שמונת השרצים

 מאת: אורן סעיד

לשמונת השרצים דיני טומאה מיוחדים. נחלקו הפרשנים והחוקרים בזיהוי שמונת השרצים.

נאמר בפרשתנו: " וְזֶה לָכֶם הַטָּמֵא, בַּשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ:  הַחֹלֶד וְהָעַכְבָּר וְהַצָּב לְמִינֵהוּ.  וְהָאֲנָקָה וְהַכֹּחַ, וְהַלְּטָאָה וְהַחֹמֶט וְהַתִּנְשָׁמֶת" (יא, כט-ל). בפסוקים אלו התורה מונה את השרצים הטמאים הידועים בכינוי "שמונת השרצים". לקבוצת שמונת השרצים הלכות נבדלות משאר בעלי חיים הטמאים במותם: הם מטמאים במגע ולא במשא ושיעור הטומאה הוא בכעדשה ולא בכזית.

ראשית, נעמוד על זיהויים של שמונת השרצים ואח"כ ננסה להבין  מה המיוחד דווקא בשמונת השרצים הללו.

זיהוי שמונת השרצים[1]

בזיהוי שמונת השרצים בתורה עסקו רבים מפרשני המקרא, החל בתרגומים הקדומים, עבור בחז"ל ופרשני ימי הביניים וכלה בחוקרים בעת החדשה. בדומה לרבים משמות הצמחים ובעלי החיים שנזכרו במקרא, אבדה במרוצת הדורות גם מסורת הזיהוי האותנטית של כמה משמות שמונת השרצים מנסיבות שונות. אחת הסיבות המרכזיות היא עקירת עם ישראל מארצו והפצתו לקצות תבל במאות שנות גלות. השמות המקראיים אמורים לשקף לרוב את טבעה של ארץ ישראל וסביבותיה, ובמרחק הזמן והמרחב חדלה הלשון העברית להיות שפה חיה ואומצו פרשנויות על פי מציאות חייהם של הפרשנים בגולה, ולכן לעתים שובשו השמות ואומצו פרשנויות זרות.

חרדון צב בנחל חוה בנגב.
אחד הזיהויים ל"צב" - משמונת השרצים.
מתוך ויקימדיה

חולד

רש"י פירש: "מושטיל"ה"  (סמור – טורף לילי קטן מן היונקים[2]). פרופ' זהר עמר, מזהה[3] את החולד על פי התרגומים (השבעים והווגלטה) וכן על פי רש"י, עם החָמוֹס (Mustela)  שהוא ממשפחת הסמוריים. רס''ג (=רבי סעדיה גאון)   תירגם: "כ'לד". בלשון הערבית החפרפרת והחולדה שניהם נקראים בשם כ'לד, אבל היצור המטמא הוא חולדת הבתים בלבד (Rattus), כפי שכותב פרופ' יהודה פליקס שהתורה התכוונה לחולדה דווקא ולא לחפרפרת[4].

עכבר

העכבר ידוע ומקובל על כל. בזהותו אין מחלוקת, אמנם בהיקפו חולקות הדעות.

צב

רש"י פירש: "פרוי"ט" (קרפדה) שדומה לצפרדע. רס''ג תירגם: "צ'ב" ופירש הרב יוסף קאפח[5] שהכוונה לחרדון סִינָי (Agama sinaita). פרופ' פליקס זיהה אותה עם חרדון הצב[6] הנקרא בערבית "אל-דאב". התורה אומרת "וְהַצָּב לְמִינֵהוּ" – "לְמִינֵהוּ" מרבה את כל משפחת החרדונים.

אנקה

רש"י פירש: "היריצו"ן (קיפוד)". רס''ג תירגם: "ורל" ופירש הרב יוסף קאפח שהכוונה לכח האפור         (Varanus griseus). פרופ' פליקס זיהה אותה עם שממית הבית. פרופ' זהר עמר מציע, שמדובר בקַמטן החורש (Ophisaurus apodus), לטאה גדולה חסרת רגליים (עד 1.2 מטר אורכה).

כח

רס''ג תירגם: "חרדיון" ופירש הרב יוסף קאפח שהכוונה לחרדון מצוי (Stellagama stellio). תרגום השבעים והוולגטה זיהו אותו עם הזיקית. חז"ל מנו אותו עם השרצים  הזוחלים "שעורם רך כבשרם[7]" (משנה חולין ט, ב) ולכן פרופ' פליקס זיהה את הכח עם הכח האפור, ולא עם החרדון שעורו קשה ומחוספס.

לטאה

רש"י פירש: "לישרד"ה (לטאה)". רס''ג תירגם: "עצ'איה" והכוונה ללטאה הלבנה המצויה בכל מקום.

