מאת: אורן סעיד
המונח "פַיִס" שבלשון המשנה, אשר פירושו גורל, מקורו כנראה מן היוונית psefos שפירושו אבן קטנה.
בפרשתנו אנו קוראים על כך שביום הכיפורים אהרון הטיל גורלות בין שני השעירים, כדי לקבוע איזה שעיר יהיה להשם ואיזה שעיר ילך לעזאזל: "וְלָקַח אֶת שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם וְהֶעֱמִיד אֹתָם לִפְנֵי ה', פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד; וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גרילות, גּוֹרָל אֶחָד לַה' וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל" (טז, ז-ח). המשנה ביומא (פרק ג, משנה ט) מתארת את אופן ביצוע ההגרלה בקלפי: "... וְשָׁם שְׁנֵי שְׂעִירִים, וְקַלְפִּי הָיְתָה שָׁם, וּבָהּ שְׁנֵי גּוֹרָלוֹת. שֶׁל אֶשְׁכְּרוֹעַ הָיוּ, וַעֲשָׂאָן בֶּן גַּמְלָא שֶׁל זָהָב, וְהָיוּ מַזְכִּירִין אוֹתוֹ לְשֶׁבַח". הגורל הוכרע בקלפי. המאירי כתב, שהקלפי עשוי מעץ: "קלפי הוא כלי עץ חלול" (יומא לד, ב). הכהן השתמש להגרלה בשתי חתיכות עץ אשכרוע: הוא שם אותן בקלפי ונענע וערבב את הגורלות שבקלפי, ואז שלף במהירות את שני הגורלות, אחד ביד ימין ואחד ביד שמאל, ונתנן על שני השעירים.
בתלמוד בבלי מבואר, שגם הקלפי וגם הגורלות היו עשויים מעץ מיוחד הנקרא "אשכרוע". אשכרוע (Buxux sempervirens) הוא שיח המגיע לעיתים לגובה של עץ (עד 9 מטר) ירוק עד, שעליו מארכים ומבריקים מצדם העליון. הגזע דק כרגיל עד קוטר 20 ס"מ. העץ הוא מובחר ביותר, עוד מימי קדם וצבעו זהוב כאש[1]. כאמור המשנה מציינת: "וַעֲשָׂאָן בֶּן גַּמְלָא שֶׁל זָהָב, וְהָיוּ מַזְכִּירִין אוֹתוֹ לְשֶׁבַח" (שם). מלכתחילה הוכנו הגורלות מעץ אשכרוע בגלל יופיו ובגלל היותו עץ יוקרתי. רק מאוחר יותר תרם בן גמלא גורלות עשויים זהב שכמובן הייתה יוקרתית יותר.
|
|
עץ אשכרוע, ממנו עשו את הגורלות של יום הכפורים. מתוך ויקימדיה |
במקרא משמש הגורל כמה פעמים כאמצעי-עזר לזיהוי פושע או אשם (יהושע ז, יד-יח; שמואל א יד, מא-מב; יונה א, ז). רוב החוקרים קושרים את המונח "גורל" עם השם הערבי ג'רל שפירושו (בערבית של א"י) אבנים קטנות. נראה שבהן היו מפילים את הגורל. גם המונח "פַיִס" (וכנראה אותה מילה פֵיסָא בארמית, שפירושה פיסת עפר, ששימשה לגורל) שבלשון המשנה, אשר פירושו גורל, מקורו כנראה מן היוונית psefos שפירושו אבן קטנה. דבר זה מעיד על ריבוי השימוש באבנים בימי קדם לביצוע הגרלות[2]. למשל, עוד בתחילת המאה העשרים, בקרב כמה משבטי הערבים, היו משתמשים באבן קטנה לביצוע גורל על חלוקת הקרקע[3].
סמוך לשביל שהוביל אל שער המים הצפוני של מצדה נמצאו אחד עשר חרסים קטנים (אוֹסְטְרָקוֹנים), שכל אחד מהם נשא שם יחיד של אחד מלוחמי מצדה. יגאל ידין סבור, שייתכן שבאמצעות חרסים אלו הפילו אחרוני הלוחמים במצדה את הגורל, מי יישאר אחרון[4].
ביום הכיפורים כמו בכל יום ויום במקדש[5], היו ארבע הגרלות נוספות, וכלשון המשנה: "אַרְבָּעָה פְּיָסוֹת הָיוּ שָׁם" (יומא פרק ב, משנה ב). הגרלות אלו נועדו לקבוע מי מהכהנים יבצע עבודות מסוימות במקדש. ארבע ההגרלות הן: הגרלה להרמת הדשן מעל המזבח, הגרלה להקרבת קרבן התמיד, הגרלה לעבודת הקטורת והגרלה להעלאת האברים מן הכבש למזבח. ברם, הגרלות אלו לא בוצעו באמצעות אבנים או חתיכות עץ, אלא באופן אחר כפי שמתואר בתלמוד בבלי מסכת יומא[6]:
הממונה על הגורלות אומר לכהנים העומדים סביבו בעיגול "הוציאו אצבע", כדי למנות את האצבעות, לפי שאסור למנות את האנשים[7]. הממונה בא ונוטל מצנפת מראשו של אחד הכהנים, להודיע שממנו הוא מתחיל למנות, והוא נוקב במספר מסויים הגדול הרבה ממנין הכהנים, ומתחיל למנות את האצבעות מאותו כהן שנטל מצנפתו מראשו, וסובב והולך ומונה את האצבעות וחוזר חלילה עד שמגיע למספר שנקב בו, ואותו כהן שהמספר כלה בו, הוא הזוכה. בהצבעה זו שבמקדש היו חששות לזיופים ולכן המשנה מציינת: "אֵין מוֹצִיאִין אֲגוּדָל בַּמִּקְדָּשׁ" (פרק ב, משנה א), ומבואר בגמרא (יומא כה, א) שהחשש הוא "מפני הרמאים", שבשעה שיתקרב המנין לסיומו, יחשבו במי המספר יסתיים, יוציאו אגודל, עוד אצבע רחוקה ממנו, כדי שהממונה יטעה וימנה אותן כשתיים, ועל ידי כך יקרבו את המנין שיסתיים בהם.
[1] להרחבה על האשכרוע, ראה בפורטל הדף היומי, במאמר "ובה שני גורלות. של אשכרוע היו – אשכרוע", יומא לז, א, ד"ר משה רענן.
[2] ראה מאמרו של אבי עציון "גלגולי גורל", בכתב העת הוירטואלי לספרות ואמנות "מעמקים", גיליון 33, אב תש"ע, יולי 2010. המאמר המקוון באתר "דעת".
[3] "הגיון הגורל: משמעות הפיס והאקראיות ביהדות", עלי מרצבך, הוצאת ראובן מס, תשס"ט -2009, עמ' 23.
[4] רפפורט, א. (1998). יהודה ורומא: מירידת בית חשמונאי עד רבי יהודה הנשיא. ישראל: האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 81.
[5] ראה בפירוש "קהתי" למשנה ביומא פרק ב, משנה ב, שישנה מחלוקת האם ארבע ההגרלות היו בכל ימות השנה חוץ מיום הכיפורים או גם ביום הכיפורים.
[6] יומא כה, א; רש"י יומא כב ,א ד"ה הצביעו.
[7] רמב"ם הלכות תמידין ומוספין פרק ד הלכה ד: "ולמה מונה המניין שהסכימו עליו על האצבעות שהוציאו ולא היה מונה על האנשים עצמן? -לפי שאסור למנות ישראל אלא על ידי דבר אחר שנאמר 'ויפקדם בטלאים' (שמואל א פרק טו פסוק ד) ".
© כל הזכויות שמורות למחבר
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה