: "הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ - הֲיִרְצְךָ אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ?' (מלאכי א, ח)...והוא הטעם בהקרבת הגדול מן התורים ואפרוחי יונים כי זהו הטוב שבהם מפני שהגדול שביונים אין בו ערבות [5]" (חלק ג, מו). התורים ניצודו כבוגרים ונאכלו באופן זה ובשרם טעים בשלב זה ואילו היונים נאספו מתוך השובך ונאכלו בעיקר כגוזלים משום שאיכותם של הבוגרים ירודה [6].

המשנה במסכת חולין נותנת לנו סימן מתי העוף נחשב גדול או קטן: "הכשר בתורין פסול בבני היונה, הכשר בבני היונה פסול בתורין, תחילת הציהוּב-בזה ובזה פסול; מאימתי התורים כשרים? משיזהיבו; מאימתי בני יונה פסולין? משיצהיבו" (פרק א, משנה ה). ב"תחילת הציהוב" ביונה ובתור, כלומר, כשמתחילה הנוצה להצהיב ביונה או להזהיב בתור, הן התורים והן היונים פסולים. התור עדיין לא גדול והיונה כבר לא צעירה.

מצינו שלוש גישות עיקריות בקרב הפרשנים והחוקרים לביאור מהו הזמן הביולוגי להתבגרות העוף המכונה במשנה "ציהוב":

א. הרמב"ם כותב: " ועד מתי יהיו בני יונה כשרים? כל זמן שעוקר כנף ומתמלא מקום עיקרו דם, והתורים כשרים משיזהיבו" (הלכות איסורי מזבח, פרק ג, הלכה ב). השלב שבו גוף האפרוחים מתמלא בדם, הוא גם השלב שבו הם מכוסים בפלומה צהובה. ע"פ הרמב"ם זמן "הציהוב" מתייחס למעבר מפלומה לנוצות. שלב זה מוקדם מאד והוא חל בימים הראשונים לחיי הגוזל. כאשר הגוזלים של בני משפחת היונים בוקעים מהביצה הם סומים, כמעט עירומים ומכוסים בפלומה דלילה חיוורת. בגיל ארבעה או חמישה ימים נפקחות עיניהם, וגופם מתמלא בפלומה צהובה אצל היונים, ואילו אצל התורים הפלומה מזהיבה. אז מתחילים לבצבץ קולמוסי הנוצות ולאחר כיומיים שלושה (בגיל 6-8 ימים) הם נפתחים. כנראה שלפי שיטת הרמב"ם שלב בגרותו של בן יונה לעניין קרבן העוף מתחיל בזמן שהנוצות מתחילות להיפתח ולגלות את גווניה כ-6-8 ימים מיום בקיעתו מהביצה.

ב. רש"י פירש: "תחילת הציהוב (אצל בני יונה) - כשמתחילין לצהב כנפים [=נוצות] שסביבות צוארם פסולים... משיזהיבו (התורים) - שיהא כנפי גופן גדולים ואדומים ומזהיבים כזהב [7]" (חולין כב, ב). רש"י מתייחס להופעת הנוצות של אזור הצוואר כשלב המגדיר את בגרותה של היונה, מתוך הכרה מדויקת של הביולוגיה שלה. הדגשת הופעת הנוצות בצוואר בפירוש רש"י קשורה לכך שאזור זה הוא האחרון להתכסות בנוצות. כשבועיים לאחר בקיעת הביצים, עוטים גוזלי היונה נוצות כשל בוגרים, לבד מאזור הראש והזפק (בצוואר) בהם גדלות הנוצות באיחור (דבר המאפשר להם להכניס את כל מקורם לתוך לוע ההורים ולקחת ממנו אוכל). רק בגיל שלושה שבועות נשלם כיסוי כל גופה של היונה בנוצות [8]. זהו למעשה השלב שמוגדר כבגרות על ידי רש"י.

ג. בפירוש המשנה לפרופ' חנוך אלבק (1890-1972) כותב: "משהגיעו הגוזלות לשלושה חודשים בקירוב נושרות מהם נוצותיהם, תחילה מן הגוף ובסוף מן הצוואר ומן הראש. משנשרו כל הנוצות עולות בהם נוצות חדשות, ושעל הצוואר מצהיבות בראשית גידולן. ומשמתחיל הציהוב יצאו הגוזלות מכלל קטנים, ולכלל גדולים אינם באים עד שייהפך הציהוב כולו ברק צהוב". היונים הצעירות מתחילות להשיר את נוצותיהן בהגיען לגיל שלושה חדשים בערך. נשירה זו חלה בלי קשר לעונות השנה והיא באה לסמן את תקופת ההתבגרות של היונה. עם סיום הנשירה (חודשיים מהיום בו החלה), באה היונה לכלל הבגרות מינית. במקום הנוצות שנושרות מתפתחות נוצות חדשות, ובזני יונים רבים שצבע היסוד שלהם לבן ניתן להבחין בנוצות בגוון חום העוטפות כטבעת את צוואר היונה הבוגרת, בעוד שבשלב המוקדם ניתן למצוא כתמי צבע גם בחלקים אחרים של היונה.  לפי זה, שלב הציהוב מאוחר מאד, בערך בגיל 5 חודשים והוא מקביל להתבגרות המינית [9].



[1] ע"פ מאמרו של  פרופ' זהר עמר "קרבן העוף - ביאור ריאלי בשולי גופי  ההלכות", בבטאון "מעלין בקודש", העוסק בענייני המקדש וקודשיו, גיליון 4, כסלו תשס"ב, המאמר המקוון באתר  "תלמוד תורה כנגד כולם" 

וכן בספרו של זהר עמר "מסורת העוף", נווה-צוף, תשס"ד, עמ' 203-209.

