האגודל הבוהן והתנוך

 מאת: אורן סעיד

האגודל הבוהן והתנוך של הכוהן נבחרו לנתינת הדם עליהם, בתהליך קידוש הכהנים, בגלל חשיבותם בגוף האדם.

בתיאור תהליך קידוש הכוהנים בפרשתנו, מספרת התורה, שנותנים מדמו של האַיִל על התנוך של האוזן הימנית  של אהרן ובניו, ועל האגודל שביד ימין שלהם ועל הבוהן  - האצבע הגדולה שבכף הרגל - הימנית שלהם: "וְשָׁחַטְתָּ אֶת הָאַיִל, וְלָקַחְתָּ מִדָּמוֹ וְנָתַתָּה עַל תְּנוּךְ אֹזֶן אַהֲרֹן וְעַל תְּנוּךְ אֹזֶן בָּנָיו הַיְמָנִית, וְעַל בֹּהֶן יָדָם הַיְמָנִית, וְעַל בֹּהֶן רַגְלָם הַיְמָנִית ; וְזָרַקְתָּ אֶת-הַדָּם עַל-הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב" (כט, כ). בלשון המקרא המילה "בוהן" מתייחסת  הן לאצבע הרחבה בכף היד -  הקרויה בימינו ובלשון חז"ל "אגודל" – והן לאצבע הרחבה בכף הרגל .   מהו ה"תנוך" שבאוזן?

ה"תנוך" שבאוזן, בלשון ימינו, הוא החלק הבשרני הרך בתחתית האפרכסת, שלא מכיל סחוס. כך גם פירש רבי סעדיה גאון, המובא באבן עזרא: "והגאון אמר, הרך הדבק בעגול האוזן" (שם). ברם, רש"י ביאר, ע"פ מדרש "תורת כהנים" ותרגום יונתן בן עוזיאל[1], שהתנוך הוא הסחוס שבמרכז האוזן מול תעלת השמע (מול ה"חור" שבאוזן)  וכפי שהגדיר זאת רש"י: תנוך – הוא הסחוס האמצעי שבתוך האוזן שקורין טנדרו"ם [סחוס]" (שם).

מדוע נתנו  את הדם דווקא על איברים אלו של הכוהנים?

האגודל - מוסיף עוד מימד
לגמישותה הפוטנציאלית של היד.
מתוך ויקימדיה

ב"חומש תורה שלמה[2]" על פסוק זה (אות סח) מובאים מספר פירושים, שעיקרם:

באוזן - שיהיו שומעים ומקשיבים למצוות ה', וישתדלו לשמוע ולהבין כראוי את ציוויי ה'.

ביד- באמצעות היד, שהיא מכשיר אחיזה ,עושים הכוהנים את עבודתם.

ברגל-  באמצעות הרגל, שהיא הכלי להליכה, עושים הכוהנים את עבודתם.

אולם, לא ברור מדוע נתנו דם דווקא על התנוך שבאוזן, האגודל שביד והבוהן שברגל? ניתן לענות על שאלה זו, באמצעות ידיעותינו על גוף האדם.

האגודל

האגודל מוסיף עוד מימד לגמישותה הפוטנציאלית של היד: הוא מצוייד במערכת שרירים, שמונה במספר, המאפשרת את הנעתו[3].  האגודל (יחד עם העצם המחוברת אליו ולכף היד)  הוא היחידה העצמאית והנייעת ביותר ביד (תארו לעצמכם כף יד ללא אגודל!).

האגודל עוזר לנו לאחוז בדברים,  הן לצורך הפעלת כוח אחיזה  לצורך הפעלת כוח , כמו למשל, כשאנו אוחזים בפטיש או פותחים צנצנת, והן לצורך אחיזה הדורשת דיוק, למשל כאשר אנו כותבים בעט או בעפרון [4]. א"כ מובנת חשיבות האגודל כמכשיר אחיזה, שבלעדיו קשה לבצע הרבה פעולות. דברים דומים כותב האברבנאל בפרשתנו [5]: "לפי שהידיים הם כלי העשייה, והבוהן הוא האצבע המחזיק בכל האצבעות, נקרא בדברי חכמינו זיכרונם לברכה "גודל [6]", כי הוא גדול בחזקתו על האחרים ואוגד אותם יחד, והוא נקרא בוהן, רוצה לומר מחזיק בהן ; וכן ברגלים האצבע הדומה לבוהן נקרא כמוהו בוהן".

