האש השמימית

 מאת: אורן סעיד

התורה מציינת שהאש על מזבח הנחושת בערה תמיד. הניסים המיוחדים שהתרחשו באש זו, נובעים מכך שמדובר באש שמימית ולא באש טבעית.

נאמר בפרשתנו שהאש על מזבח הנחושת (מכונה גם מזבח החיצון או מזבח העולה)  צריכה לבעור תמיד: "אֵשׁ תָּמִיד, תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה" (ו, ו). לדעת ר' יהודה בתלמוד ירושלמי דלקה האש על המזבח גם בזמן המסעות (יומא פרק ד, הלכה ו). היכן בערה האש במזבח הנחושת?

מזבח הנחושת היה עשוי מלוחות עצי שיטים ומצופה נחושת כשתוכו חלול: "נְבוּב לֻחֹת תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ כַּאֲשֶׁר הֶרְאָה אֹתְךָ בָּהָר כֵּן יַעֲשׂוּ" (שמות כז, ח) ומבאר רש"י: "נבוב לוחות - כתרגומו 'חַלִיל לוּחִין', לוחות עצי שטים מכל צד והחלל באמצע" (שם). בעת חניית מחנה בני ישראל במדבר היו ממלאים את המזבח באדמה, על שם הכתוב "מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי" (שמות כ, כ). מפירוש רש"י משמע שלמזבח הנחושת אין גג. כך גם מבאר הספורנו: "נבוב לוחות - כמו תיבה בלי שולים ובלי מכסה; כאשר הראה אותך בהר - שימלאו חללו באדמה בשעת חנייתם, ועל האדמה אש תמיד תוקד" (שם). א"כ, לפי רש"י והספורנו, למזבח הנחושת לא היה גג [1] והאש שנוצרה - בתהליך שריפת העצים והקרבנות שעליו -  בערה על האדמה. גם האברבנאל מבאר שלמזבח הנחושת לא היה גג, אחרת העצים המרכיבים את הגג היו נשרפים: "שיהיו דפנות המזבח מעצי שיטים, לא גגו, כי ימלאוהו עפר כמו שאמר מזבח אדמה תעשה לי... ואם היה המזבח מכוסה מעצי שטים היה נשרף ונשחת המזבח כיון שאש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" (שמות כז, א).

לעומת זאת, במדרש ויקרא רבה [2] משתמע כי למזבח הנחושת היה גג: "וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ (ו, ב) – אמר רבי פנחס: ואש המזבח תוקד עליו, אין כתיב כאן, אלא תוקד בו, האש היה מתוקד בו. תני בשם ר' נחמיה קרוב ל-116 שנה [3] היתה האש מתוקדת בו, עצו לא נשרף ונחשתו לא ניתך, אם תאמר דהווה גלד (עבה) תני בשם ר' הושעיא כעובי דינר גרדיון היה בו (דהיינו הנחושת היתה דקה)". ע"פ המדרש היה נס במזבח הנחושת, שלמרות שציפוי הנחושת היה דק, הנחושת לא ניתכה מחמת האש ואף העץ שתחת הנחושת לא נישרף כתוצאה מהחום של האש שבערה על המזבח [4]. כך גם נדרש במדרש תנחומא: "...ואף מזבח העולה [=מזבח הנחושת] אף על פי שכתוב בו אש תמיד תוקד על המזבח (ויקרא ו, ו), לא הנחושת עתיד לבער ולא העצים נשרפים; ואם תאמר, שהיה צפוי הנחושת עבה?! אמר רבי נחמיה: עובי דינר היה מצופה. אמר רבי פנחס בן חמא: את סבור שמא האש יורדת מלמעלן לשעה הייתה, לפיכך לא היה ניזוק?!  אש המזבח יתירה שלא היתה זזה הימנו לא ביום ולא בלילה, שנאמר: אש תמיד תוקד על המזבח (שם) " (שמות פרק כז סימן יא). מסתבר, שהנס היה בנחושת והעצים שהרכיבו את גג מזבח הנחושת ולא בנחושת והעצים שהרכיבו את דפנות המזבח. מאחר והמזבח היה מלא באדמה, האדמה ספגה את רוב החום והגינה על דפנות המזבח כי  בדרך כלל יש רווחים של אוויר בין חלקיקי האדמה, והאוויר הוא מבודד חום [5].

