צליבה והחיוב בעקשנותם של ישראל

 מאת: אורן סעיד

המדרש משבח את בני ישראל, בעקשנותם לשמור על האמונה היהודית, ואינם מסכימים להמיר את דתם, גם אם מאיימים עליהם בעונש מוות ע"י צליבה.

נאמר בפרשתנו, שה' אומר למשה, שהאופי של עם ישראל, הוא עף קשה עורף, כלומר, שאינו מקבל מרות ואינו מסוגל לקבל עליו על מצוות ה': "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא" (לב, ט). דורשים בשמות רבה: "אמר ר' יהודה בן פולויה בשם רבי מאיר: ראויים הם להערף. אמר ר' יקים שלושה חצופים הם: חצוף בחיה - כלב, בעוף - תרנגול, ובאומות - ישראל. אמר ר' יצחק בר רדיפא בשם ר' אמי אתה סבור שהוא לגנאי ואינו אלא לשבחן: או יהודי או צלוב!" (פרשה מב סעיף ט). מפרש שם בפירוש "ידי משה[1]"  את דברי ר' יצחק בר רדיפא בשם ר' אמי: "בשעת גזירות השמד נותנין הברירה ליהודי [או להמיר את דתו] או יהודי ואצלוב אותך על העץ והוא נותן נפשו ואינו רוצה להמיר דתו, נמצא קשה עורף לשבח!".

המדרש מביא את דברי ר' יצחק בר רדיפא בשם ר' אמי, המשבח את בני ישראל, בעקשנותם לשמור על האמונה היהודית, ואינם מסכימים להמיר את דתם, גם אם מאיימים עליהם בעונש מוות ע"י צליבה. יש לציין, שניתן ללמוד מפירוש זה, שבתקופתו של בעל המדרש, הדרך שבה היו מוציאים אדם להורג  ע"י תלייה, היתה ע"י צליבה.

צליבה על יתד מעץ פשוט.
מאת: Justus Lipsius.
מתוך ויקימדיה

צליבה הינה שיטה עתיקה להוצאה להורג בה נקשר או ממוסמר המוצא להורג לצלב עשוי מעץ, ומושאר בתנוחה זו עד מותו. הצליבה מקורה כפי הנראה בפרס הקדומה[2]. ישנן ראיות ששודדי ים שנתפסו נצלבו בנמל אתונה במאה השביעית לפני הספירה. אלכסנדר הגדול הפיץ מנהג זה ברחבי ממלכתו. ראייה לכך שעונש הצליבה היה נפוץ בפרס הקדומה, ניתן למצוא במגילת אסתר. סיפור מגילת אסתר התרחש בפרס והעונש הנפוץ שם הוא תלייה על העץ: בגתן ותרש שבקשו לשלוח יד במלך אחשוורוש, נתלו על העץ (אסתר ב, כג); זרש רצתה לתלות את מרדכי היהודי על העץ (אסתר ה, יד) ולבסוף תלו את המן ועשרת בניו על העץ (אסתר ז, י; ט, יד). יש לציין, שב"תרגום שני" למגילת אסתר מצויינת התלייה בלשון צליבה; ראה למשל, תרגום שני: "וחזא ית המן ולבנוי דצליבן על צליבא" (מגילת אסתר ט, יד).  גם במדרש רבה על מגילת אסתר, עונש התלייה מצויין בלשון צליבה: "...וכולם לא היו יודעים לתת עצה כזרש אשתו, שהיו לו שס"ה (=365) בעלי עצה, אמרה לו אשתו אדם זה שאתה שואל עליו, אם מזרע היהודים הוא לא תוכל לו אם לא תבא עליו בחכמה, במה שלא ניסה אחד מבני אומתו, שאם תפילו לכבשן האש, כבר הוצלו חנניה וחבריו... אלא צליב יתיה על צליבא..." (אסתר פרשה ט, אות ב). מכאן, שעונש התלייה על העץ המופיע במגילת אסתר הוא באמצעות צליבה.