בבית המקדש, המליקה נעשתה באמצעות הציפורן של האגודל שבדרך כלל היא הציפורן החזקה ביותר מבין ציפורני האצבעות. המליקה היא שיסוף גרון בעל-חיים מצד עורפו. פעולה זו שימשה בימי בית המקדש בקורבן העוף, כמו למשל בחטאת העוף ובעולת העוף, כמצווה וכתחליף לשחיטה[7].

הבוהן

הבוהן היא הגדולה והחזקה מבין אצבעות הרגליים [8]. הבוהן מורכבת משתי עצמות (לעומת שאר האצבעות המורכבות משלש עצמות) גדולות וחזקות יותר משאר עצמות אצבעות הרגליים. עצמות אצבעות הרגליים עוזרות לנו לשמור על שיווי המשקל בזמן עמידה, ומעניקות לכף הרגל יכולת היאחזות בקרקע, וכוח מסוים לדחוף את הקרקע בזמן הליכה וריצה. דחיפה אחרונה בהליכה ניתנת ע"י השרירים הכופפים את הבוהן [9]. לכן נבחרה הבוהן, מבין אצבעות הרגליים לנתינת הדם עליה.

התנוך

ע"פ רש"י, כאמור, התנוך הוא הסחוס האמצעי שבאפרכסת  שמול תעלת השמע[10]. תעלה זו מוליכה אל החלקים הפנימיים באוזן, המרכיבים את המנגנון לקליטת הקולות והמרתם לאותות חשמליים, ושידורם דרך תאי העצב למרכז השמיעה במוח. לכן נבחר התנוך, מבין שאר אזורי האוזן  לנתינת הדם עליו.

 

---

[1] ראה בתורת כהנים פרשת מצורע; ובתרגום יונתן בן עוזיאל על הפסוק ויקרא ח כג, כתב שהוא "הסחוס אודנא", ומוסיף: "דהוא גדירא דמציעאה", היינו הגדר האמצעי שבתוך האוזן.

[2] מאת הרב מנחם מנדל כשר (1895-1983). 'חומש תורה שלמה' הינו יצירה מיוחדת במינה על התורה, הכוללת את כל פירוש התורה שבע"פ מזמן קבלת התורה בהר סיני ועד תקופת הגאונים כפי שהועברו מאב לבן במרוצת השנים והדורות. הפירוש של הרב כשר מקיף ומכיל מדרשים שונים, ספרי קדמונים, כתבי יד,  ועוד אשר כולם ערוכים ומסודרים סביב לחומש תורה שלמה.

[3] ע"פ האנצ' רפואית למשפחה, רביבים – הוצאה לאור, 1981, בערך "יד".

[4] ע"פ ויקיפדיה האנגלית בערך "thump" , בפיסקה "Grips".

[5] פרק כט, פסוק כ, ד"ה "ואחרי שציווה על איל העולה".

[6] למשל: "זו זרת, זו קמיצה, זו אמה, זו אצבע, זו גודל" (תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף יא, עמוד א). יש מקומות שנקרא "אגודל", כמו בימינו: "ואין מוציאין אגודל במקדש" (משנה, מסכת יומא, פרק ב, משנה א).

[7] ע"פ ויקישיבה (=אנציקלופדיית אינטרנט למושגי יהדות, המבוססת על תוכנת מדיה-ויקי, מאת ישיבת בית אל) בערך "מליקה".

[8] יש לציין, כי  לעתים, המילה בוהן ברבים -  "בהונות", מתייחסת לכלל אצבעות כף הרגל, ולאו דווקא לגדולה שבהן.

[9] The Diabetic Foot: Medical and Surgical Management”, by Aristidis Veves, John M. Giurini, “

Frank W. LoGerfo; Springer, 2012, page 204.

[10] להרחבה בהגדרת "התנוך" במקורות חז"ל, ראה בויקישיבה ב"מיקרופדיה תלמודית" (=חלק מתוך האנצ' התלמודית בויקישיבה, בעריכת הרב פרופ' אברהם שטינברג)  בערך "אוזן".

© כל הזכויות שמורות למחבר