שבחי ארץ ישראל

 מאת: אורן סעיד

בשירת האזינו, משה מציין את דאגת ה' לעמו, בין היתר, בכך שהביאו לארץ ישראל – ארץ פוריה ומניבה כל טוב - דבש מעץ התמר, שמן מעץ הזית וחיטה מובחרת.

משה אומר לבני ישראל את שירת האזינו, ובה הוא מציין את דאגת ה' לעמו, בין היתר, בכך שהביאו לארץ ישראל – ארץ פוריה ומניבה כל טוב: "יַרְכִּבֵהוּ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ וַיֹאכַל תְּנוּבוֹת שָׂדָי וַיֵנִקֵהוּ דְבַש מִסֶלַע וְשֶמֶן מֵחַלְמִיש צוּר. חֶמְאַת בָּקָר וַחֲלֵב צֹאן עִם חֵלֶב כָּרִים ואֵילִים בְּנֵי בָּשָן וְעַתּוּדִים עִם חֵלֶב כִּלְיוֹת חִטָּה וְדַם עֵנָב תִּשְתֶּה חָמֶר" (לב, יג-יד). ברצוני להתייחס במאמר זה למספר נקודות בפסוקים אלו.

"וַיֵנִקֵהוּ דְבַש מִסֶלַע"

האל הוציא לעם מסלעי הארץ דבש. כך גם נאמר בספר תהלים: "וּמִצּוּר דְּבַשׁ אַשְׂבִּיעֶךָ" (פא, יז). כנראה הכוונה לדבש דבורים – הנמצאות בנקיקי הסלעים; או כפי שאנו יודעים, ש"דבש" פעמים משמעותו במקרא "תמרים", כמו בביטוי "ארץ זבת חלב ו דבש"; ולפי זה הפירוש: במקום שהאדמה היתה קשה כסלע – צמחו שם דקלים וגדלו תמרים שהוא הדבש [1] (מלבי"ם); או שהדקלים גדלים בין הסלעים ופירותיהם נוטפים דבש על הסלעים שמתחתיהם [2].

"חֵלֶב כִּלְיוֹת חִטָּה"
צורת הגרעין של החיטה
דומה לכליות בשל החריץ החוצה אותו לשניים.
מתוך ויקימדיה

עץ התמר עמיד בתנאי אקלים קשים וצומח בשטחים יבשים ופתוחים כדוגמת ערבות ומדבריות. על אף עמידותו ליובש, זהו גידול שלחין מובהק (גידול הזקוק למקור מים קבוע, מלבד מי הגשמים) ועל כן הוא מצוי בנאות מדבר או סמוך למקורות מים. בארץ ישנם מטעי תמרים בערבה, באגן ים המלח ובעמק הירדן התחתון[3].

בארץ ישראל בעבר גדלו זני תמר מיוחדים, עסיסיים וגדולים, כפי שמעיד פליניוס [4]: " ארץ יהודה מפורסמת בתמריה ... מאלה מפורסמים התמרים הקרויים קריוטי המספקים כמות ניכרת של מזון יבש, אך הם גם עסיסיים, מהם מתקינים את היינות העיקריים של המזרח, אלה משפיעים חזק על הראש (גורמים סחרחורת), ולו מתייחס השם (קריוטי). אבל לא רק זנים אלה מצויים ביהודה, גדלים שם הזנים המפורסמים ביותר. אמנם לא בכל הארץ (הם גדלים) כי אם במיוחד ביריחו... התכונה היוצאת מן הכלל שלהם הוא העסיס הדשן שהם מפרישים וטעמו הייני המתוק כדבש . התמר הקרוי Nicolai (ניקולאי [5]) השייך לאותה מחלקה, אינו עסיסי ביותר אך הוא גדול במיוחד, ארבעה תמרים הערוכים בזה אחר זה אורכם מגיע לאמה [6] (!)".