הצבא הרומי אימץ שיטה זו כדרך משפילה ואכזרית במיוחד לביצוע הוצאות להורג, מאז 600 לפנה"ס ועד למאה הרביעית לספירה. מטרת הצליבה ברומא לא הייתה סתם הריגתו של הפושע, אלא דרך להשמיד את הגוף ולהשפילו. במסורת העתיקה מוות מכובד מצריך קבורה הולמת. בצליבה בנוסח הרומי יכול היה הנידון למות לאחר ימים, וגופתו הושארה על הצלב, למאכל לעופות אוכלי הנבלות. השמדת הגוף בצליבה, והותרתו על הצלב למשך זמן רב לאחר המוות, הייתה ההשפלה הגרועה ביותר עליה יכלו הרומאים לחשוב. יש לציין, שהתורה אסרה להותיר את גופת הנידון למוות על הצלב, מאחר והאדם נברא ב"צלם אלוקים": "וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת וְהוּמָת וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל עֵץ; לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא כִּי קִלְלַת אלוקים תָּלוּי וְלֹא תְטַמֵּא אֶת אַדְמָתְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה" (דברים כא, כב-כג). בתרגום אונקלוס מתרגם את המילים "וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל עֵץ" (דברים כא, כב) כך: "וְתִצְלוֹב יָתֵהּ עַל צְלִיבָא". הרי שתרגום אונקלוס מציין שהאיסור להשאיר את גופת הנידון למוות בתלייה, מתייחס לתלייה ע"י צליבה[3].

יוסף בן מתתיהו מספר כי נכבדי היהודים הוצאו לעתים להורג בצליבה, וזאת כפי הנראה כדי להדגיש את נטילת זכויותיהם. המוצא להורג המפורסם ביותר בשיטה זו היה ישו (ע"פ המסורת הנוצרית).

הצליבה עצמה לא היה בה כדי להמית משום שנעשתה ע"י מיסמור האיש בידיים וברגליים אל צלב של עץ. מותו של הצלוב נגרם ע"י איבוד דם והתייבשות. משום כך אירעו מיקרים שאנשים הורדו מן הצלב וחיו לאחר מכן. לכן המשנה במסכת יבמות (טז, ג) אומרת: "אין מעידין (על האדם שמת) אלא עד שתצא נפשו ואפילו ראוהו מגוייד (מנותח) וצלוב"[4].

הוצאה להורג בצליבה - העדות הארכיאולוגית

על אף העובדה שיוסף בן מתתיהו כמו גם מקורות אחרים בני זמנו, מספרים על צליבתם של אלפי אנשים בידי הרומאים, ישנו רק ממצא הארכיאולוגי אחד של גופת צלוב. דבר זה אינו מפתיע, שכן הצלובים היו נותרים על הצלב זמן רב לאחר מותם, וגופתם לא השתמרה במצב טוב. גווית הצלוב נמצאה בחפירות בשנת 1968, בגבעת המבתר שבירושלים, בארון ועליה שמו של הצלוב - יהוחנן בן חגקול.

בן-חגקול היה בשנות העשרים במותו. הוא לא היה אישיות היסטורית ולכן איננו יודעים דבר על פועלו בחייו או מה היה הפשע שבגינו גזרו עליו הרומאים מוות בייסורים על הצלב. מבדיקת עצמותיו של יהוחנן ניתן לשחזר כיצד נצלב: רגליו מוסמרו אל צדי עמוד הצליבה וידיו נקשרו אל הקורה.

לאחר שנצלב ומת הורידו אותו בני משפחתו מן הצלב כדי להביאו לקבורה. אלא שראשו של המסמר שהצמיד את רגלו הימנית לעמוד הצליבה היה מכופף ונעוץ בעמוד בחזקה. כדי לא לפגוע בגופת המת נאלצו להסיר גם חלק מן העמוד וכך נטמן בקבר המשפחה. שרידי עץ זית בלתי מעובד שנמצאו על המסמר מרמזים כי כפי הנראה נצלב יהוחנן על עץ זית. לאחר כשנה נאספו עצמותיו לגלוסקמה[5], לפי הנוהג המקובל בימים ההם, ושמו נחקק על דפנותיה[6].

---

[1] יעקב משה אשכנזי, 1650-1700 לספירה בקירוב.

[2] ע"פ המכלול – האנצ' היהודית בערך "צליבה".

 [3] זה לפי תרגום אונקלוס. הפירוש המקובל לפסוק, כפי שמביא רש" במקום, שלאחר שסוקלים את העובד עבודה זרה או המגדף את ה', תולין את נבלתו על העץ. התורה אוסרת להשאיר את נבלתו על העץ הרבה זמן, ולכן לאחר שנתעכל הבשר, מלקטין את העצמות וקוברין אותן במקומן (משנה סנהדרין, פרק ו, משנה ד ומשנה ו).

[4] מתוך פירוש שטיינזלץ על יבמות, קכ, א.

[5] היא תיבה קטנה שמשמשת לקבורה משנית, ומטרתה לשמש כמקום מנוחתם האחרונה של שיירי שלד האדם לאחר שהבשר כלה.

[6] אתר "מוזיאון ישראל, ירושלים", תערוכות "2000", "המשפט והצליבה".

ראה גם המכלול – האנצ' היהודית  בערך "צליבה" בפיסקה "ראיות ארכאולוגיות לצליבה".

© כל הזכויות שמורות למחבר