רציעת עבד עברי

 מאת: אורן סעיד

בפרשתנו אנו קוראים שאם העבד העברי מעוניין להמשיך לעבוד את אדונו, מעבר לשש שנים, אזי על האדון לרצוע את אוזן עבדו, כסימן לעבד עולם.

פרשתנו פותחת בדיני העבד העברי והאמה. התורה נתנה רשות לאדם למכור את עצמו לעבד עברי, רק אם העני ביותר, כפי שפסק הרמב"ם: "ואינו רשאי למכור את עצמו... אלא אם כן צריך (לכסף) לאכלן בלבד, ואין אדם רשאי למכר את  עצמו עד שלא ישאר לו כלום" (רמב"ם הלכות עבדים א, ג); והדין הוא שאדם שקונה עבד עברי שהוא מבני ישראל, קונה אותו לשש שנים ובתחילת השנה השביעית העבד משתחרר. ברם, אם העבד אוהב את אדוניו ויש לו אישה - שפחה כנענית לתקופה של שש שנים וילדים ממנה, והוא אוהבם, וקשה עליו פרידתם, מביאו האדון לפני הדיינים שיאשרו את המשך עבדותו (רש"י כא, ו ד"ה אל האלקים), ואז "וְהִגִּישׁוֹ אֶל הַדֶּלֶת אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם" (כא, ו). האדון  מניח את אוזן עבדו הימנית על הדלת ורוצע (דוקר ונוקב) את אוזן עבדו עד שמגיע לדלת. הרציעה היא לא בחלק הרך של האוזן (האליה), אלא בתנוך - הסחוס המרכזי מול הכניסה לתעלת השמע [1]. הנקב באוזנו של העבד הנרצע הוא סימן שהאיש הוא עבד עולם.

המרצע

המרצע הוא מכשיר עשוי ידית ובה תקועה יתד מחודדת, ישרה או מעוקמת, לנקיבת נקבים. חכמינו נחלקו (תלמוד בבלי שבועות ד, ב) האם חובה לרצוע דווקא בכלי העשוי מתכת כמרצע, כגון:  מקדח, מחט וחרט; או שאפשר לרצוע גם במרצע העשוי מחומרים אחרים, כגון: קוץ ועץ מחודד. הרמב"ם פסק, שיש להשתמש דווקא במרצע העשוי מתכת (הלכות עבדים פרק ג, הלכה ט). ממקורות ארכיאולוגיים, אנו יודעים שנתגלו חודים עשויים מברזל, שנראה ששימשו כמרצע לנקיבת חורים בעור או באוזן [2]. נתגלה גם מרצע מנחושת, קדום ביותר [3].

מרצע (אילוסטרציה)
מתוך ויקימדיה

כמו כן, ידוע לנו שהיו מרצעים העשויים אבן צור, ששימשו בעיקר לניקוב עורות. מרצעים אלה, הם נתזים עבים למדי של אבן-צור, ששובררו באופן שנוצר חוד באחד מקצותיהם [4]. בנחל פטיש (גילת) נתגלו מרצעים מאבן צור. נתגלו גם מרצעים עשויים מעצמות במספר אתרים בארץ, כגון: נחל באר שבע, תל ערד ונחל חמר [5].

כיום קיימים מכשירים העושים נקב באוזן, כמעט ללא כאבים, ובצורה ותוצאה יותר אסתטית. 

סימן לעבדות

במזרח הקדום סומנו העבדים בסימונים מיוחדים. סימונים אלה אפשרו להבחין בקלות במעמד החברתי שאליו השתייכו העבדים כאשר פגשו בהם בחי היום-יום, ואף הקשו על העבדים לברוח. בפרשתנו כאמור, רק עבד הבוחר שלא להשתחרר מסומן באמצעות רציעת אוזנו.

בתוספתא כתוב: "הרושם על עבדו שלא יברח פטור" (מכות פרק ג, הלכה ט), והכוונה לכתובת-קעקע, שמותר לעשות לעבד לסימן שהוא עבד שלו; ידוע שנהגו לצרוב או לקעקע את שם האדון על ידו הימנית של העבד, וישנם שטרות פפירוסים מתקופת התלמיים לפני כ-2200 שנה, בהם מוזכר דבר זה, שהיו עבדים שהיתה בעורם כתובת-קעקע.

במסכת שבת (נז, ב) מוזכר סימן עבדות נוסף, שהיו עבדים נוהגים להלך וחותם (צורה, סמל) העשוי טיט, על בגדיהם או תלוי בצווארם (שם, רש"י ד"ה אי כבלא). סימן עבדות נוסף, שנהג בבבל הקדומה, היה תספורת מיוחדת שהיו עושים לעבד [6]. בין סימני ההיכר  שהיו לעבדים במצרים: עגיל באוזן העבד ושערו של העבד מסופר בצורת כיפה [7].

ברומא העתיקה נהגו לסמן עבדים נמלטים באמצעות צריבת העור, על ידי ברזל לוהט במיוחד או ברזל המצונן לטמפרטורה נמוכה במיוחד. אירופאים, אמריקאים ובעלי עבדים אחרים נהגו לצרוב מיליוני עבדים בזמן סחר העבדים הטרנס אטלנטי [8] (בין המאות ה-16 וה-19).



[1]  קידושין (כא, ב) - בגובה של אוזן; רמב"ם הלכות עבדים פרק ג הלכה יב. וראה עוד מלבי"ם שמות פרק כא אות לד.

[2] אנצ' מקראית בערך "מלאכה", הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, 1962, עמ' 1022-1025.  

[3] ראה באתר  "sciencedaily" "One of oldest metal objects found to date in Middle East", אונ' חיפה, אוגוסט 2014

[4] אנצ' העברית בערך "צור, כלי".

[5] על פי האתר "אוצרות המדינה" של רשות העתיקות, האחראי על אחסון תיעוד ובקרה של עתיקות ארץ-ישראל.

[6] אנצ' מקראית בערך "עבד", בפיסקה "מעמדו החוקי של העבד", הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, 1971.

[7] "חוק וחברה במקרא – פרקי לימוד במקרא עם מדריך הכנה לבגרות", מט"ח, התשס"ה 2005, עמ' 74.

[8] על פי ויקיפדיה האנגלית בערך "Human branding" (=טיבוע בבני אדם).


© כל הזכויות שמורות למחבר

תגובה 1:

UA-41653976-1