נר בוער. רק במקום מרוחק קצת מן הפתיל,
כשהגז מתחבר עם החמצן שבאוויר
הוא נדלק ועושה את הלהבה.
יוצר: Matthew Bowden
מתוך ויקימדיה

לשיטה זו, שלמזבח הנחושת היה גג, כיצד האש שלא שרפה את העצים ולא השחיתה את ציפוי הנחושת שלו?

הנחושת מוליכה מצוינת של חום וחשמל. הנחושת ניתכת בכ-1084 מעלות צלזיוס ורותחת בכ-2567 מעלות צלזיוס [6]. העצים נשרפים כאשר הם מגיעים לטמפרטורה של כ-260-290 מעלות צלזיוס. הטמפרטורה של הלהבה שנוצרת מבעירת העצים עשויה להגיע לכ-1100 מעלות צלזיוס [7]. זהו פלא איך זה שהנחושת של גג מזבח הנחושת לא ניתכה ונהרסה כתוצאה מהחום הרב של האש שלא כבתה במשך 116 שנה, בייחוד שהמדרש מדגיש שמדובר בשכבה לא עבה של נחושת; ועוד יותר, הרי הנחושת מוליכה מעולה של חום א"כ איך העץ שתחת הנחושת לא נשרף? המדרש תנחומא, מבאר שמדובר באש שמימית, שהמים אינם יכולים לכבות אותה כמו את האש הטבעית:

"אמר רבי יהודה בר שלום: אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: ריבון העולמים, אמרת לי לעשות מזבח עצי שטים ולצפותו נחושת, ואמרת לי: 'אֵשׁ תָּמִיד, תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה' (ויקרא ו, ו), אין האש מעברת אותו צפוי ושורפת את העץ ? אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: משה, המידות האלו הן אצלכם, שמא אצלי?! הסתכל במלאכים שהן אש לוהט, וכמה אוצרות שלג וברד יש לי, שנאמר: 'הֲבָאתָ אֶל אֹצְרוֹת שָׁלֶג וְאֹצְרוֹת בָּרָד תִּרְאֶה' (איוב לח כב). וכן הוא אומר: 'הַמְקָרֶה בַמַּיִם עֲ‍לִיּוֹתָיו' (תהלים קד ג). ואין המים מכבים את האש, ולא האש שורפת המים. וכן החיות של אש והרקיע שעל ראשן מן המים, שנאמר: 'וּדְמוּת הַחַיּוֹת מַרְאֵיהֶם כְּגַחֲלֵי אֵשׁ בֹּעֲרוֹת כְּמַרְאֵה הַלַּפִּדִים הִיא מִתְהַלֶּכֶת בֵּין הַחַיּוֹת' (יחזקאל א יג)" (תנחומא, שם). התוספות בתלמוד בבלי מסכת חגיגה, מציין שמדובר באש שאינה שורפת, כמו האש שלא שרפה את הסנה: "שאין בו אלא עובי דינר - בתנחומא יש שהיה משה תמיה על זה, אי אפשר שלא ישרף העץ ואמר לו המקום כך דרכי באש של מעלה אש אוכלה אש ואינו מכלה כדכתיב 'וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל' (שמות ג, ב) " (חגיגה כז, א).

אציין שבמסכת אבות, מוזכר נס נוסף: "לא כבו הגשמים אש של עצי המערכה" (פרק ה, משנה ה)-אע"פ שהמזבח הנחושת עמד במקום מגולה!

על מנת להבין ניסים אלו, עלינו להבדיל בין האש הטבעית  ל"אש השמימית".

"האש השמימית" [8]

"אש" במובן הרגיל שלה, היא תוצאה של תהליכים כימיים הנגרמים מחמת טמפרטורה גבוהה, הגורמים לגוף לפלוט חום ואור. הלהבה והאור המופיעים והנראים לעין בשעת שריפתו של חומר מכונים - אש. על מנת שאש תתקיים היא זקוקה לחומר בעירה. אולם לא די בכך, אלא אף חומר דליק אינו יכול לבעור, אם לא מחברים לו חומר נוסף בצורת חמצן.

החומרים מהם עשויים הנרות (גם בעבר) אינם דליקים במצב הצבירה המוצק שלהם ואף לא כשהופכים אותם לנוזל. תפקידו של הפתיל הבוער הוא לחמם כמות מסוימת של חלב, שעווה, פרפין וכדומה ולהפכם לגז. הגז המתנדף אינו מאפשר לחמצן להגיע לפתיל. רק במקום מרוחק קצת מן הפתיל, כשהגז מתחבר עם החמצן שבאוויר הוא נדלק ועושה את הלהבה.

לעומת זאת, האש של עצי המערכה על המזבח, אינה זקוקה לחמצן ואינה שורפת ובכל מצבה לא נמצא אותו תהליך שאנו מכירים בנרות:

"חמשה דברים נאמרו באש של המערכה: רבוצה כארי, וברה כחמה, ויש בה ממש, ואוכלת לחין כיבשים ואינה מעלה עשן" (יומא כא, ב). כלומר, לאש זו יש מהות עצמאית, ואינה נוצרת כתוצאה משריפת חומר. אין פלא, שאש זו אינה מעלה עשן, כי היא אינה שורפת את החומר. היא מכלה את החומר (ולא שורפת) לכן אינה מבחינה בין חומר לח לחומר יבש. מסיבה זו "מעולם לא כיבו הגשמים אש של עצי המערכה" (יומא, שם), כי עיקרה של אש המערכה היה מן השמים, ככתוב: "וּכְכַלּוֹת שְׁלֹמֹה לְהִתְפַּלֵּל וְהָאֵשׁ יָרְדָה מֵהַשָּׁמַיִם וַתֹּאכַל הָעֹלָה וְהַזְּבָחִים וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַבָּיִת" (דברי הימים ב, ז, א).

א"כ האש של עצי המערכה, האש השמימית, שונה באופן מהותי מהאש שאנו מכירים ולכן לא חלים עליה הכללים הפיזיקאליים שאנו מכירים. מובן אפוא, מדוע  אש זו לא התיכה את ציפוי הנחושת של המזבח ולא שרפה את העץ שהיה מתחת לנחושת.

---

[1] וכן כותב החזקוני (שם) וכך גם דעת המלבי"ם: "כי לא היה לו גג... ומלאוהו אדמה ונתחבר עם אדמת המשכן" (שמות כ, כא).

[2] פרשה ז סעיף ה'. ראה גם מדרש תנחומא שמות פרק כז סימן יא. ראה גם במאמר "גג מזבח הנחושת", הרב יוסף אלבז, "אמונת עיתיך" גליון 109 (תשרי תשע"ו) עמ' 46 בהוצאת מכון התורה והארץ.

[3] מזבח הנחושת שימש 116 שנה, בתקופה שבין חנוכת המשכן לבין חנוכת מזבח האבנים שבירושלים ע"י שלמה: 39 שנים במדבר, 14 בגלגל, עד שילה [ובשילה שימש מזבח אבנים 369 שנים], ואחרי חורבן שילה 13 שנים שהיה המזבח בנוב עיר הכהנים, ומחורבן נוב עוד 50 שנים שהיה המזבח משמש בגבעון, סה"כ 116 שנה (חידושי הרד"ל במקום, זבחים קיח-קיט).

[4] בפירוש המהרז"ו (רבי זאב וולף איינהורן, מאה ה-19, מחבר פירוש מהרז"ו למדרש רבה) למדרש בויקרא רבה מבאר שקדושת המזבח שלטה באש ושמרה עליו שלא יישרף: "שהמזבח היה מבעיר האש ושולט עליו, שאם היה שולט במזבח היה מכלה אותו בהבערתו תמיד, ובפרט העץ שתחת הנחושת" (שם).

[5] בפרט אם נאמר, שגג המזבח לא היה צמוד לאדמה, אלא אוויר הפסיק ביניהם, אזי כמות החום שהועברה לדפנות המזבח היתה נמוכה עוד יותר.

[6] ע"פ המכלול – אנציקלופדיה יהודית בערך "נחושת".

[7] "Understanding Wood: A Craftsman's Guide to Wood Technology", by R. Bruce Hoadley, Taunton Press, 2000, page 104

[8] ע"פ "פענות אגדות" מאת א. קורמן, 1991, בהוצאת המחבר, עמוד  252  והילך.  

© כל הזכויות שמורות למחבר