מאת: אורן סעיד
בפרשתנו מוזכרים ארבעה מיני סממני-קטורת. המפרשים וחוקרי זמנינו, עסקו בזיהוי סממני הקטורת המובאים בברייתא מימי בית שני.
בפרשתנו אנו קוראים שמשה נצטווה על עשיית הקטורת: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ סַמִּים, נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה סַמִּים וּלְבֹנָה זַכָּה בַּד בְּבַד יִהְיֶה. וְעָשִׂיתָ אֹתָהּ קְטֹרֶת, רֹקַח מַעֲשֵׂה רוֹקֵחַ מְמֻלָּח, טָהוֹר קֹדֶש" (ל, לד-לה). הקטורת שבמשכן ובמקדש היתה עשויה תערובת של סממנים כתושים דק וממולחים, ונאסר לעשות "במתכונתה" (שמות ל, לז) לצרכים אחרים. התורה מנתה בשמותיהם ארבעה מיני סממני-קטורת :'נטף', 'שחלת', 'חלבנה' ו'לבנה זכה'. נאמר שם גם פעמיים 'סמים', רמז לסממנים נוספים שהיו בהרכב הקטורת; ואמרו: "אחד עשר סממנים נאמרו לו למשה מסיני" (כריתות ו, ב).
ברייתא [1] מימי בית שני מונה אותם: צרי, צפורן, חלבנה, לבונה, מור, קציעה, שבולת נרד, כרכום, קושט, קילופה, קינמון. עוד נמסר שם, שכמות הקטורת שהשתמשו בה במקדש היתה במשקל שלוש מאות שישים ושמונה מנה. לסממנים אלה הוסיפו כמות זעירה של 'מעלה עשן' ו'כִּיפת הירדן [2]' (ירושלמי יומא פרק ג, הלכה ז). סוד ההרכב המדוייק של הקטורת ופיטומה (אופן הכנתה) היה בידי משפחת הכהנים מבית אבטינס. עליה מסופר: "של בית אבטינס לא רצו ללמד על מעשה הקטורת" וחכמים גינום על כך (יומא פרק ג, משנה יא). לפי הירושלמי: "של בית אבטינס היו בקיאין במעשה הקטורת ובמעלה עשן ולא רצו ללמד" (שם). בהמשך מסופר שחכמי ישראל מצאו 'אומנים מאלכסנדריה והיו בקיאין במעשה הקטורת ובמעלה עשן לא היו בקיאין;של בית אבטינס היתה מתמרת ועולה (ירושלמי שם, פרק ג, הלכה ט). בית אבטינס, היו בקיאים בצמח מעלה עשן, שהוסיפו לסממני הקטורת, ליצירת עמוד עשן המיתמר כלפי מעלה [3].
זיהוי סממני הקטורת [4]
נטף=צרי : הרמב"ם מזהה את השרף הנוטף מעצי הקטף עם שרף הבלסם הוא האפרסמון. שרף האפרסמון הופק מעץ האפרסמון [5] COMMIPHORA OPOBALSAMUM (אין להחליפו עם 'עץ האפרסמון' שפריו נאכל בימינו). עץ האפרסמון גדל בתקופת המקדש ביריחו ועין גדי וע"פ האגדות הובא ארצה כמתנה ע"י מלכת שבא לשלמה המלך.
|
| מתוך ויקיפדיה |
שחלת : זוהי הציפורן המוזכרת בברייתא (כריתות ו, א). הופקה כנראה מחלזון ריחני; הרמב"ן כתב מפורשות שזה מין רכיכה הגדלה בים וכן הערוך כתב שהוא גדל בים. רבים מהחוקרים זיהו את הציפורן עם מיני חלזונות הגדלים באוקינוס ההודי ובים סוף.
על-מנת לנקות את הסממן היו שפין אותו בבורית כרשינה. דהיינו היו משתמשים בצמחי סבון שונים אשר מהם היו מכנים סבון למוצריו. זהו צמח (המכונה Saponaria - סבונית השדה) המכיל חומר בשם ''ספונין'' המברר ומנקה.
לבונה : הרמב"ם והרס"ג זיהו את הלבונה עם מה שנקרא בערבית לוּבָן. זהו עץ מהסוגBOSWELLIA שהובא מהודו.
חלבנה : את החלבנה הפיקו ממיניFERULA הגדלים בתורכיסטן, פרס וכרתים. גבעוליהם מכילים מיץ חלבי (מכאן השם - חלבנה) הנקרש בבואו במגע עם האוויר. ריחה של החלבנה עצמה חריף ובשעת שריפתה ריחה רע. בקשר לכך דרשו: 'כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית שהרי חלבנה ריחה רע ומנאה הכתוב עם סממני הקטורת' (כריתות ו, ב). נראה כי צירופה עם סממנים אחרים הפיג את ריחה הבלתי נעים והוסיף להם מחריפותה.
קציעה, קילופה, קינמון (וכן 'קדה' שבשמן המשחה) : כולם מתייחסים לחלקים שונים של עץ הקנמון הגדל בסין, קליפתו, פרחיו ופריו. כיום משתמשים בעיקר בזני קינמון הגדל בסרי-לנקה.
אצל עמי הקדם הילכו אגדות מרובות על אופן הפקת הקינמון ומוצאו. האגדה התלמודית מוסרת מאמרים מפליאים על גידול הקינמון בארץ. האמורא ר' הונא מוסר: "קינמון מאכל עיזים היה והיו ישראל מגדלין אותו"(ירושלמי פאה פרק ז, הלכה ג); ובמדרש: "קינמון הזה היה גדל בארץ ישראל והיו עיזים וצביים מגיעים לראשו של אילן ואוכלים ממנו" (בראשית רבה סה יג, כאן מדובר על גובהן של בהמות הארץ). בין עצי גן עדן גדל כמובן הקינמון[6]. המדרש שואל מדוע הביאה היונה עלה זית ולא ענף הקינמון: "אילו מגן עדן הביאה אותו לא היתה מביאה דבר מעולה קינמון או בלסמון?-אלא רמז רמזה לו, אמרה לו לנח: מוטב מר מזה ולא מתוק מתחת ידיך" (בראשית רבה לג, ט).
הקינמון הופק מן העץ CINNAMOMUM ZEYLANICUM, שממנו מצויים שני בני מין: הקינמון הצילוני האמיתי, וקינמון הקסיה הסיני. רוב החוקרים סבורים כי הקינמון הצילוני לא היה ידוע במזרח הקרוב בתקופה המקראית והתלמודית. לדעתם החל ייצואו של מין זה רק בימי הביניים. מכאן מסקנתם כי הקינמון המקראי זהה לקינמון הקסיה הסיני. קינמון הקסיה הסיני מצוי בשוק בשלוש צורות:
1. ענפי הקינמון על קליפתם.
2. הקליפה הפנימית בצורת שפופרות-הוא קינמון הקסיה האמיתי.
3. הפרחים ופירות הבוסר המיובשים, המשמשים כבושם וכתבלין.
קדה: תרגום אונקלוס ויונתן, ובעקבותיהם רש"י, רמב"ן ואחרים, זיהו קדה עם קציעה-הוא קליפת עץ קינמון הקסיה מסוג מסוים.
קנה-בשם : הקנה הוא בושם יקר שהובא ארצה ממרחקים כמו שנאמר בירמיהו:"וקנה הטוב מארץ מרחק"(ירמיה ו, כ). הוצעו צמחי בושם אחדים, מהם נראה הזיהוי עם הצמח ההודי CYMBOPOGON MARTINI (זהה כנראה עם (ANDROPGON NARDUS. זהו צמח רב שנתי ממשפחת הדגניים, בעל קנה חלול וקנה שורש. עליו הארוכים נכתשים וריחם טוב. שמו בערבית קסב א-דרירא וכן פירשו ר' סעדיה גאון ור"י גנאח. על פי תיאורו נראה כי לו נתכוון הרמב"ם (הלכות כלי המקדש פרק א, הלכה ג).
שבולת נרד : הנרד זהה עם הצמחים מהסוג NARDOSTACHYS, צמח נמוך הגדל בנפאל ובאזורי ההימליה ההרריים, שכל חלקיו (קנה השורש, הגבעול והעלים) המיובשים נודפים ריח חריף. חלקו התחתון של גבעול הצמח מכוסה בשערות דקות וצפופות בגוון חום (כנראה לצורך הגנה מהרוחות והקור בהרים הגבוהים). כסות שערות זו מקנה לו מראה של שיבולת, שכנראה נתן לו את תוספת השם בפי חז"ל – "שבלת", בסורית" שבלתא" ובערבית – "סונבול א-נרדין".
מור : בושם המופק מן הצמחים:COMMIPHORA ABYSSINICA ו-COMMIPHORA SCHIMPERI. עצים או שיחים הגדלים באפריקה ובערב. מכיל בקליפתו שרף ריחני. המור דומה בצורתו לשרף השיטה, הוא הגומי ביוונית ובמשנה 'קומוס'. 'מור' ו'קומוס' נחשבו כחומרים חוצצים מפני טומאה (תוספתא מקוואות פרק ו, הלכה טז). בגלל דימיונם היו מזייפים את המור היקר ע"י הוספת הגומי. חז"ל התריעו על כך: "וכחש בעמיתו-זה המערב חלב חומר בקטף, קומוס במור, חול בפול ועוד" (ספרא ויקרא, כב).
יש לציין כי רבי סעדיה גאון, ובעקבותיו הרמב"ם, זיהו 'מור' עם 'מושק', שהוא בושם המופק מאיל המושק MOSCHUS MOSCHIFERUS המצוי בנפאל ובטיבט. דבר זה מוזכר בתלמוד, המציין: "כל המוגמרות מברכין עליהן בורא עצי בשמים, חוץ ממושק שמין חיה הוא"(ברכות מג, א). ברם במקרא מתואר המור כגדל בגן הבשמים (שיר השירים ד, יב-יד; ה', א) וכן שמו בשפות שונות מעיד שהכוונה לצמח מור MYRRH.
קושט : זיהויו של ה'קושט' אינו חד-משמעי, הוא כנראה צמח טרופי מהסוג קוסטוס (לטינית: COSTUS). הרמב''ם סובר שהוא הקידה. רמב''ן מזהה אותו עם הקציעה.
כרכום : הכרכום הוא היחיד שגידלו בארץ מימים קדומים. זהו צמח בעל פקעת, שפרחיו הגדולים נושאים צלקות כתומות, ריחניות מאד, אשר שימשו כבושם וכתבלין. בימינו נוהגים בני עדות המזרח לצבוע ולתבל בו את מזונותיהם.
[1] עיין כריתות (ו, א).
[2] רש"י מכנה אותו במקום אחד כ-ורד, ובמקום אחר כ-עשב. את שמו של מרכיב זה הסבירו בכמה אופנים. כיפת פירושה "שפת", כלומר שפת הירדן. ומפני שגודל על שפת הירדן מכונה כך. או ש-כפה זו הצורה בה גדל ונראה עשב זה על פני השטח. להרחבה ראה בויקיפדיה בערך "כיפת הירדן".
[3] ואילו בקטורת החסרה "מעלה עשן" ענן הקטרת התפזר בקדש הקדשים והתנדף ולא מילא את יעודו.
הזיהוי המקובל ביותר (כנראה בעקבות ע. לעף) הוא עם הצמח מעלה עשן מדברי. צמח זה הוא שיח מדברי נדיר, ממשפחת האסקלפיים, הגדל באזור ים המלח, סיני, אדום ובחצי האי ערב. השיח בעל ענפים רותמיים זקופים ועשוי להגיע לגובה של שלושה מטרים. הצמח מכיל חומרים זרחניים דליקים ולכן הבערת אחד הענפים גורמת לבעירה מהירה של כל הצמח בלהבה ענקית המיתמרת לגובה. לחומרים הזרחניים בעצה יש תכונות פלורוצנטיות. להרחבה ראה בפורטל הדף היומי, מאמרו של ד"ר משה רענן, במאמר "של בית אבטינס היו בקיאין בפיטום הקטורת ובמעלה העשן – מעלה עשן מדברי", שקלים יד, א.
[4]מתוך הספרים: עולם הצומח המיקראי, טבע וארץ בתנ"ך, מאת פרופ' יהודה פליקס. ראה גם מאמרו של הרב מנחם בורשטין, "זיהוי סממני הקטורת", עלון "קוממיות", תשרי תשס"ח, המאמר המקוון באתר "שורש" וכן מאמרו של אליהו נתנאל, באתר מכללת הרצוג, הוצאת תבונות, "בשביל העברית של ערוגת הקטורת".
[5]ראה בפרשת צו, במאמר על שמן המשחה ושמן אפרסמון , בהרחבה על בושם זה.
[6] ויקרא רבה, אמור פרשה לא.
© כל הזכויות שמורות למחבר
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה