איך השמים מזיעים?

 מאת: אורן סעיד

באחת הקללות המופיעה בפרשתנו בתחום החקלאות נאמר שהשמים והארץ יהיו כמו ברזל ונחושת. אחד הפירושים לקללה מתייחס לזיעה הנפלטת מן הברזל ומן הנחושת.

בתוכחת פרשת "בחוקתי" כתוב: "וְנָתַתִּי אֶת שְׁמֵיכֶם כַּבַּרְזֶל וְאֶת אַרְצְכֶם כַּנְּחֻשָׁה " (כו, יט). אונקלוס פירש, שהשמים יהיו קשים כברזל-מלתת גשם, והאדמה תהיה קשה כמו נחושת, עד שלא יוכל לעלות ממנה שום צמח. לפי זה "ברזל" ו"נחושת" מסמלים כאן דבר קשה. אבל רש"י פירש, שהשמים לא יהיו מזיעים טל- כדרך שהברזל לא מזיע; והאדמה תזיע כדרך שהנחושת מזיעה – תעלה לחות, ותגרום ע"י כך לריקבון הפירות והתבואה האצורים בתוכה, שכן אוצרות התבואה היו בימי קדם בקרקע. אבל התוכחה בפרשת כי תבוא פחות קשה בחומרתה כי שם כתוב: "וְהָיוּ שָׁמֶיךָ אֲשֶׁר עַל רֹאשְׁךָ נְחֹשֶׁת וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר תַּחְתֶּיךָ בַּרְזֶל" (דברים כח, כג) ופירש רש"י, שהשמים לא יורידו גשם אבל יתנו טל כדרך שנחושת מזיעה ; והאדמה לא תוציא פירות, אבל לא תגרום לריקבון הפירות שכבר אצורים בתוכה,  כדרך שהברזל לא מזיע. מקורו של פירוש זה הוא בספרא, וכן פירש בתרגום יונתן.

מה פירוש "ברזל לא מזיע" ו"נחושת מזיעה"? ומה הקשר בין זיעה לבין הורדת גשמים?

במילה "מזיע" הכוונה כמו זיעה של אדם, כלומר, מוציא לחות או מים. כך מפרש האברבנאל בפרשת בחוקתי: "...לכן אמר ונתתי את שמיכם כברזל, לעניין המטר שלא יצא מהם מים כמו שלא יצא מהברזל". במסכת מכשירין אומרת המשנה: "זֵעת בתים, בורות שיחין ומערות - טהורה" (פרק ב, משנה א);  המשנה עוסקת ב"זיעה", כלומר  לחות  או מים, היוצאת מקירות של בתים, בורות שיחין ומערות. בהמשך, המשנה עוסקת גם בלחות או מים המגיעים ממקור מים סמוך: "הבריכה שבבית, הבית מזיע מחמתה" (פרק ב, משנה ב), הבית מזיע מחמת הבריכה שבבית.

מתוך ויקימדיה

האם באמת נחושת פולטת מים או לחות וברזל לא פולט?

הגמרא במסכת תענית  (ח,  א) אומרת: "אם ראית דור שהשמים משתכין עליו כנחושת מלהוריד טל ומטר בשביל לוחשי לחישות שאין בדור (=שאין מתפללין תפילה בלחש)". רש"י בד"ה משתכין מסביר: "מאדימין פנים כעין רודיל"א (חלודה), כדאמרינן בבבא מציעא (כו, א) דשתיך טפי, שהעלה חלודה, שנעצרין מלהוריד טל ומטר". רש"י מסביר שצבע השמים דומה לצבע החלודה המופיעה לעתים קרובות מאוד בגוון חום אדמדם. הגמרא מציינת שצבע השמים הוא כצבע החלודה – כמו נחושת. מה הקשר לנחושת? המהרש"א [1] (1635 - 1555) במקום מציין: "זו היא קללתו של משה והיו שמיך אשר על ראשך נחושת וגו' ". צריך לומר שהכוונה לתכונה הקשורה לחלודה של הנחושת.  ע"פ זה, ניתן לפרש שהביטוי נחושת מזיעה הוא שהנחושת מעלה חלודה, ומשמש במשמעות שהשמים נעצרים מלהוריד טל ומטר.

רש"י במסכת שבת (סה, א) ד"ה שוכתא מסביר: " ליחלוחית היוצא מן הכסף ובלע"ז רוי"ל (חלודה) ויפה למכה. שוכתא כמו דשתך טפי דאילו מציאות (בבא מציעא כו, א) ומשתכין כנחושת דתענית (ח, א) ". א"כ, ע"פ רש"י נחושת וכסף מעלים חלודה [2]. כפי שנראה להלן אין הכוונה לחלודה של הברזל המוכרת לכולנו. כדי להבין במה מדובר, נלמד על חלודת הנחושת וחלודת הברזל.

