עדויות למבול

 מאת: אורן סעיד

ישנן עדויות כתובות ועדויות ארכיאולוגיות להתרחשותו של המבול

סיפור המבול קיים באגדות העמים הקדמונים. סיפור המבול מוכר ב-217 תרבויות בעולם. בספרים רבים תועדו סיפורי המבול מאזור מסופוטמיה, ובהם סיפורים שנכתבו על אבן ועל פפירוסים[1]. חוקרים רבים קושרים את עלילות גלגמש, המזכירות את סיפור המבול, עם הסיפור שבתורה[2].

הרי אררט והחיפוש אחר תיבת נח

התורה מספרת שהתיבה נחה על הרי אררט: "וַתָּנַח הַתֵּבָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי, בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ, עַל הָרֵי אֲרָרָט" (ח, ד). במשך הדורות ניסו אנשים רבים למצוא שרידים של תיבת נח על הרי אררט. ברם, זיהויים של "הרי אררט" שנוי במחלוקת.

תרגום אונקלוס וכן רבינו סעדיה הגאון פירשו "אררט – קַרְדּוּ" (שם). בתרגום  יונתן בן עוזיאל פירש: "הרי אררט – עַל טַוְורֵי דְקַדְרוֹן שׁוּם טַוְורָא חַד קַרְדַנְיָא וְשׁוּם טַוְורָא חַד אַרְמִינְיָא וְתַּמָן מִתְבַּנְיָא קַרְתָּא דְאַרְמַנְיָא בְּאַרְעָא מַדִינְחָא" (שם); תרגום:  שם הר אחד – קרדניא, ושם הר אחד – ארמיניא, ושם נבנתה עיר ארמניא בארץ המזרח. מסתבר כי המסורת היהודית מזהה את הרי אררט עם הרי כורדיסטאן, המפרידים בין ארמניה לבין ארם נהרים. בהרים אלה מראים תושבי המקום על ג'בל ג'ודי מדרום לימת ואן כעל ההר שעליו נחה התיבה.

הר אררט, הקרוי בפי הפרסים הר נח,
כפי שנראה מצידו המערבי.
מתוך ויקימדיה

מסורת אחרת, המקובלת כיום יותר, מזהה את הרי אררט עם שני הרי געש כבויים בקצה הצפון-מזרח של תורכיה, בסמוך לגבולה עם פרס, הנקראים עד היום בשם "אררט הגדול" ו"אררט הקטן". אררט הגדול שבדרום העיר אריון, שפסגתו מכוסה שלג עולמים מתרוממת לגובה של 5160 מ' מכונה בפי הפרסים: כוה-אי-נח (הר נוח). על הר זה ששמו מזכיר את שם נח שבתורה, אומרים לקבוע את המקום שבו נחה התבה בימי המבול[3]. באחד מצילומי הלווין של ההר נראה אזור גדול ומוגבה משאר פני השטחה המעוצב בצורה ספינה, ויש הרואים בו את שרידיה של תיבת נח, אך כיום מקובל להניח שמדובר במדף סלע[4].

הניסיונות למציאת תיבת נח עצמה נהפכו ממש לאובססיה במשך למעלה ממאה שנה. בשנת 1887 דיווחו שני נסיכים פרסיים שראו את תיבת נח על אחד מהרי אררט, ובשנת 1916 טענו שני טייסים רוסים, שראו את התיבה ממעוף הציפור. ראוי לציין, כי כל החיפושים שנעשו עד כה על הרי האררט לא העלו דבר[5].

יש לציין שלזיהויים אלו להרי אררט אין כל יסוד בכתוב, כיוון שהביטוי "הרי אררט" הוא כללי, ומורה על אחד ההרים שב"ארץ אררט"; "ארץ אררט" מוזכרת כמקום אליו ברחו בניו של סנחריב לאחר שהכוהו: "וַיְהִי הוּא מִשְׁתַּחֲוֶה בֵּית נִסְרֹךְ אֱלֹהָיו וְאַדְרַמֶּלֶךְ וְשַׂרְאֶצֶר בָּנָיו הִכֻּהוּ בַחֶרֶב וְהֵמָּה נִמְלְטוּ אֶרֶץ אֲרָרָט" (מלכים ב, יט, לז; ישעיהו לז, לח). גם את המקום "אֶרֶץ אֲרָרָט"  תרגם יונתן בן עוזיאל: "אַרְעָא קַרְדוּ" (שם). כך שלמעשה, זיהויים ומיקומם המדויק של הרי אררט אינו ידוע.

