מאת: אורן סעיד
כלי אבן אינם מקבלים טומאה לעולם, ולפיכך זכו לפופולריות רבה בקרב היהודים.
בפרשתנו אנו קוראים על מצוות פרה אדומה. אדם שנגע במת הינו טמא, וכדי להיטהר, חייב הוא להתחטא (=להתנקות מהטומאה). ההתחטאות נעשית על-ידי הזאת מי-חטאת (הנקראים גם מי-נידה), כלומר על-ידי כך שכוהן מזה עליו מים המעורבים באפר של פרה אדומה.
כלי אבן אינם מקבלים טומאה לעולם
הרמב"ם מציין, שכל הכלים שנצרכו להכנת אפר פרה אדומה היו עשויים מאבן, כגון, הכלים בהם היו ממלאים את המים עבור אפר הפרה אדומה: "וכן הכלים שממלאין בהן ומקדשין להזות על הכהן השורף כולם כלי אבנים היו שאין מקבלין טומאה…כוסות של אבן בידם" (הלכות פרה אדומה, פרק ב, הלכה ז).
במשנה במסכת פרה נאמר: "שִׁבְעַת יָמִים קֹדֶם לִשְׂרֵפַת הַפָּרָה מַפְרִישִׁין כֹּהֵן הַשּׂוֹרֵף אֶת הַפָּרָה מִבֵּיתוֹ לַלִּשְׁכָּה שֶׁעַל פְּנֵי הַבִּירָה, צָפוֹנָה מִזְרָחָה, וּבֵית אֶבֶן הָיְתָה נִקְרֵאת" (פרה פרק ג, משנה א). "לשכת בית האבן" היא לשכה מיוחדת בה היה שוהה הכהן השורף את הפרה האדומה לקראת שריפתה. שבעה ימים לפני שריפת פרה אדומה, הפרישו את הכהן השורף ללשכה מיוחדת הנקראת: "לשכת בית האבן". בלשכה זו נזהרו מכל חשש טומאה, ולכן כל הכלים שהיו בה היו כלים שאינם מקבלים טומאה, כגון: כלי אבנים, כלי גללים וכלי אדמה, שאינם מקבלים טומאה לעולם, כפי שנאמר בתלמוד בבלי מסכת שבת: "וְהָא תַּנְיָא, כְּלֵי אֲבָנִים כְּלֵי גְלָלִים וּכְלֵי אֲדָמָה אֵין מְקַבְּלִין טוּמְאָה לֹא מִדִּבְרֵי תוֹרָה וְלֹא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים" (נח, א). מפני כך נקראה לשכה זו: "לשכת בית האבן".
|
|
מחצבה וסדנה ליצור כלי אבן מתקופת בית שני, סמוך לכביש ירושלים – מעלה אדומים מתוך ויקיפדיה |
את אפר הפרה הניחו בכלי העשוי מאבן המכונה 'קָלָל', שהוא כלי שצורתו כצורת גביע גדול[1]: "וּבְפֶתַח הָעֲזָרָה הָיָה מְתֻקָּן קָלָל שֶׁל חַטָּאת" (פרה פרק ג משנה ג); וכן בתוספתא בפרה שנינו: "באו לשער היוצא מעזרת נשים לחיל וקליליות של אבן היו קבועין בכותל מעלות של עזרת נשים, וכסייהן של אבן נראין לחול, ובתוכן אפר מכל פרה ופרה שהיו שורפין" (תוספתא פרה, פרק ג, הלכה ג).
במכון המקדש הכינו כלי אבן מיוחדים, לצורך המחשה או במידה ויהיה צורך בהם לעתיד לבוא[2]. בין כלי האבן שהוכנו: שני ספלים לדליית המים ממעיין השילוח והבאתם להר המשחה, הוא הר הזיתים, לצורך הכנת אפר הפרה.
הפופולריות של כלי אבן בישובים יהודיים
בית מלאכה נדיר לייצור כלי אבן מקירטון[3], המתוארך לתקופת בית שני, נחשף בחפירה ארכיאולוגית בכפר ריינה שבגליל התחתון[4]. בחפירה מתגלה מחצבה ובה אלפי גרעינים (גושים) של אבן קירטון, שהיוו פסולת של בית היוצר, וכן ספלים וקערות בתהליכי ייצור שונים. התגלית מהווה עדות מרתקת לחשיבות שייחסו יהודי הגליל לשמירת הלכות הטומאה והטהרה לפני 2000 שנה.
לדברי ד"ר יונתן אדלר, מרצה בכיר באוניברסיטת אריאל ומנהל החפירה מטעם רשות העתיקות שחקר את השימוש היהודי בכלי האבן בתקופה הרומית, "התגלית החדשה מאששת את הידע על החשיבות הגדולה שייחסו יהודי הגליל לשמירת ההלכות בתקופה שבה פעל בית המקדש בירושלים. כלי האבן הם מאפיין ברור של אוכלוסייה יהודית, משום שהם נחשבו ככאלה שאינם מקבלים טומאה. הופעת כלי האבן ביישובים היהודיים בולטת, על רקע העובדה שהנוהג הרווח בעת העתיקה היה להכין את כלי השולחן והאחסון מחרס. בניגוד לכלי חרס, אשר כאשר נחשפו לטומאה היה צורך לשבור אותם ולהוציא אותם מכלל שימוש, כלי האבן נשארו טהורים. לכן, היהודים הקפידו להחזיק כמה כלי אבן מיוחדים בבית".
מחקר חדש מגלה[5], שכלי אבן שאינם מקבלים טומאה, היו בשימושם של היהודים גם בתקופה הרומית המאוחרת (אמצע המאה השנייה ועד המאה הרביעית לספירה), ובכך מצביעים על שימוש המתמשך שלהם, שנים רבות לאחר חורבן הבית השני בידי הרומאים. בין הכלים שנתגלו בציפורי: קרטר – כלי גדול בעל גוף חביתי, מפתח רחב ורגל מעוצבת, כמויות גדולות של ספלים (מכונים בספרות המחקר "ספלי מדידה"), קערות ומגשים בגדלים שונים, מכסים לקנקנים וכלים קטנים לשימוש אישי. בנוסף, החוקרים הצליחו להוכיח, שכלי אבן רבים שהיו בשימושם של תושבי ציפורי בתקופה זו יוצרו בבתי מלאכה מקומיים בגליל התחתון.
כלים עשויים אבן גיר רכה נתגלו באתרים רבים בארץ ישראל, ובפרט בירושלים – כולל באתרי חפירה שונים בעיר דוד. כלי אבן מהסוג הנדון התגלו באופן כמעט בלעדי באתרי יישוב יהודיים. בחפירה הנוכחית נתגלו עשרות כלי אבן ממגוון הטיפוסים המוכרים באתרים אחרים בארץ. במכלול מיוצגים: ספלים וקערות, וכן אגנים גדולים שעוצבו ידנית. כשליש מכלי האבן במכלול נמנה על טיפוס ה"קלל", כלי אגירה גדול דמוי גביע שיוצר במחרטה. מדובר בריכוז גבוה של טיפוס זה בהשוואה לחפירות אחרות. כאמור, הסיבה לריבוי כל אבן ביישובים היהודיים הוא מההלכה, שכלי אבן אינם מקבלים טומאה. בין אלו שנזקקו לכלים טהורים היו כוהנים אוכלי תרומה, וכן יחידים שהקפידו לאכול את כל מאכליהם בטהרה. באופן מיוחד נזקקו לכלים טהורים הכוהנים במקדש ועולי הרגל שהגיעו לירושלים, שנצרכו לאכול קדשים ומעשר שני בטהרה והדבר בא לידי ביטוי בריכוז הגבוה מאד של כלי אבן שנתגלו בירושלים, ביחס לתפוצתם ביתר חלקי הארץ[6].
[1] על צורת הקלל, ראה י.בראנד, "כלי חרס בספרות התלמוד", תשי"ג, עמ' תצו-תצח.
[2] "כלי אבן של מכון המקדש", אתר מכון המקדש.
[3] קירטון הוא סלע משקע ביוכימי, פריך, לבן ונקבובי. זהו סלע הקרוב לאבן גיר ומורכב כמוהו מהמינרל קלציט, אך בשונה מהגיר אינו בעל מבנה גבישי.
[4] "תגלית נדירה: מחצבה לייצור כלי אבן ששימשו יהודים בתקופת בית שני נחשפה בכפר ריינה בגליל", אתר רשות העתיקות.
[5] "Chalkstone vessels from sepphoris: Galilean production in roman times",Maya Sherman, Zeev Weiss, Tami Zilberman, Gal Yasur, Bulletin of the American Schools of Oriental Research, volume 383, 79-95, May 2020
[6] " 'ללקט בשיירי וייל' חפירות בעיר דוד בקיץ תשס”ו
",
אתר מגלי"ם - עיר דוד - ירושלים הקדומה.
© כל הזכויות שמורות למחבר
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה