מומים באדם ובבהמה

 מאת: אורן סעיד

הרמב"ם כותב, שהתורה פסלה כהנים בעלי מומים לעבוד במקדש, כדי שגם אנשים פשוטים יתרשמו ויעריכו את המקדש - יש צורך להתחשב בראייתם החיצונית של בני האדם.

מום, פירושו: ליקוי או פגם בגופו של אדם או בגופה של בהמה. המום פוסל את הכהנים מן העבודה ואת הבהמה מלעלות לקרבן. בפרשתנו נאמר, שמותר לכהנים בעלי מומים לאכול בקדשים ואוסר עליהם רק לעבוד את עבודת המזבח ושאר עבודות כהונה, אבל הותר להם להיכנס לתחום המקדש ולעזור על יד אחיהם הכהנים במלאכתם. הטעם לאיסור עבודת כהנים בעלי מומים הוא: "וְלֹא יְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשַׁי" (כא, כג). הרמב"ם במורה נבוכים (ג,מה) מסביר, מדוע פסלה התורה את בעלי המומים מלשמש במקדש: "לפי שאין האדם מכובד אצל ההמון בצורתו האמיתית [כלומר, שכלו, אישיותו], אלא בשלמות אבריו ויופי בגדיו, והמטרה [בתורה] רוממות שתהא לבית הזה [בית המקדש] ומשרתיו אצל הכל". כלומר, כדי שגם אנשים פשוטים יתרשמו ויעריכו את המקדש - יש צורך להתחשב בראייתם החיצונית של בני האדם, ולמנות כהנים הנראים יפה ולהלבישם בגדים מפוארים.

מצות עשה מן התורה שיהיו כל הקרבנות תמימים, מבלי מום (רמב"ם איסורי מזבח א, א), שנאמר: "תָּמִים יִהְיֶה לְרָצוֹן" (ויקרא כב, כא). עיקר הטעם שאסור להקריב קורבן בעל מום, מפני שהמקריבו מראה שאינו מכבד את ה' ומבזה את הקדשים, כמו שאמר הנביא מלאכי:" וְכִי תַגִּשׁוּן עִוֵּר לִזְבֹּחַ אֵין רָע וְכִי תַגִּישׁוּ פִּסֵּחַ וְחֹלֶה אֵין רָע הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ הֲיִרְצְךָ אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ אָמַר ה' צְבָאוֹת" (מלאכי א, ח).

הדרישה שהקרבן יהיה תמים מכל מום וגם שהכהן יהיה שלם בלי מומים אינה מיוחדת לישראל: עדות על הקפדה בדברים אלה מצאנו במסופוטמיה ובמצרים, וכן אצל החיתים, היוונים והרומיים[1].

פירוט מומי האדם

המומים בבני אדם הפוסלים את הכהנים בעבודתם מנויים בפרק כא  פסוקים יח-כ, ומספרם שנים עשר. הרמב"ם מונה 50 מומים משותפים באדם ובבהמה הפוסלים את הכהן מלהקריב קרבן או את הבהמה מלהיות קרבן (הלכות ביאת מקדש פרק ז). בנוסף, הרמב"ם מונה 90 מומים נוספים הפוסלים את הכוהנים (הלכות ביאת מקדש פרק ח). נמצא, שלדעת הרמב"ם ישנם סה"כ 140 מומים הפוסלים את הכהן מלהקריב קרבן.

צילום רנטגן של הברך.
זיהומים בברך עלולים להוביל לצליעה עקב כאב.
יוצר: Hellerhoff
מתוך ויקימדיה

לכל המומים סימנים חיצוניים, ואף המום הנמנה אחרון: "מְרוֹחַ אָשֶׁךְ" (כא, כ), שהוא מום בסתר, גם לו סימנים חיצוניים, שכן האשכים הנשחתים גורמים לשינוי בצורת האיש ובקולו מחמת הפרעה שבאספקת ההורמונים.

בין המומים שהתורה מפרטת מוזכרים: "פִסֵּחַ" (שם, יח) ו"אִישׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ שֶׁבֶר רָגֶל" (שם, יט). יש חילוק בין פיסח לאיש אשר יהיה בו שבר רגל: "פִסֵּחַ" הוא אדם נכה ברגל אחת או בשני רגליו ואינו מסוגל לעמוד על רגליו ובוודאי לא ללכת ברגליו ואילו אדם שיש לו שבר ברגל, מסוגל לעמוד על רגליו וללכת ברגליו, אך הוא צולע ברגלו [2], מחמת ליקוי באחת העצמות שבגף התחתון, כגון נקע מלידה או מחמת דלקת. פירוש נוסף: שבר רגל [3] -  שהשתנתה צורת רגלו לאחר שנרפא מן השבר.

התורה ממשיכה ומפרטת את המומים הפוסלים את הכוהנים: "אוֹ גִבֵּן אוֹ דַק אוֹ תְּבַלֻּל בְּעֵינוֹ" (שם, כ) - קשה ביאורם של גיבן או דק: הואיל ובאו כרוכים עם תבלול בעינו [4], חלוקים המפרשים בהסברם: הראב"ע (=ר' אברהם אבן עזרא ) זוקק אותם כנראה אל הקבוצה הקודמת (שבר רגל או שבר יד), היינו אל המומים שבעצמות, ולכן הוא מבאר שגיבן הוא איש שהוא גבוה מן האורך המצוי בבני אדם [5], ואילו דק הוא קצר קומה, ננס; ורש"י כורכם עם המום הבא אחריהם: תבלול בעינו, ומפרש גיבן שגבות עיניו שעירות הרבה ונופלות על העפעפיים, ודק גם הוא בעין, מלשון: 'הַנּוֹטֶה כַדֹּק שָׁמַיִם' (ישעיהו מ, כב), והוא כיסוי של יריעה לבנה על מקצת הקרנית. האברבנאל מציין שיש המבארים, 'גִבֵּן' במשמעות של ימינו, כלומר, מי שיש לו גיבנת (שם).

כאמור, הראב"ע ביאר ש'דַק' הוא איש קצר קומה, ננס (שם). המונח: 'דַק', נזכר בתורה לגבי נגעי האדם, בראש או בזקן (המכונים "נְתָקים"): "שֵׂעָר צָהֹב דָּק" (ויקרא יג, ל). במשנה בנגעים (פרק י, משנה א) נחלקו התנאים בביאור המונח 'דַק': רבי עקיבא מבאר, שהכוונה לשיער קצר יחסית לשאר שערותיו ואילו רבי יוחנן בן נורי מבאר שהכוונה לשיער דק בעוביו (ולא באורכו). פירוש הראב"ע בפרשתנו, שפירש ש'דַק' הוא איש קצר קומה, עולה בקנה אחד עם דעת רבי עקיבא במשנה בנגעים;  ואילו דעת רבי יוחנן בן נורי במשנה בנגעים, הסובר שהמונח 'דַק' מתייחס לעובי, עולה בקנה אחת עם ביאור האברבנאל בפרשתנו: "ודק הפכו, שחזהו דק והוא חולי רע" (כא, שם) ; והוא ניתן לביאור על יסוד ידיעותינו ברפואה: כתוצאה של מחלת שיתוק ילדים מתנוונים שרירי הגפיים והאדם הוא דק בגפו הנגוע.

פירוט מומי הבהמה

המומים הפוסלים את הבהמה מפורטים בפרק כב פסוקים כב-כד ומספרם שנים עשר, כמספר מומי הכהנים שנמנו באותה הפרשה.

מספר המומים קטן הוא במקרא וגדול בתלמוד. הרמב"ם בהלכות ביאת המקדש, בפרק שביעי, מונה 50 מומים הנופלים גם באדם וגם בבהמה ובהלכות איסורי מזבח (פרק ב) מונה הרמב"ם 23 מומים המיוחדים בבהמה. נמצא שלדעת הרמב"ם ישנם סה"כ 73 מומים הפוסלים את הבהמה מלהיקרב על המזבח.