חומט

רש"י פירש: "לימצ"ה (חילזון)". את דברי משה רבנו: "שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה מֵעָלֶיךָ" (דברים ח, ד) מפרש רש"י שם, "ואף קטנים כשהם גדולים היה לבושם גדל עימהן, כלבוש הזה של חומט שגדל עמו[8]".

רס''ג תירגם: "חרבא", ופירש הרב יוסף קאפח שהכוונה לזיקית המחליפה צבעים, וכך גם פירש בספר "תבואות הארץ"[9] לרב יהוסף שווארץ: "...ומצאתי אחד בגן אשר בחצרי שארכו כחצי אמה (עם זנבו שהוא כחצי ארכו) ועוביו כשלשה אצבעות וגונו ירוק ככרתי (גרין), ובו חברברות ירוקות כזהב (געלב) ויוכל להפך ולהשתנות גונו ובפרט בעת כעסו. ואחר שצדתיו נהפך עורו לירוק כזהב והחברברות נהפכו ללבן. גבו עב וחד כגב דג שמן ובעורו כמו לקהות (רונצעלן) ועיניו הם דבר נפלא כי יוכל להפך אחד לימין ואחד לשמאל או אחד למעלה ואחד למטה, ומוכח שהוא הנקרא בלשון אשכנז כאמעלעאן שדרכו לראות כן. ושאלתי להישמעאלים על שם שרץ שצדתי ואמרו לי "אלחארבא" והוא שתרגם הגאון (הרס"ג) על החומט".

פרופ' פליקס זיהה אותה עם המין הקרוי בימינו חומט.

תנשמת

רש"י פירש: "טלפ"א (חפרפרת)". כך גם פירש רש"י לויקרא (יא, יח): "תנשמת היא קלב"א שורי"ץ, ודומה לעכבר הפורח בלילה, ותנשמת האמורה בשרצים היא דומה לה, ואין לה עיניים, וקורין לה טלפ"א". רס''ג תירגם: "סמברץ" ופירש הרב יוסף קאפח שהכוונה לשממית הבית (Gekkonidae). תרגום השבעים ואונקלוס מזהים את השרץ עם מכרסם עיוור שחי במחילות תת-קרקעיות בארץ ישראל, המכונה בימינו חולד.

בספר "תבואות הארץ לרב יהוסף שווארץ פירש את תרגום רס"ג בצורה שונה: "תרגום סעדיה הגאון ואלסמברץ והוא הסרטן (קרעבס) הנמצא בנחלי הארץ והישמעאלים לא יאכלוהו". פרופ' פליקס זיהה את התנשמת עם הזיקית, המוציאה קולות נשיפה בשעה שמתקרבים אליה ומכאן שמה "תנשמת" - על שם הנשימה / נשיפה שלה.

מה המיוחד בשמונת השרצים?

מדוע התורה מנתה דווקא את שמונת השרצים הללו, ממילא כל השרצים טמאים ככתוב: "אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם" (ויקרא יא, מג)?

א. רלב"ג ביאר שכל שמונת השרצים הם יצורים בלתי ראויים  לאכילה: "ואמנם שאלו המינים בלתי נאותים למזון - הנה זה מבואר ממה שהיה מהם בעל ארס או ממית , כמו החולדה והצב והכח והחומט." (יא, לא).  ד"ר מנחם דור[10] מציע הסבר הפוך לדעתו המכנה המשותף הוא שכולם נאכלו בעבר על ידי הגויים: "אם נבדוק את זיהויים של שמונת השרצים לפי הפירושים והתרגומים העתיקים: אונקלוס, השבעים, הוולגטה וגם רש"י מימי הביניים, ניווכח שרובם   זיהויים שונה מהמקובל היום ולפי זיהויים אלה הנכונים קיים מכנה משותף. כולם נאכלים גם היום וודאי בזמן העתיק. יתר על כך, אפשר להגיד ששמונה אלה כוללים את כל הנאכלים:

     החולד כולל את הגירית שנחשב למעדן. עכבר כולל את המריונים ואת הפסמון הנאכלים עד היום ע"י הבדואים. צב הוא חרדון הצב, שהוא מעדן אצל הבדואים. האנקה הוא הקיפוד. אנקה כוללת גם את הדרבן שהדרוזים, במיוחד, להוטים אחר בשרו והתמחו בצידו. כוח ולטאה, הם זוחלים הנאכלים עד היום. חומט הוא שבלול, שבמקומות רבים מציף את השוק. התנשמת היא החפרפרת, המכונה היום חולד, הנאכלת כמו כל המכרסמים, בפרט שהיא יותר שרירית".

ב. פרופ' זהר עמר כותב[11], שעל פי רוב הפירושים והצעות הזיהוי השונות ניתן למצוא קו משותף להם. מדובר בחולייתנים יבשתיים, ממחלקת היונקים הקטנים והזוחלים, בעלי רגליים קצרות שתנועת גופם סמוכה לקרקע והם אינם ארסיים.

ג. המשנה במסכת שבת אומרת שהצד אחד מ"שמונה שרצים" חייב בין אם צד לצורך ובין אם צד שלא לצורך; מה שאין כן הצד שאר שקצים ורמשים, אינו חייב אלא אם כן צד אותם לצורך (שבת קז, א). התוספות כתבו (ד"ה הצדן לצורך חייב),   שבשמונה שרצים נאמר שהצדם חייב, בין לצורך ובין לא לצורך, מכיוון שמן הסתם שמונת השרצים ניצודים לצורך עורם ואילו בשאר שרצים צריך שיתכוין לשום צורך, כיוון שמן הסתם אין בהם צורך. הר"ן כתב ששמונה שרצים אין דרכם להזיק, ומן הסתם ניצודים לאיזה צורך,  משאין כן בשאר שרצים דדרכן להזיק ומן הסתם ניצודים כדי שלא יזיקו.

    לפי זה ניתן לומר, שהתורה אסרה דווקא את שמונת השרצים, מאחר והיו רגילים להשתמש בעורם או שהיו רגילים להשתמש בהם לצרכים מסויימים, ומאחר והם לא מזיקים – התורה חששה שמא יבואו גם לאכול את שמונת השרצים.

---

[1] להרחבה על זיהוי שמונת השרצים ראה בספר "ספר זכרון לרב יוסף בן דוד קאפח זצ"ל", זהר עמר וחננאל סרי (עורכים),  במאמר "זיהוי שמונת השרצים", עמ' 97-102, לשכת רב הקמפוס של אוניברסיטת בר אילן, רמת גן, התשס"א.

[2] פירושי המילים בלעז ברש"י הם על פי הספר "אוצר לעזי רש"י", הרב משה  קטן, ירושלים, תשס"ו.

[3] "שמונת השרצים : החלד והעכבר והצב למינהו והאנקה והכח והלטאה והחמט והתנשמת", זהר עמר, קרית אונו : מכון מש"ה - לחקר משנת הרמב"ם, תשע"ו, עמ' 28 ואילך.

[4]  בספרו ''חי וצומח בתורה'' - מאוירים על ידי כמאתיים תמונות וציורים, המהדירים - הרב ישעיהו אריה ובנו יהושע דבורקס, ישראל הצעיר, ירושלים, 1984 , עמוד 37 ;ובקיצור גם בספרו ''הצומח החי במשנה'', מכון לחקר המשנה, ירושלים, 1982, עמוד 226.

[5]  דברי הרב יוסף קאפח ע"פ מאמר "הלכה וראליה - שלוש סוגיות מתורתו שבכתב ושבעל פה של מהר''י קפאח" מאת אליצור סגל, אתר "ארץ הצבי".

[6] בספרו "החי של התנ"ך", הוצאת סיני, 1956, עמ' 100. שאר השרצים ראה שם בעמ' 96-101;42-43.

[7] מן המשנה בחולין (פרק ט משנה ב)  למדים שלכמה מעורות שמונת השרצים (או לכולם תלוי במחלוקת תנאים) יש מרקם זהה או נבדל מבשרם. רש"י מפרש (חולין קכב, ב, ד"ה לרבות עורות) שעורם כבשרם היינו שהעורות רכים כבשרן וניתנים לאכילה. החוקר ישראל אהרני  מבאר ש"עורם כבשרם" פרושו, שעורם מדובק כל כך לבשרם שהוא מהווה חלק של בשרם (אהרוני, זכרונות, 211, 233). ראה בספר "שמונת השרצים", פרופ' זהר עמר,  עמ' 16-21 (ראה הערה קודמת), מחקר על הזיקה בין שמונת השרצים לעורם, האם קל להפשיט את עורם מעל בשרם.

[8] להרחבה על החומט, ראה מאמר בפרשת עקב "הבגדים המופלאים של בני ישראל".

[9] ספר תבואות הארץ, פרק א', עמ' שסג, בעריכת אברהם משה לונץ, תר"ס, ירושלים.

[10]  מתוך: ספרו של ד"ר מנחם דור "החי בימי המקרא המשנה והתלמוד", הוצאת גרפאור־דפטל, 1997,  עמ' 242 .

[11] בספרו "שמונת השרצים", עמ' 66. ראה הערה קודמת.

© כל הזכויות שמורות למחבר