החניטה ומהותה

 מאת: אורן סעיד

המצרים חנטו את גופות יעקב ויוסף. יש שפירשו, שהטעם לכך, על מנת לשמור על גופותיהם עד להבאתם לקבורה בארץ.

בפרשתנו אנו קוראים שהמצרים חנטו את גופת יעקב: "וַיְצַו יוֹסֵף אֶת עֲבָדָיו אֶת הָרֹפְאִים, לַחֲנֹט אֶת אָבִיו; וַיַּחַנְטוּ הָרֹפְאִים אֶת יִשְׂרָאֵל" (נ, ב). כמו כן אנו קוראים שהמצרים חנטו את גופת יוסף: "וַיָּמָת יוֹסֵף, בֶּן מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים; וַיַּחַנְטוּ אֹתוֹ, וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם" (נ, כו).

חניטה היא פעולה הנעשית לשימור גופת הנפטר מפני רקבון וסרחון, ע"י מילוי חלקי הגופה בבשמים שונים. וכן מפרש הרד"ק: "לחנט  - הוא שחונטים את המת בסמים ידועים כדי שלא יסריח" (נ, ב). 

בלעז נקרא החנוט בשם מומיה. שם זה נגזר מן המילה הפרסית 'מום', שפירושה זפת או שעווה. שעווה (מדונג דבורים) היתה בשימוש רב בחניטה המצרית[1]. לפני שנעסוק בעצם פעולה זו, נברר את מהותה.

מהות החניטה

מעשה זה יסודו באמונה, שהנשמה או הרוח, העוזבת את הגוף בשעת המיתה עתידה לחזור אליו, ולפיכך יש להקפיד שהגוף לא יאבד את צורתו הראשונה, אלא יעמוד בה ככל האפשר.

בספר יערות דבש[2] מבאר, שהטעם לחניטה הוא, על מנת שיוכלו לדרוש אל המתים: "...וכל עניני מצרים היה לדרוש אל המתים ולהתקשר עם נפשות המתים כדי שיבואו ויגידו להם עתידות כנודע בקרא, וא"כ חשבו, כשירקב הגוף תתפרד הנפש, ולא יהיה להם נקל לדרוש אל המתים במעשה קסמים וקטורת זרה שלהם...ולכך נתחכמו לחנוט לגוף המת, שיהיה קיום מבלי רקב וכליון...".

המומיה של רעמסס השני.
מתוך ויקימדיה

השד"ל מבאר שחנטו את יעקב ויוסף על מנת לשמור על גופותיהם עד להבאתם לקבורה בארץ: "והנה יעקב ויוסף נחנטו מפני שהוצרכו להוליכם לארץ אחרת לקברם" (נ, ב).

בבראשית רבה (פרשה ק, ג) נחלקו תנאים אם עשה יוסף כהוגן כשחנט את אביו. הראשונים נחלקו בשאלה מי חנט את יעקב – יש אומרים, שהרופאים חנטו אותו; ויש אומרים, שהשבטים חנטו אותו לפי הוראות הרופאים, אך לא נגעו הרופאים המצריים בגופו של יעקב^[3].

שיטות החניטה

תיאורי החניטה המצרית נשתמרו בעיקר בכתביהם של ההיסטוריונים היווניים הרודוטוס (425-484 לפנה"ס), ודיודורוס (בסביבות 40 לפנה"ס). פרטים נוספים על החניטה נתקבלו ממחקר על חנוטים רבים שנשתמרו בקברים מצריים, ונחשפו על ידי הארכיאולוגים. חלק מהחנוטים הללו נשתמרו בצורה מופלאה, כולל תוי פנים. לפירסום רב זכו החנוטים של הפרעונים תחות-ענח'-אמון ורעמסס השני. כמו כן נשתמרו ציורי קיר שונים המדגימים את תהליכי החניטה. החנוט העתיק ביותר הידוע לנו הוא של סקר-אם-סאף, בנו של פפי הראשון, שלפי השערת הארכיאולוגים חי לפני למעלה מ- 5,000 שנה, והוא נמצא כיום בגיזה שבמצרים[4].

המצרים חנטו את גופת יעקב במשך 40 יום ובכו עליו במשך 70 יום: "וַיִּמְלְאוּ לוֹ אַרְבָּעִים יוֹם, כִּי כֵּן יִמְלְאוּ יְמֵי הַחֲנֻטִים; וַיִּבְכּוּ אֹתוֹ מִצְרַיִם, שִׁבְעִים יוֹם" (נ, ג). ע"פ הכתובת שעל קברו של פאדיסמאתאוי (השושלת הכ"ו) מוכח, שתהליך החניטה היה במשך 70 יום. אך, יש לציין, שבמסמכים מצריים שונים צויינו תקופות שונות לתהליכים של החניטה והקבורה.

החוקר קויבל, מצא בכמה קברים מימי השושלת השניה שבסקארה גופות גלולות בתכריכים בצורה מדוקדקת, כשהגפיים חבושות בכריכות נפרדות ולא בצמוד לגוף.