"וְשֶמֶן מֵחַלְמִיש צוּר"

מפרש המלבי"ם: "במקום הצורים שאינם מגדלים אילנות גדולים, צמחו שם עצי-זית, עץ לא גבוה שממנו השמן". גם כאן כוונת הפסוק, שלמרות היות האדמה סלעית, היא מצמיחה עצי-זית, מהם מפיקים שמן. בארץ צומח המין "זית אירופי", בעיקר בהרי הצפון והמרכז, והוא מגיע לגובה של 5-7 מטרים. מערכת שורשיו מסועפת וחזקה, ושורשיו מסוגלים להבקיע להם דרך גם בינות לסדקי הסלעים. עץ הזית הוא עץ ארצישראלי המתאים בדיוק לאקלים באזורינו: עץ עמיד היכול להתמודד עם כמות משקעים נמוכה ובצורת ממושכת כמו גם עם טמפרטורות נמוכות מאוד היורדות אל מתחת לאפס.[7]

חוקרי הזית משערים, שמוצאו של הזית התרבותי הוא אזור הים-התיכון וקדמת אסיה, לרבות ארץ-ישראל, החוקרים גם סוברים, שעץ הזית התרבותי טופח לראשונה בסוריה ובארץ-ישראל; והראיה: גלעיני זית תרבותי נמצאו בחפירות באתרים עתיקים שונים. כגון: גזר, לכיש, מגידו, בית-שאן ובית-ירח, והקדומים שביניהם הם מלפני כ-4000 שנה[8].

הפרי נאכל כבוש או שמפיקים ממנו שמן. שמן הזית נמנה עם השמנים המשובחים ביותר. הטבעונים משתמשים בשמן הטבעי ללא זיקוק, כיוון שכך הוא שומר על תכונותיו הבריאותיות הטבעיות.

רש"י פירש: "אלו זיתים של גוש חלב". גוש חלב - כפר בגליל העליון היושב על מקומה של עיר קדומה שהיתה מוקפת חומה מימות יהושע בן נון. המקום ידוע בזיתיו ובשמנו. הגליל היה עשיר בזיתים עד שמחירם שם היה זול מן היין (נזיר לא, ב).   

"חֵלֶב כִּלְיוֹת חִטָּה"

"חֵלֶב" משמעו מבחר, מיטב [9] על שם החֵלֶב של הצאן שהוא החלק המשובח שבו. כך למשל ביאר ה"חזקוני": "חלב כליות חיטה – עם שמן חמדת חיטים ה מובחרים" (שם). גם הרמב"ן מציין ש"חֵלֶב" הוא החלק הטוב והמשובח: "ויאמר דרך השאלה בכתוב (במדבר יח, ל): 'בַּהֲרִימְכֶם אֶת חֶלְבּוֹ מִמֶּנּוּ', כי הטוב אשר יורם מן התבואה יכנה אותו בחלב, כאשר החלב מורם בקורבנות. 'חֵלֶב כִּלְיוֹת חִטָּה' (דברים לב, יד), ידמה החיטה לכליות ואת החלב אשר בם" (ויקרא ג, ט). כך גם כותב הרמב"ם: "כמו שאתה אומר 'חֵלֶב הָאָרֶץ' (בראשית מה, יח), ו'חֵלֶב כִּלְיוֹת חִטָּה' (דברים לב, יד) - שהוא טובם; ולפי שמרימין דברים אלו מן הקרבן לשריפה לה', נקראו חלב - שאין שם דבר טוב, אלא המורם לה' .  ולכך נאמר בתרומת מעשר 'בַּהֲרִימְכֶם אֶת חֶלְבּוֹ מִמֶּנּוּ' (במדבר יח, ל; במדבר יח, לב)" (הלכות מאכלות אסורות, פרק ז, הלכה ה). הביטוי "חֵלֶב חִטָּה" נזכר בתהילים: "וַיַּאֲכִילֵהוּ מֵחֵלֶב חִטָּה וּמִצּוּר דְּבַשׁ אַשְׂבִּיעֶךָ" (פא, יז). מצודת דוד פירש: "ויאכילהו - אז היה ה' מאכיל אותו ממיטב החטים " (תהילים, שם). א"כ "חֵלֶב חִטָּה" הוא כינוי לחיטה משובחת וטובה.

התורה מדמה את החיטה לכליות, משום שצורת הגרעין של החיטה דומה לכליות בשל החריץ החוצה אותו לשניים, וכפי שמבאר ה"חזקוני" (וכן האבן עזרא) בהמשך  דבריו: "דבר אחר: חטים גסות ככליות, ועל ידי שיש להם ציירא וחריץ מדמה אותם לכליות" (שם). רש"י פירש שהחיטה תהיה שמנה כחֵלֶב (של הכליה) וגדולה ככליה: "חטים שמנים כחלב כליות [10] וגסין ככוליא" (שם). החיטים יהיו גדולות כמו כליות, כפי שהיה בימי שמעון בן שטח: "בימי שמעון בן שטח שירדו להם גשמים בלילי רביעיות ובלילי שבתות עד שנעשו חטים ככליות ושעורים כגרעיני זיתים ועדשים כדינרי זהב" (תענית כג, א). לעתיד לבוא יהיה שינוי בטבע החיטים ויהיו גדולות: " 'עִם חֵלֶב כִּלְיוֹת חִטָּה' (דברים לב, יד) אמרו: עתידה חיטה שתהא כשתי כליות של שור הגדול " (בבלי, כתובות קיא, ב).