[2] מנחם דור, החי בימי המקרא המשנה והתלמוד, הוצאת גרפאור־דפטל, 1997, עמ' 137-138. ראה גם אנצ' לבית ישראל בעריכת הרב ישראל הלפרין, בערך "תור מצוי", מהדורת תשס"א 2001.

[3] ע"פ מאמרו של  פרופ' זהר עמר "קרבן העוף - ביאור ריאלי בשולי גופי  ההלכות", בבטאון "מעלין בקודש", העוסק בענייני המקדש וקודשיו, גיליון 4, כסלו תשס"ב, המאמר המקוון באתר  "תלמוד תורה כנגד כולם" 

וכן בספרו של זהר עמר "מסורת העוף", נווה-צוף, תשס"ד, עמ' 203-209.

[4] תלמוד בבלי מסכת חולין דף כב, עמוד א.

[5] יש לציין שהרמב"ן חולק על טעם זה של הרמב"ם, וכותב שהטעם הוא, שהתורים הגדולים כשרים כי הם לא בוגדים בבן זוגם ואילו היונים הגדולים בוגדים בבן זוגם ולכן הכשיר את היונים הקטנים הנאמנים לקן שבו גדלו. וזה בא לרמז על גודל האהבה שבין עם ישראל להקב"ה (ויקרא א, יד).

[6] ראה מאמרו של ד"ר משה רענן  "כשר בתורין פסול בבני יונה – תור מצוי – יונת הבית" בפורטל הדף היומי לחולין (כב, א).

[7] בהנחה שרש"י לא מתכוון לזן מסוים של יונה מבוייתת, אפשר שזה מתאים לצבעים הפיסקליים של אדום וירוק המאפיינים את נוצות הצוואר והחזה העליון של יונת הסלעים.

[8] את המעקב ביצע פרופ' זהר עמר על יונים ולא על תורים, ראה בספרו של זהר עמר "מסורת העוף", נווה-צוף, תשס"ד, עמ' 203-209.  לגבי תורים, צריך לומר, שהזמן הביולוגי "תחילת הציהוב", מתייחס לשלב הבגרות  הביולוגי המקביל אצל יונים.

[9] גם לגבי תופעה זו, המעקב בוצע  ע"י  פרופ' זהר עמר על יונים ולא על תורים, ראה בספרו של זהר עמר "מסורת העוף", נווה-צוף, תשס"ד, עמ' 203-209. לגבי תורים, צריך לומר, שהזמן הביולוגי "תחילת הציהוב", מתייחס לשלב הבגרות המינית הביולוגי  המקביל אצל יונים.


© כל הזכויות שמורות למחבר

3 תגובות:

  1. תורה אורן על המאמר

    האם ידוע לך פשט בפסוק "והסיר את מוראתו בנוצתה" רש"י מסביר שמדובר על הזפק שנמצא בו הרעי. יותר נראה שמדובר על הקורקבן שבו כבר האוכל מתעכל ונעשה רעי, או יותר מסתבר על המעיים הדקים או הגסים. מה התהליך של האוכל בזפק, באיזה מצב הוא נמצא?

    תודה

    השבמחק
  2. הזפק, המשמש לאגירת המזון ולריכוכו. אכן זה מחלוקת בספרא, האם הבהן משליך רק את הזפק או גם את הקורקבן:
    [ט] "וְהֵסִיר אֶת מֻרְאָתוֹ בְּנֹצָתָהּ"-- זה הזפק. יכול יעקיר בסכין ויטלנו? תלמוד לומר "בְּנֹצָתָהּ"-- יטלנו (ס"א יטלנה) עם הנוצה. אבא יוסי בן חנן אומר נוטל את הקרקבן (ס"א הקרקבנין) עמה.
    עיין גם רמב"ן במקום.
    יש לציין שרש"י מסביר: "בעולת בהמה, שאינה אוכלת אלא באבוס בעליה, נאמר (פסוק יג) והקרב והכרעים ירחץ במים והקטיר, ובעוף, שנזון מן הגזל, נאמר והשליך, את המעיים, שאכל מן הגזל" (א, טז).
    הכהן משליך את הזפק של העוף לפי שיש בו גזל שאכל העוף משדות אחרים; והקב"ה רוצה ללמדנו בכך עד כמה על האדם להתרחק ולהזהר מן הגזל; אבל בבהמה, הכהן מקריב את כולה ואינו זורק חלק ממעיה, כי הבהמה אינה אוכלת מן הגזל, בגלל שהיא אוכלת מן האבוס; וכשהבהמה יוצאת לרעות בשדות היא בד"כ יוצאת בליווי רועה הדואג (במידה והוא איש ישר) שלא תרעה בשדות אחרים.
    לפי זה מובן למה משליכים דווקא את הזפק, שבו נמצא המזון, הגזל, שגזל העוף ! בקורקבן כבר המזון מתעכל ומשנה צורה.

    השבמחק
  3. תודה על ההסבר
    ראיתי אח"כ במלבי"ם שאומר שמה שכתוב 'זפ'ק הכוונה אפילו 'זפק', וק"ו כל הבני מעיים. והמחלקות בספרא היא האם גם הקורקבן נכלל בזה, כיון שבקורקבן האוכל לא דבוק, וכשפותחים אותו הוא מיד נופל מהקורקבן, ולכן השאלה האם הוא בכלל כל הבני מעיים.
    ועיין ברש"י שכותב "בנוצתה" בני מעיים וכו'. אבל משפט התרגום שכותב "באוכליה" משמע עם האוכל שבתוך הזפק ודלא כרש"י. ויש עוד לכתוב בזה

    השבמחק

UA-41653976-1