השד"ל מתאר שיטת חניטה בה הפרידו את הקרביים מן הגוף: "לחנוט את אביו - היו מוציאים מגופו של מת המוח והמעיים, והיו ממלאים את הבטן מור וקציעה, ואח"כ היו מולחים כל הגוף בנתר משך ארבעים יום, והירודוט אומר שבעים יום, ודיאודורוס אומר יותר משלושים יום, ואין ספק שהיה הדבר הזה ידוע לישראל ולמשה יותר ממה שהיה ידוע ליוונים" (נ, ב).

לראשיתה של השושלת הרביעית שייכת קבורתה של המלכה חתפ-חרס. גופת המלכה לא נמצאה בקבר זה ובוודאי נגררה ממקומה בשעה שנשדד הקבר הראשוני, אבל נמצאה תיבה שנועדה לשימור הקרביים שהוצאו מן הגוף. במדורות התיבה מצאו עצמים מוצקים שקרוב לודאי שהם חלקי קרביים ששומרו בחפיסות בתוך תמיסה קלושה של נתר. דבר זה מעיד על חניטת הגוף כולו, שכן לא היה טעם להוציא את הקרביים מן הגוף ולשומרם בכלים מיוחדים אם לא נחנט הגוף עצמו.

שיטת חניטה אחרת היתה שלא הפרידו את הקרביים מן הגוף. בימי השושלת הי"א פעולת השימור האחרונה נעשתה ע"י ייבוש של הגופה על גבי אש רפה, ולאחר מכן מרחו את הגופה בנתר ושמן, או שמשחו את התחבושות בשרף וע"י כך סתמו את הנקבים והחתכים שנעשו בגוף המת[5].

פעולת החניטה אצל יעקב ויוסף[6]

נחלקו המפרשים והפוסקים, כיצד היתה החניטה אצל יעקב ויוסף. יש שכתבו שהיו חותכים את כריסו של הנפטר, ומוציאים את בני מעיו שלא יסריח[7]. הכוונה היא שהיו מוציאים את כל האיברים הפנימיים כגון המוח, הלב, הכבד והמעיים, והיו מושחים את כל הגוף מבפנים ומבחוץ בשמן אפרסמון, וממלאים אותו במיני בשמים המייבשים את הגוף, והיו צריכים להחליף הבשמים יום יום, עד שהגוף התקשה והתייבש, ואינו מתעפש ואינו מסריח[8] ; ואף שלשיטה זו חתכו את הבטן והוציאו את האיברים, כתבו חלק מהפוסקים, שאין כאן לא משום צער למת, ולא משום בזיון, משום שהדבר נעשה לכבודו ולצרכו של המת[9].

יש שכתבו, שלא הוציאו את האיברים הפנימיים בשעת חניטה, אלא שמרחו את האפרסמון על הטבור, ודרכו הוא נכנס לתוך הגוף[10], או שהכניסו את הבשמים דרך הטבור לתוך חלל הבטן[11], אבל חיתוך הגוף והוצאת האיברים לשיטת חלק מהפוסקים הוא בזיון למת.

החניטה כיום

כיום נוהגים המטפלים במתים במדינות שונות להזריק פורמלין לכלי הדם, כדי לשמר את הגופה.

בישראל אין נוהגים לבצע כל פעולת שימור לגוף המת. אכן אם צריך להוליך את המת לקבורה במקום רחוק, נוהגים לבצע פעולות שימור, כגון החדרת סממנים שונים דרך הנחירים, כדי לעכב את  ריקבונו וסרחונו. אם יש צורך בפעולת שימור יעילה יותר, כדי להוליך את המת למרחקים גדולים, נוהגים להחדיר לדמו חומרים משמרים, ורצוי לאסוף את הדם והלחלוחית שהוציאו מגופת המת בצנצנת, ולשולחה עם המת להיקבר עמו, ומכל מקום אין להוציא איברים פנימיים מגופו של המת[12].        

---

[1]  ע"פ המכלול – האנצ' היהודית בערך "מומיה".  

[2] חלק ב, ד"ה אבל יובן, מאת ר' יונתן אייבשיץ.

[3] ראה זוהר, ויחי, דף רנ עמוד ב; רבנו בחיי  (בראשית מט, לג), לקט הקמח, פסחים סוף פרק ה; ספר חסידים הוצאת מק"נ סימן שפג.

[4] להרחבה ראה אנצ' הלכתית-רפואית מאת ד"ר אברהם שטינברג בערך "חניטה". הערך המקוון  באתר המכון ע"ש ד"ר פלק שלזניגר  ז"ל לחקר הרפואה ע"פ התורה.

ראה גם ב-ויקישיבה בערך "חניטה".

[5] להרחבה ראה אנצ' מקראית בערך "חניטה", הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, 1965.

[6] ראה אנצ' הלכתית-רפואית מאת ד"ר אברהם שטינברג בערך "חניטה". ראה הערה קודמת.

[7] שו"ת הרשב"א חלק א סימן שסט; וכן בפירוש השד"ל שהבאנו לעיל.

[8] אברבנאל בראשית נ, ב; תוספות יום טוב פסחים ד, ט.

[9] שו"ת עמק הלכה חלק א, סימן מח.

[10] זוהר חלק א פרשת ויחי, דף רנ עמוד ב, על הפסוק ויחנטו אותו.

[11] שו"ת חתם סופר, יורה דעה סימן שלו.

[12] ספר "גשר החיים", מאת הרב טוקצינסקי, יחיאל מיכל, חלק א פרק ה אות ז.

© כל הזכויות שמורות למחבר