עדות יוסף בן מתתיהו ועדויות בחז"ל לתיבת נח

יוסף בן מתתיהו (קדמוניות, א, ג, ו) מביא אגדה ידועה בזמנו, שעל הרי קרדו (אררט) בארמניה נמצאו שרידי קרשים מתיבת נח, ויושבי ההרים עושים מהם סגולות להינצל מפגעים רעים.  הוא עצמו מספר שבימיו היו מראים את שרידי התיבה לחפצים לראותה: "הארץ הקרויה ארץ קרחי... בה נמצאים גם שרידי התיבה שלפי הסיפור ניצל בה נח מהמבול, ומראים אותה עד היום לכל מי שרוצה לראותה" (קדמוניות היהודים, ספר עשרים, ב,ב).

בתלמוד בבלי מסופר (סנהדרין צו, א),שסנחריב מלך אשור, גילה את תיבת נח ונסר מתיבתו של נח היה לו לאלוה. סיפור דומה, מובא בילקוט שמעוני, על פרשנדתא, בנו של המן, שהיה הגמון בקדרוניא (צריך לומר: קרדוניא[6],  מן "קרדו", אררט), ולקח משם נסר מתיבתו של נח (שמות פרק טו, רמז רנו).   

על פי  הזוהר (פרשת נח דף סג א) בקעים מיוחדים שבאזור ההר הם עדות למבול (בתרגום ללשון הקודש): "רבי חייא ורבי יוסי, היו הולכים בדרך, ופגעו בהרי אררט, ראו סמני בקעים בדרך, שהיו מימי המבול. אמר לו רבי חייא לרבי יוסי: בקעים הללו, הם מימי המבול, והקב"ה הניח אותם לדורי דורות, בכדי שלא ימחו מלפניו עוונותיהם של הרשעים. שכך דרכו של הקב"ה, של הצדיקים שעושים רצונו, רוצה שיזכירו אותם למעלה ולמטה, ולא ישכח זכרונם לדורי דורות, כעין זה לרשעים, שאינם עושים רצונו [רוצה גם שיזכירו אותם], כדי שלא ישכחו עוונותיהם, ולזכור עונשם, וזכרונם לרע, לדורי דורות, וזה שאמר הכתוב 'נִכְתָּם עֲוֺנֵךְ לְפָנַי' (ירמיה ב, כב)".

עדויות ארכיאולוגיות למבול

לפי רבי יוחנן בתלמוד בבלי מסכת זבחים (קיג, א), בארץ ישראל לא ירד המבול. עם זאת, רבי יוחנן מציין, שגם בארץ ישראל הורגש המבול ומתו אנשים כתוצאה מהחום והאדים (קיג, ב); ומה שנאמר "וַיְכֻסּוּ כָּל הֶהָרִים הַגְּבֹהִים" – משמע שהמבול היה בכל מקום, הכוונה שהאדים והחום כתוצאה מהמבול הורגשו בכל מקום ואף מי שברח ועלה להרים הגבוהים מת כתוצאה מהחום והאדים[7].

הדיון התלמודי במסכת זבחים (קיג, ב) מאפשר להבין את תיאור המבול כאזורי, כך שהמים של המבול התפשטו בתוך אזור גיאוגרפי מוגדר, שיש לו גבולות טבעיים (כמו הרים, רכסים ואזורים גבוהים), ולא כמים שכיסו את כל פני כדור הארץ ללא הבחנה. ריש לקיש ורבי יוחנן סוברים שכל אלו שמתו כתוצאה מהמבול שקעו ונקברו בבבל: "דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, לָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ מְצוּלָה, שֶׁכׇּל מֵתֵי מַבּוּל נִצְטַלְּלוּ שָׁם; וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר לָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ שִׁנְעָר שֶׁכׇּל מֵתֵי מַבּוּל נִנְעֲרוּ שָׁם" (קיג, ב); הסיבה לכך היא, מאחר שעל תפיסת העולם הקדום שהכירו חז"ל, בבל היא הארץ הכי נמוכה בעולם, וארץ ישראל היא הכי גבוהה בכל העולם[8], אז המים הוליכו את כל המתים לשם, כדרך המים הזורמים ממקום גבוה למקום נמוך וכפי שמבאר רש"י: "הא לא פש - מן המתים שם כלום דאיידי דגבוה היא השפילום המים לבבל שהיא מצולה" (שם). הרס"ג מבאר שהמבול ירד רק באזורים מיושבים: "המקומות הבלתי מיושבים – לא היה צורך להציף אותם במים" (בראשית ט, ח). לפי פירוש זה, המבול התרחש באזור העולם המיושב שהכירו חז"ל[9].

חוקרים רבים סבורים, כי ממצאים בשטח מלמדים שהתרחש במסופוטמיה שיטפון ענק, שנחרת בזיכרון האנושי. הארכאולוג האנגלי, ליאונרד וולי, חיפש בשנות השלושים של המאה הקודמת עדויות למבול במשקעי הסחף של עמקי הפרת והחידקל. הוא הגיע למסקנה על התרחשות שיטפון ענק לאחר שחפר בדרום מסופוטמיה בחורבות העיר אוּר. הוא חפר בשכבה עבה של מילוי סחף, שבמשך דורות הושלכה והצטברה מחוץ לעיר העתיקה אוּר, והגיע לשכבת חרסית האופיינית להשקעה בזמן שיטפון. בעומק, לאחר שעברו החופרים את שכבת החרסית שעובייה כמה מטרים, הופיעה שכבה של כלי חרס וכלי צור. וולי טען שמצא בשכבה זו את ההוכחה למבול המתואר במקרא, שהיה אירוע של שיטפון באגני ההיקוות של הפרת והחידקל[10].