אהרון אהרונסון חקר את מוצא החיטה, בארץ ישראל, בראשית המאה וב-1906 זיהה את חיטת הבר שהינה האב הקדמון של החיטה ליד ראש פינה. כך הוכח, שמקור החיטה הוא בארץ ישראל ושמאז ימי קדם הייתה החיטה מין מרכזי בכלכלת הארץ.

ממחקרים שנערכו אחרי מלחמת העולם השנייה, הוכנסו לארץ זני חיטה חדשים שהניבו 150-200 ק"ג לדונם, לעומת 70 ק"ג לדונם בעבר. מחקרים נוספים, בשנות ה-60, הביאו ליצירת קווים ננסיים וחצי-ננסיים של חיטה, שהעלו את רמת היבולים הממוצעת ל-300 ק"ג לדונם, עם יבולי שיא של 800 ק"ג ויותר לדונם[11].

בשנת 2010 נקצרו בישראל 150 אלף טונות חיטה, ויובאו 900 אלף טונות. רוב החיטה המשמשת לייצור קמח משובח ללחם, וגם קמח מחיטת דורום לפסטה, מקורם בארצות הברית. זאת משום שיבולי החיטה בישראל אינם מספקים לצריכה מקומית לצורכי מאכל לבני אדם, בגלל קוטנה של המדינה והעדר קרקעות זמינות לגידולי חיטה בכמות מספקת; וכן, חלק מהחיטה המיוצרת נחשבת כבעלת איכות נמוכה[12].

---

[1] ומה שפירש רש"י, המעשה בכפר סיכנין, שמשמע  שהדבש הוא המוהל שיוצא מן התאנים, זה לשיטת רש"י ש"כל מתיקת פרי קרוי דבש" (ויקרא ב, יא), והכוונה לשבח מתיקות הפירות של ארץ ישראל. וראה במאמר "שבעת המינים" בפרשת כי-תבוא.

[2] על פירוש "דעת מקרא" לתהלים (שם).

[3] מתוך ה"המכלול  -האנציקלופדיה היהודית" בערך "דקליים".

[4] פליניוס (23-79 לפנה"ס) בספרו Naturalis Historia

[5] הוא תמר "נקליבס" או נקלס הנזכר בחז"ל (למשל: תלמוד בבלי עבודה זרה יד, ב).

[6] ראה גם במאמר "שיעור ככותבת הגסה", יום הכיפורים, בפורטל זה.

[7] ראה בספר "נופים וטבע: מנגב עד חרמון", עוזי פז, הוצאת עם עובד 1975   עמ' 68, וכן באנציקלופדיה לבית ישראל בערך "זית", הוצאת הקדש רוח יעקב, 1994.

[8] ע"פ אנציקלופדיה יהודית דעת בערך "זית".

[9] השווה: "כֹּל חֵלֶב יִצְהָר וְכָל חֵלֶב תִּירוֹשׁ וְדָגָן", במדבר יח, יב.

[10] הכוונה לשומן שבכליות של בהמות טהרות. השומן שבתוך הכליה, מכוסה בכליה מבפנים בתוך החריץ ומתפשט והולך בתוך הכליה. שומן זה מכונה "לובן כוליא" וקיימת מחלוקת האם שומן זה  מותר באכילה. לעומת זאת, השומן (=החלב) שמעל הכליות, הקרב למזבח, אסור באכילה לפי כולם. להרחבה  ראה במיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה, בעריכת הרב פרופ' אברהם שטינברג, בערך "חלב – חלק מבשר הבהמה".

[11] מתוך הספריה  הווירטואלית של מט"ח,  במאמר "חמישים שנות הישגים במחקר החקלאי" מאת דוד לביא,  בספר "אישים ומעשים בישראל : ספר היובל" מאת אהרוני שרה ואהרוני מאיר, הוצאת מקסם, 1998.

[12] מתוך ה"המכלול  -האנציקלופדיה היהודית" בערך "חטה".

© כל הזכויות שמורות למחבר