את המומים המפורטים בפרשה ,ניתן לחלק לקבוצות ע"פ סדרם בפסוקים:

1. מומים הניכרים בסקירה ראשונה : עַוֶּרֶת: עיוורון, בין בעין אחת בין בשתיהן [6]; והמסתכל בבהמה מכיר במומה מיד. שָׁבוּר אוֹ חָרוּץ : רבי אברהם אבן עזרא הביא שיש שפירשו שהוא מום שבגפיים: "ויש אומרים: כי שבור ביד וחרוץ ברגל" (כב, כב), והכוונה לשבר בעצם או חריץ עמוק בו [7], שהוא ניכר בהליכה. ויש שהוסיפו ש"חרוץ" כולל גם נקב, סדק, או פגם בעפעפיים [8].

2. נגעי העור: יַבֶּלֶת: אע"פ שבבני אדם הוא ליקוי קטן, יש לשער שבבהמה משמש המונח הזה על דרך ההשאלה להתנפחות גדולה, בכל מקום בגוף או בעין [9]. גָרָב : דלקת עור [10]. יַלֶּפֶת : מחלת עור שאין לה רפואה.

3. מחלות הרגליים: שָׂרוּעַ : שרגלו שרועה וארוכה שלא כדרכה. קָלוּט : הפך מזה, שרגלו קלוטה בתוך הגוף וקטנה שלא כדרכה.

4. פגמים באברי הזכרות: מָעוּךְ : שהאשכים נמעכו ביד. כָתוּת : שנמעכו בכלי. נָתוּק : בצבת או בחוט (כמו הליגטורה בכירורגיה). כָרוּת : ע"י סירוס.

בבית המקדש היה חדר מיוחד שנקרא "לשכת הטלאים". אל הלשכה הובאו הקורבנות להקרבה ארבעה ימים לפני זמן הקרבתם. במהלך ארבעת הימים האלה בדקו הכהנים את הקורבנות לבדוק שהם אינם בעלי מום הפוסל אותם מלהיות מוקרבים על המזבח[11].

---

[1] ע"פ אנצ' מקראית בערך "מום", הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, 1962.

[2] שו"ת חתם סופר, ליקוטי שו"ת, כא.

[3] על פי פירוש "דעת מקרא" לפסוק (ויקרא כא, יט).

[4] ראה גם במאמר על המומים בעיניים בפרשה זו.

[5] מלשון 'גַּבְנֻנִּים' (תהלים סח, טז).

[6] רמב"ם ביאת המקדש פרק ז הלכה ג. כאמור, בפרק זה מונה הרמב"ם מומים המשותפים לאדם ולבהמה.

[7] רמב"ם ביאת המקדש פרק ז הלכה ח.

[8] רש"י ותרגום יונתן על הפסוק; רמב"ם ביאת המקדש פרק ז הלכה ב. וראה בכורות (מא, א). פרויס (עמ' 263) מציין את דעתו של אריסטו (Historia Animalium 3, 11:69), שפגיעה בעפעפים לא מחלימה.

[9] בכורות מ, ב.

[10] הזיהוי הרווח ביותר בין החוקרים הוא ששחין היא מחלת הגרב (אקזמה), שהיא מחלת עור דלקתית, המאופיינת בשלב של בועיות דלקתיות מפרישות, ושלב של קשקשים וגלדים. המחלה מלווה בדרך כלל באי-שקט, גרד, וחום. להרחבה ראה באנצ' הלכתית-רפואית, מאת פרופ' אברהם שטינברג, בערך  "שחין", הערך המקוון באתר המכון ע"ש ד"ר פלק שלזינגר ז"ל לחקר הרפואה ע"פ התורה

[11] לאופן בדיקת מומים כיום, ראה מאמרו של הרב ישראל מאיר לוינגר, "מספר באוזן הבהמה כמום" (בחלקו האחרון של המאמר), "המעיין" גליון ניסן תשע"א, בהוצאת מוסד הרב ברויאר - ישיבת שעלבים. למאמר המקוון

© כל הזכויות שמורות למחבר