שיפודי החשמונאים

 מאת: אורן סעיד

ע"פ מגילת תענית, נס חנוכה, לא היה במנורת המקדש, אלא במנורה שבנו החשמונאים מ"שיפודים של ברזל" בבית המקדש.

במגילת תענית[1] (פרק ט) מתוארת הדלקת הנרות ע"י החשמונאים כך: "ומה ראו להדליק נרות (בחנוכה), אלא בימי מלכות יוון נכנסו בני חשמונאי להיכל, ושבעה שפודים של ברזל[2] (היו) בידם, וחיפום (נוסח אחר: חברום) בעץ והדליקו בהם נרות והיו מתעסקים בהם כל שמונה". מנורת המקדש שבנו החשמונאים הורכבה משבעה שיפודי ברזל המצופים בעץ. זוהי דעת רבי יוסי ברבי יהודה, שחיפו את השיפודים בעץ; אבל דעת חכמים, בתלמוד בבלי, שיש לגרוס: 'וחיפום בבַעַץ' שזהו הבדיל[3]: "רַבִּי יוֹסֵי בַּר רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אַף שֶׁל עֵץ לֹא יַעֲשֶׂה כְּדֶרֶךְ שֶׁעָשׂוּ מַלְכֵי בֵּית חַשְׁמוֹנַאי. אָמְרוּ לוֹ, מִשָּׁם רְאָיָה, שַׁפּוּדִים שֶׁל בַּרְזֶל הָיוּ וְחִיפּוּם בְּבַעַץ" (מנחות כח, ב; עבודה זרה מג, א).

"שיפוד" בימינו וכן בלשון חז"ל, הוא מקל מחודד שצולים בו בשר; למשל: "הַשִּׁפּוּד וְהָאַסְכָּלָה, מְלַבְּנָן בָּאוּר" (מסכת עבודה זרה, פרק ה, משנה יב); "כְּוָאוֹ בְּשִׁפּוּד" (מסכת בבא קמא, פרק ח, משנה א) ועוד.  ברם, התוספות ביאר, שבביטוי "שַׁפּוּדִים שֶׁל בַּרְזֶל" שהוזכרו במסכת מנחות (שם), אין הכוונה לשיפודים לצליית בשר, אלא בכינוי למוטות ברזל ללא קישוטי המנורה, גביעים, כפתורים ופרחים: "שפודים של ברזל - קרי להו שפודים מפני שלא היו בה גביעים כפתורים ופרחים" (מנחות, שם).

המנורה שנעשתה על ידי מכון המקדש
(מוצגת במדרגות היורדות מהרובע
היהודי לכותל המערבי)
מתוך ויקימדיה

קשה להניח, שמתוך התאבקות במלחמה נכנסו החשמונאים להיכל ושיפודים שעליהם צולים בשר היו בידם. כמו כן, לא מצאנו באף מקור בתלמוד ששפודי צלייה חלולים (אפילו במקצת) הם. והלא כאן הדליקו בהם, דהיינו בתוכם, נרות, כמבואר בפסיקתא: "נכנסו לבית המקדש מצאו שם שמונה שפודין של ברזל וקבעו אותם והדליקו בתוכם נרות" (פסיקתא רבתי פרק ב, ה).

לפיכך, פרופ' דניאל שפרבר מסביר, ש"שבעה שפודים של ברזל" שהוזכרו במגילת תענית (שם),  הם כלי נשק, כשהוא מסתמך על מקורות ארכיאולוגיים, ספרות יוונית ועוד. למשל, במגילת 'מלחמת בני אור בבני חושך' שנמצאה במדבר יהודה, יש תיאור של כלי הנשק, שהיו עשויים מוט של עץ, והיה עליו 'שפוד' של מתכת. ה'שפוד' היה אז כלי מלחמה.

הוא גם ציין שיש תיעוד לכך, שהחיילים היוונים באותה תקופה השתמשו בראשי החניתות שלהם כבסיס לנר. הצד האחורי של ראש החנית, שמכונה 'פותה', הוא חלול. כאשר מפרידים את ראש החנית מהמוט, אפשר לנעוץ את הקצה החד באדמה, למלא שמן בפותה ולהדליק בה נר.

החשמונאים נכנסו להיכל בעודם אוחזים כלי-נשק בידם ומכיוון שמחויבים היו לפי ההלכה להדליק נרות מיד באותו ערב ומנורה לא היתה להם, לקחו שפודי חניתם שהיו מברזל, וקבעו בהם נרות[4].

הראשון שקישר בין חניתות המכבים ובין המנורה היה הרב דוד כהן (1887-1972), שכונה 'הרב הנזיר'. הוא כתב[5]: "ונראה שכך סידרו את המנורה – על כידונים ורמחים כלי נשקם במלחמת החשמונאים".

ד"ר עידו חברוני פנה למומחה לחישול ברזל בטכניקות עתיקות, ויחד הם יצרו שחזור של המנורה שבנו החשמונאים מראשי חניתות[6].

---

[1] ספר הכולל את רשימת הימים הטובים שאסור להתענות בהם. מגילת תענית נכתבה לפני כתיבת המשנה.

[2] הגירסה בפסיקתא "שמונה שיפודין של ברזל" (פסיקתא רבתי פרשה ב פיסקה דחנוכה). גירסה זו אינה מובנת, שהרי במנורת המקדש היו שבעה קנים ולא שמונה. ראו: ו' נעם, מגילת תענית — הנוסחים, פשרם, תולדותיהם, ירושלים תשס"ד, עמ' 271, הערה 46.

[3] להרחבה על הבדיל, ראה מאמר בפרשת מטות "בדיל = אבץ?!".

[4] מתוך כתב העת "סיני" כרך כג. "סיני הוא "ירחון דתי לאומי לתורה למדע ולספרות"‏‏‏, כתב עת מדעי-הלכתי למאמרים בנושאים תורניים, ספרותיים, נושאים הקשורים בארץ ישראל ומצוות יישובה, ארכאולוגיה, חקר תפילה, פיוטים ומנהגים, (רבים מהם על סמך מחקרי גניזת קהיר) ועוד. כתב העת יוצא לאור ברציפות, שש פעמים בשנה (למרות השם "ירחון") מאז 1937 בהוצאת מוסד הרב קוק.

ראה גם  ספר "מנהגי ישראל", כרך ה, עמ' ד-ו, מאת דניאל שפרבר, מוסד הרב קוק, ירושלים, 1995.

[5] אור הגנוז : שביבי אורות חנוכה / מכתבי מרן הנזיר, ירושלים, מכון הרי-פישל, תשל"ג, עמ' יח.

[6] "חניתות במקום קנים: החוקר ששחזר את מנורת המקדש של החשמונאים", יצחק טסלר, דצמבר 2022, YNET יהדות.

© כל הזכויות שמורות למחבר