מאת: אורן סעיד
על פי המדרש, השתמשו בזבל הפרדות של יצחק, על מנת לטייב את הקרקע לשם שיפור הצמיחה של גידולים.
בפרשתנו אנו קוראים, כי יצחק נתברך בעושר רב, בעת שבתו בארץ גרר: "וַיִּגְדַּל הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל עַד כִּי גָדַל מְאֹד" (כו, יג). מבאר רש"י: "כי גדל מאד – שהיו אומרים: זבל פרדותיו של יצחק ולא כספו וזהבו של אבימלך" (שם). רש"י מציין ע"פ המדרש (בראשית רבה סד, ז) שיצחק היה כל כך עשיר עד ש"זבל פרדותיו"-ההפרשות של הפרדות של יצחק היו שוות יותר מכספו וזהבו של אבימלך. מבאר רבינו עובדיה מברטנורא בספרו "עמר נקא" את המדרש הנ"ל: "פירוש, לעניין הברכה ולא לעניין העושר, כלומר יותר נכון ומעותד לברכה זבל של יצחק, לזבל בו את הקרקע, שהברכה מצויה בו יותר מכספו וזהבו של אבימלך" (שם). ב"זבל פרדותיו" של יצחק השתמשו לזבל בו את הקרקע והיה בו ברכה ותועלת רבה לגידולים. מדברי המדרש הנ"ל עולה, שהחשיבו מאוד את זבל הפרדות למטרת טיוב הקרקע.
דשן הוא חומר המשמש בחקלאות להעשרת הקרקע במינרלים לשם שיפור הצמיחה של גידולים. התערבות זו יכולה להיות על ידי זבל (חומר אורגני) או הוספת דשן כימי (חומר אי-אורגני). במאמר זה, נעסוק בזיבול הקרקע באמצעות הפרשות של בעלי חיים.
|
|
זבל - תערובת של הפרשות הסוס במצע קש. יוצר: Malene Thyssen מתוך ויקימדיה |
הזבל, הנקרא גם דשן אורגני, הוא חומר אורגני המשמש בחקלאות לטיוב הקרקע, להעשרתה בחומרי מזון, ובהעלאת כמות ואיכות היבול. זבל המשק, הוא צואה או שתן של בעלי חיים המגודלים במשק. הרכבו של הזבל תלוי בסוג בעל החיים, בהרכב המזון שהוא מקבל, בחומר הריפוד עליו עומדות הבהמות בדיר, ברפת או בלול - המתערב עם הזבל, ובצורת שימורו של הזבל. סוגי הזבל הנפוצים בשימוש חקלאי הם זבל של בקר, של צאן ולשלשת של תרנגולים. בין המינרלים החשובים הקיימים בזבל המשק הם חנקן בתרכובות שונות, זרחן ואשלגן מחומצן [1]. חוסר קריטי במינרלים אלו גורם לכך שהצמח לא יתפתח כלל. בשל כך יש לוודא כי מינרלים אלו קיימים בקרקע בכמות המתאימה.
כאמור, הרכבו של הזבל תלוי גם בסוג בעל החיים, למשל, זבל הכבשים עשיר בחנקן ובאשלג. סוסים אוכלים בעיקר דשא וכמה עשבים שוטים, כך שזבל הסוסים יכול להכיל עשב וזרעי עשב, מכיוון שסוסים לא מעכלים זרעים כפי שעושים בקר. זבל בקר הוא מקור טוב לחנקן ולפחמן אורגני [2]. יתכן, שהעדיפו את זבל הפרדות של יצחק, כי הרכבו היה משובח יותר, מחמת עושרו של יצחק, המזון שקיבלו הפרדות וכן המצע עליו עמדו הפרדות, היו בטיב מעולה ובכמות הדרושה.
פעולת טיוב הקרקע באמצעות זבל נקראת זיבול. הזיבול נעשה גם באמצעות הכנסת בעלי החיים לשטח מסוים, במהלך הרעייה שלהם הם מפרישים צואה שתורמת לזיבול השטח. המשנה בשביעית (פרק ג משנה ד) דנה בשטח שמותר לגדר ולהכניס לשם את בעלי החיים. אגב, השורש של המילה "מרעה" הוא "רְעִי" (צואה בלשון חז"ל).
נוסף על ההזנה של הצמחים, מקובל כיום כי זיבול של הקרקע משפר את עמידותה מפני סחף, מחלות קרקע, ועוד. פיזור הזבל האורגני בקרקע בכמות המתאימה ובעונה המתאימה מונע את הצורך של דישון הקרקע במשך השנה בדשנים כימיים [3].
במשנה במסכת שביעית נאמר: "מְזַהֲמִין אֶת הַנְּטִיעוֹת" (פרק ב, משנה ד) ומבאר רבינו עובדיה מברטנורא, שהכוונה למריחת זבל על הפצעים שבעץ: "מזהמין את הנטיעות - כשקליפת האילן נושרת, מדביקים שם זבל להבריאו כדי שלא ימות האילן". שיטה זו היתה נהוגה אצל הרומאים, שמרחו בזבל בקר ייחורים וכן עצים שנפצעו [4].
א"כ, המדרש הנ"ל מתאר, שימוש קדום בזבל משק לטיוב הקרקע.
[1] על פי המכלול – האנצ' היהודית בערך "זבל".
[2] על פי ויקיפדיה האנגלית בערך "manure" (=דשן).
[3] "מילון ערכים לסדר זרעים", ערך "זיבול", אתר "למעשה" – מכון התורה והארץ.
[4] "החקלאות בארץ־ישראל בימי המקרא, המשנה והתלמוד", פרופ' יהודה פליקס, עמ' 82-83, הוצאת ראובן מס, ירושלים, 1990.
© כל הזכויות שמורות למחבר
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה