כבש האליה

 מאת: אורן סעיד

האליה - זנב הכבש העשיר בשומן, הקיים בגזעי כבשים מסויימים, יש להקריב בתור אחד מן האמורים - חלקים הנשרפים על המזבח, בקרבן אשם.

בפרשתנו נאמר שמקרבן האשם יש להקריב את האַלְיָה על המזבח: "וְאֵת כָּל חֶלְבּוֹ יַקְרִיב מִמֶּנּוּ, אֵת הָאַלְיָה, וְאֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב" (ז, ג). האַלְיָה היא חלק מהאמורים – האברים ששורפים אותם על המזבח מן הקרבנות הנאכלים. מבאר רש"י מדוע התורה מציינת, דווקא בקרבן אשם, שיש להקריב את האליה: "את האליה – לפי שאשם אינו בא אלא איל או כבש, ואיל וכבש נתרבו באליה" (ז, ג). רש"י מבאר שהתורה ציינה שאת האליה (=הזנב השמן של  הכבש) יש להקריב בתור אחד מן האמורים  כי  הפסוק עוסק בקרבן אשם, והאשם בא מן הכבש[1] או מן האיל (=כבש זכר בוגר) – שהם בעלי אליה. לפיכך, הקרבת כבש שונה מהקרבת בקר או עז, בכך שזנב הכבש נשרף על המזבח שלא כמו זנב בקר או עז. מסיבה זו, שהקרבת כבש שונה מהקרבת בקר  או עז, חֵלֶב האליה - זנב הכבש - אף על פי שנקרא חֵלֶב, שנאמר: "חֶלְבּוֹ הָאַלְיָה תְמִימָה לְעֻמַּת הֶעָצֶה יְסִירֶנָּה" (ויקרא ג, ט)  - מותר באכילה, שנאמר: "כָּל חֵלֶב שׁוֹר וְכֶשֶׂב וָעֵז לֹא תֹאכֵלוּ" (ויקרא ז, כג); לא אסרה תורה אלא חֵלֶב השווה בשור וכשב ועז, והקרבת האליה אינה נוהגת, כאמור, בשור ובעז[2].

אליית הכבש נחשבה לחלק מובחר והייתה מצרך עובר לסוחר. בזכות האליה היה לכבשים מעמד מיוחד כקרבן בהשוואה לעיזים כמו למשל: "... פרים קודמין לאילים שכן נתרבו בנסכים, וכן אילים לכבשים; כבשים לשעירים שכן נתרבו באליה" (זבחים, צ,א).

כבש האליה על פי תחריט מהמאה ה-19 .
מתוך ויקימדיה

כבש האליה (Ovis orientalis platyura אך גם Ovis aries laticaudata) הוא שמו של אחד מהגזעים הראשיים של כבש הבית הנקרא כך על שם האליה שהיא זנבו הרחב והמפותח המשמש כמאגר שומן לשעת צרה. תפקיד האליה מקביל לתפקיד דבשת הגמל. משקל האליה אצל הכבשה מגיע ל – 6 ק"ג ואצל האיל עד 10 ק"ג. בעבר היו נפוצים כבשים בעלי אליה כה גדולה שלא ניתן היה לנוע איתה ולכן היה צורך להניחה על גבי עגלה שנרתמה אל הכבשה או האיל. עד היום קיים זן כזה בהודו. עדות לטכניקה זו אנו מוצאים במשנה: "ואין הזכרים יוצאין בעגלה שתחת האליה שלהן" (שבת פרק ה, משנה ד). משערים כי האליה נוצרה ממוטציה שהתרחשה בכבש בית בעל זנב ארוך. העלמות הזן בעל האליה הגדולה קשור אולי להפחתה בגידולו בגלל אי הנוחות והסבוך שבטיפול באליה.

ישנם שני סוגים כלליים של זנב בעל אליה, זנב אליה רחב וזנב אליה ארוך. לרוב גזעי הכבשים בעלי אליה, יש זנב אליה רחב, כאשר השומן מצטבר בשקעים רחבים בחלקים האחוריים של הכבשה משני צידי זנבו וב-3-5 החוליות הראשונות של הזנב. בכבשים בעלי זנב אליה ארוך, השומן מצטבר בזנב עצמו, שעלול לגדול כל כך עד שהוא נגרר על האדמה[3].

כ–60 אחוזים מן הכבשים המתוארים בממצאים ארכאולוגיים מישראל ומשכנותיה הם בעלי אליה. נוכחות כבשי האליה בממצא מאזורנו תואם את הידוע לנו ממקורות כתובים על גידולם של כבשים אלה[4].

כבש האליה על כל זניו מונה כ – 25% מכלל אוכלוסיות הכבשים בעולם. גזע זה נפוץ במיוחד בחלקים הצפוניים של אפריקה, המזרח התיכון, פקיסטן, צפון הודו, מערב סין ומונגוליה. העדויות הראשונות לקיומו של גזע זה הן ציורים על כלי אבן ופסיפסים ממסופוטמיה ובבל לפני כ – 5,000 שנה.

באזורנו נפוץ הגזע האוואסי שהוא אחד מתת גזעי כבשי האליה. שמו ניתן לו על שם שבט האוואסי השוכן על גדות הנהר פרת. רוב הכבשים בישראל משתייכים לתת-גזע זה. לאוואסי צמר לבן ארוך ומתולתל. צבע ראשו ורגליו חום. ראשו מאורך ואוזניו תלויות. בדרך כלל הנקבות חסרות קרניים ואילו לאיל קרניים מפותלות. הרחלה ממליטה בדרך כלל טלה אחד. משקלו של האיל 70-120 ק"ג, משקל הרחלה 50-70 ק"ג. לאוואסי כושר-עמידה טוב בפני תנאי האקלים, והוא מסוגל לרעות גם בשדות קמלים[5].

---

[1] מגיל שמונה ימים ועד שנה נקרא "כבש". מגיל שנה ושלושים ואחד ואילך מוגדר הכבש בתור "איל" (משנה פרה פרק א, משנה  ג).

[2]  מסקנת הגמרא חולין קיז א; רמב"ם מאכלות אסורות פרק ז  הלכה ה; טור שוחן ערוך, יורה דעה, סימן סד  סעיף ה.

[3] על פי ויקיפדיה האנגלית בערך "Fat-tailed sheep" (=כבש האליה).

[4] להרחבה ראה במאמר "מראה הכבשים בעבר על–פי הממצא הארכאולוגי בישראל ובשכנותיה", אלישע גוטווין, מכון וולקני, קדמוניות - כתב עת מדעי-פופולארי לארכאולוגיה של ארץ-ישראל והארצות המקרא, גיליון 150, תשע"ו (2015). יוצא לאור על ידי החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה ורשות העתיקות.

[5] להרחבה ראה במאמר "כבשה עדיפא שכן נתרבתה באליה - כבש האליה", ד"ר משה רענן בפורטל הדף היומי, הוריות יג, א, וכן במאמר "מה לכשב שכן נתרבה באליה – כבש האליה", ד"ר משה רענן בפורטל הדף היומי, כריתות ד, א.

© כל הזכויות שמורות למחבר