הגיאולוגים ד"ר ויליאם רייאן וד"ר וולטר פיטמן מאוניברסיטת קולומביה שבארצות הברית העלו השערה לפיה הים השחור ליד תורכיה, היה בעבר ימה של מים מתוקים ובשל התחממות כדור הארץ לאחר עידן הקרח האחרון והמסת קרחונים, עלו פני הים ונבקע פתח או נוצר מפגש שבו זרמו מים מן הים התיכון לים השחור, אזור המהווה היום את מיצרי הבוספורוס. השערה זו אוששה בשנים האחרונות ע"י צוללות שנשלחו למשימות תיעוד בים השחור ליד תורכיה, ומצאו שרידים ליישובים, חלקם גם בעומק הים השחור. ממצאים מצביעים כי בעבר התיישב שם האדם, וכן כי הים השחור היה קטן בממדיו מאשר כיום וששטחי חופיו הקדומים הוצפו כליל[11].

אירועים אלה עשויים לתרום לדיון כהמחשה לכך שאירועי הצפה אזוריים רחבי היקף ובעלי עוצמה חריגה אכן אפשריים מבחינה גאולוגית, אך אין בו כשלעצמו כדי להגדיר את גבולות העולם המקראי או את היקף המבול לפי תפיסת חז"ל.

לסיכום, כל החיפושים אחרי תיבת נח, שנעשו עד כה על הרי האררט, לא העלו דבר. אך ישנם ממצאים המעידים על מבול באגני ההיקוות של הפרת והחידקל וכן באזור הים השחור.

---

[1] "Atra-ḫasīs: The Babylonian Story of the Flood", Wilfred G. Lambert, Alan Ralph Millard, Miguel Civil,Eisenbrauns, 1999.

[2] להרחבה ראה באנצ' יהודית "דעת", מכללת הרצוג, בערך "מבול"

[3] אנצ' יהודית "דעת", בערך "אררט", מכללת הרצוג. מקור הערך: פנחס נאמן, אנציקלופדיה גיאוגרפית מקראית, תשכ"ו, וברשות הוצאת יבנה.

[4] national geographic news, “Noah's Ark Found? Turkey Expedition Planned for Summer”, by Hillary Mayell, april 2004.

[5] במאמר "המבול והמדע", פרופ' משה קווה, בדף פרשת השבוע ללימודי יסוד ביהדות אוניברסיטת בר-אילן, פרשת נח, תשס"ב, מספר 415.

[6] וכך היא הגירסה ב"ספרי דאגדתא על מגלת אסתר", סלומון בובר , בדפוס והוצאות האלמנה והאחים ראם, 1886, עמ' 37, אות יג: "ויש אומרים פרשנדתא בנו היה,  הגמון בקרדוניא והביא מתיבתו של נח".

[7] תוספות זבחים (קיג, א), ד"ה "לא ירד מבול לארץ ישראל".

[8] ראה מאמר "ארץ ישראל גבוהה מכל הארצות", פרשת דברים בבלוג זה.

[9] יש הטוענים בדורנו [למשל, "ארץ וימים", פרופ' מיכה קליין, ראה הערה להלן], שמדברי רבי יוחנן במסכת זבחים, שהמבול לא ירד בארץ ישראל, ניתן להסיק שהמבול ירד רק בבל. ברם, רבי יוחנן טען שהמבול לא ירד בארץ ישראל בלבד וכן שמי המבול הובילו את מתי המבול לבבל הנמוכה טופוגרפית. אין להסיק מכאן, שהמבול ירד רק בבל. ברור שרבי יוחנן הכיר ארצות נוספות מחוץ לבבל וארץ ישראל, בפרט אלו המזכרות בתלמוד [אפריקי, אלכסנדריה, קפודקיא ועוד; וראה למשל שרבי יוחנן התייחס לבית חוניו שהיה במצרים במסכת מנחות (קט, א) ] ואילו היה סובר שרק בבל ירד המבול, היה מזכיר שלא רק בארץ ישראל לא ירד המבול אלא גם בארצות נוספות אותן הכיר.

[10] וולי, ל' (1956). אור כשדים: רשומות של שבע שנות חפירות (א' רפ, מתרגם). מרחביה: ספרית פועלים.

[11] "ארץ וימים", פרופ' מיכה קליין, מכללת שאנן, תשעו - 2015, 26-32.

© כל הזכויות שמורות למחבר