נחושת: בדומה לזהב וכסף היא יסוד יציב מבחינה כימית. כלומר, אינה מתרכבת בקלות עם החמצן שבאוויר ועמידה במים. בד"כ צבעה חום-אדמדם ויש לה ברק מתכתי. אך כשהיא נחשפת לאוויר לח למשך זמן רב היא מתכסה בשכבת מגן ירקרקה, הנקראת "פטינה" והמורכבת מנחושת פחמן וחמצן [3]. הפטינה, שלא כחלודת הברזל, אינה גורמת לאיכול הנחושת.  הפטינה, היא "זיעת הנחושת" והיא "העיפוש של הנחושת" המוזכרת בפירוש רש"י לישעיה: "וכשחק מאזנים - שהנחושת מעלה עיפוש ומשתחק [4]" (מ, טו).

ברזל: ברזל טהור-צבעו לבן. אך הוא נדיר בטבע, משום שברזל טהור מושפע בנקל מהלחות שבאוויר, והופך לתחמוצת ברזל-עפרה שחורה או אדומה, "חלודה". לכן כלי ברזל תמיד מעלים חלודה. האיכול מתפשט על פני הגוף וחודר אף לעומק, והוא מביא במרוצת הזמן לידי התפוררותו של כל הגוף [5].

מכאן שהחלדת הברזל היתה בעבר מאוד שכיחה, וזהו הברזל שהכירו: ברזל עם חלודה, ברזל בצבע החלודה. לכן, כרגיל, פירוש הביטוי "ברזל אינו מזיע" הוא: הברזל אינו פולט שום ליחלוחית חדשה (אלא נאכל ע"י החלודה). רש"י לעיל,  שהסביר שהחלודה צבעה אדום, התכוון לחלודה של הברזל – שהיתה מוכרת ונפוצה.

בימי קדם כאשר החלידו ללוחם שריון, נשק וכדומה או לחוטב עצים גרזן או לבעל עבודה כליו, הנפח המקומי היה שם את הכלי החלוד על פחם בוער כדי שהחמצן יגיב עם הפחמן לכדי היווצרות פחמן דו-חמצני וכך רוב החלודה הייתה נעלמת והכלי היה חוזר לקדמותו לאחר השחזה. כיום, הכלים העשויים מברזל מצופים בחומר המגן עליהם מפני היווצרות החלודה, ולכן רואים אותה רק כשהציפוי נהרס[6]. 

כסף: רש"י פירש (במסכת שבת, שם), שכסף מעלה ליחלוחית. כסף בהיחשפו לגזים  המכילים גופרית שנמצאים באוויר - למשל העשן העולה מאש גז או פחם - הוא משחיר, מפאת יצירת שכבה של כסף גופריתי [7]. זוהי "הזיעה" של הכסף.

במדרש תהלים כתוב: "שמים העליונים תלויים באוויר ומזיע (הקב"ה) המים העליונים הגשמים יורדין שנאמר: 'מַשְׁקֶה הָרִים מֵעֲלִיּוֹתָיו' (תהלים קד, יג)" (יט, ד, בובר). ה' מזיע (מוציא)  את המים מהעננים ואז יורדים גשמים. זהו הקשר בין הזיעה לבין הורדת גשמים.

 

---

[1] ראשי תיבות: מורנו הרב רבי שמואל איידלס. רב ומפרש התלמוד, מגדולי האחרונים. צאצא למשפחת קלונימוס, שייחוסה מגיע עד דוד המלך. ע"פ ויקיפדיה בערך "שמואל אליעזר הלוי איידלס".

 [2] מצינו חלודה בנחושת גם לגבי פרוטה שהיתה עשויה מנחושת: "תנו רבנן: גבאי צדקה שאין להם עניים לחלק - פורטין לאחרים (רש"י - פרוטות שגבו - לוקחין דינרי כסף, לפי שהפרוטות של נחושת מחלידות ) ואין פורטין לעצמן (רש"י - פן יחשדום שפורטין בזול)" (בבא בתרא ח, ב).

[3] ע"פ ויקיפדיה בערך "נחושת".

[4] צריך לומר שאין הכוונה לשחיקה מחמת איכול הנחושת אלא מחמת שימוש בנחושת או התפוררות הציפוי – "הפטינה".

[5] ראה גם בויקיפדיה בערך "חלודה". להרחבה על הבדל שבין חלודת הברזל לחלודת שאר המתכות, ראה מאמרו של רן טבעוני, דוקטורנט, המחלקה לחומרים ופני שטח, מכון ויצמן למדע, "חלודה – התפתחותה והשלכותיה", באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי, מרץ 2013.

[6] ע"פ ויקיפדיה בערך "חלודה".

[7] להרחבה על תהליך יצירת הכסף גופריתי, ראה מאמרו של ארז גרטי, המחלקה לכימיה ביולוגית, מכון ויצמן למדע "חימצון - חיזור", באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי, יוני 2011.

© כל הזכויות שמורות למחבר