מאת: אורן סעיד
בפרשתנו התורה אוסרת חקיקת כתובת קעקע בגוף האדם. הרמב"ם מציין שהגויים היו רושמים על עצמם כתובת קעקע כדי לציין את נאמנותם לאלילים שלהם.
בפרשתנו נאסרה כתובת קעקע: "...וכתובת קעקע לא תתנו בכם" (יט, כח). לדעת רש"י פעולת כתיבת כתובת קעקע היא, כתיבה בדיו על העור והקעקוע במחט כדי שיכנס הצבע לעור: "כתובת קעקע - כותב תחלה על בשרו בסם או בסיקרא ואח"כ מקעקע הבשר במחט או בסכין ונכנס הצבע בין העור לבשר ונראה בו כל הימים קעקע פורפוינ"ט [=תקוע] ואסור לכתוב שום כתיבה בעולם על בשרו בענין זה שכך גזירת הכתוב" (מכות כא, א). לדעת הרמב"ם הכתיבה היא שריטת העור, והקעקוע הוא המילוי בדיו: "כתובת קעקע האמורה בתורה הוא שישרט על בשרו וימלא מקום השריטה כחול או דיו או שאר צבעונים הרושמים, וזה היה מנהג העכו"ם שרושמין עצמן לעבודת כוכבים כלומר שהוא עבד מכור לה ומורשם לעבודתה; ומעת שירשום באחד מדברים הרושמין אחר שישרוט באי זה מקום מן הגוף בין איש בין אשה - לוקה, כתב ולא רשם בצבע או שרשם בצבע ולא כתב בשריטה פטור עד שיכתוב ויקעקע שנאמר וכתובת קעקע, במה דברים אמורים בכותב אבל זה שכתבו בבשרו וקעקעו בו אינו חייב אלא אם כן סייע כדי שיעשה מעשה, אבל אם לא עשה כלום אינו לוקה" (הלכות עבודה זרה יב,יא).
|
|
כתובת קעקע על כף היד. יוצר: Meena Kadri מתוך ויקימדיה |
לפי הפירוש המוסכם[1] הכוונה לחקיקת סימנים בגוף האדם, שהוא מנהג נפוץ בכל העולם ומקובל במיוחד על עמים פרימיטיביים. השיטה הטכנית של כתובת קעקע הנהוגה במיוחד אצל בני הגזעים בהירי-העור (בניגוד לשחורי-עור הנוהגים לפצוע את עורם לפי דגם ולהניח לפצעים להצטלק), היא חריטת סימנים בעור ומילוי החריצים בצבע (כשיטת הרמב"ם).
הפרשנים מציינים שעשיית הקעקע היה מנהג רווח אצל הגויים. הרמב"ם מציין שהגויים היו רושמים על עצמם כתובת קעקע כדי לציין את נאמנותם לאלילים שלהם (הלכות עבודה זרה, שם). ר' אברהם אבן עזרא כותב שהיו עושים כתובת קעקע כזיכרון למתים ולכן איסור הקעקע מופיע באותו פסוק בו מופיע האיסור לעשות שריטה על המת; האבן עזרא מוסיף ש - "יש עוד היום רושמים בנערותם בפניהם להיות ניכרים" (ויקרא שם). ה"ראקנטי" מסביר שהיו עושים כתובת קעקע, כדי לחקוק על עורם שם כוחות הטומאה שהיו עובדים להם (קידושין סד).
בעולם המקרא ובמזרח הקדמון שימשו אותות שנקבעו בגוף האדם סימן לעבדותו [2]: האדון קבע בגוף עבדו אותות, לסימן שהוא קניינו. גם היוונים והרומיים היו נוהגים להטיל סימנים בגוף האדם לאות עבדות או לאות קלון. כנראה בהשפעת הנוהג הזה, שהיה מקובל, השתדלה התוספתא להמתיק את איסור התורה: "רושם על עבדו שלא יברח, פטור [3]" (מכות ד, א).
בעבר לא היה ניתן להסיר את כתובת הקעקע. כיום ניתן להסירה באמצעות טיפול בלייזר או באמצעות ניתוח כירורגי. הסרת קעקוע מסובכת יותר מצריבתו. בממוצע רק ב-20% מהמקרים ניתן להסיר את הקעקוע לחלוטין, כך שלא יישארו סימנים לקעקוע. ב-80% מהמקרים נותר סימן או צלקת [4]. מבחינה הלכתית, לאחר שחוקקה הכתובת בעור באיסור, אין איסור להשאירה [5]. עם זאת [6], נכון להשתדל ולהסיר כתובת קעקע זו, שלא תהא מזכרת עוון [7].
[1] אנצ' מקראית בערך "כתבת קעקע", הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, 1962.
[2] אנצ' מקראית בערך "כתבת קעקע", הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, 1962.
[3] וכן פסק השולחן ערוך, יורה דעה, סימן קפ, סעיף ד, שהמקעקע על עבדו פטור, ומוסיף הרמ"א שנראה לו שמ"מ לכתחילה אסור.
[4] ע"פ ויקיפדיה בערך "כתובת קעקע".
[5] כל זאת, רק כשמדובר בקעקוע שאין בו דברי פריצות.
[6] הרב א. בקשי-דורון, תחומין, כב, תשס"ב, עמ' 387 ואילך.
[7] להרחבה ראה גם באנצ' הלכתית-רפואית, מאת פרופ' אברהם שטינברג, בערך כתובת קעקע. הערך המקוון באתר המכון ע"ש ד"ר פלק שלזינגר ז"ל לחקר הרפואה ע"פ התורה.
© כל הזכויות שמורות למחבר
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה