מאת: אורן סעיד
חז"ל מלמדים אותנו כי לצורת אצבעות ידינו ולצורת האוזן יש משמעות מוסרית בחיי היום יום שלנו.
מדוע צורת אצבעות ידינו היא בצורה המוכרת לנו? מדוע החלק התחתון של האוזן-האליה, רך, לעומת שאר חלקי האוזן? התשובות לשאלות אלו רמוזות בפרשתנו.
במפקד בני ישראל המוזכר בפרשתנו, במניין משפחות שבט גד, נאמר: "לְאָזְנִי מִשְׁפַּחַת הָאָזְנִי" (כו, טז). מבאר רש"י: "לאזני - אומר אני שזו משפחת אֶצְבּוֹן ואיני יודע למה לא נקראת משפחתו על שמו". רש"י מבאר, שמשפחת "אָזְנִי", זהה למשפחת "אֶצְבּוֹן" המוזכרת במניין המוזכר בספר בראשית (מו, טז), בשבט גד. ברם, רש"י מתקשה, מדוע התורה שינתה בפרשתנו את השם מ"אֶצְבּוֹן" ל"אָזְנִי". ה"אור חיים" מבאר את רש"י ומתרץ: "..לאזני... אלא שמצאתי בפסיקתא וזה לשונם: אָזְנִי זה אֶצְבּוֹן, שנאמר בפרשת ויגש (בראשית מו, טז), מלשון 'אַצֵּית' והאזין עד כאן, כפי זה הוא השם עצמו, ואין הכתוב מקפיד על שינוי השם, כשיהיה במשמעו שם הראשון, ורש"י ז"ל רוח הקודש הופיע בו וכוון אל דברי חז"ל" (שם). כוונת רש"י היא, שמשמעות השם "אֶצְבּוֹן" והשם "אָזְנִי" היא זהה, כי "אֶצְבּוֹן" זה מלשון המילה הארמית 'אַצֵּית' שפירושה להקשיב, וגם השם "אָזְנִי" הוא מלשון להאזין, וכאשר המשמעות היא זהה, הכתוב לא חושש לשנות לשם אחר; כפי שרש"י פירש על הפסוק "לְזֶרַח מִשְׁפַּחַת הַזַּרְחִי" (כו, יג) ,ש"זֶרַח", ממשפחות שמעון, זהה ל"צֹחַר" שנזכרה בחומש בראשית (מו, י), בשבט שמעון, ושני השמות בעלי משמעות זהה, במשמעות של זריחה והופעת האור: "לזרח - הוא צוחר. לשון צוהר" (שם).
|
|
אצבעות כף היד, משופין כיתדות. מתוך ויקיפדיה |
השל"ה הקדוש [1] מתרץ שאצבון - כמו 'אצבעון' - מרמז לאצבע היד, ואזני-לאוזן ובא לרמוז את המדרש המוזכר במסכת כתובות: "מה טעם משופות האצבעות כיתדות? שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון יניח אצבעותיו באוזניו. תנא דבי רבי ישמעאל, מפני מה אוזן כולה קשה והאליה רכה? שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון יכוף אליה לתוך האוזן כדי שלא ישמע" (ה, ב). לכן התורה שינתה, במניין אחד כתבה אצבון ובמניין האחר כתבה אזני, כדי לרמוז לנו את הלקח הנ"ל!
האצבעות
אצבעות הידיים הן ארוכות וקלות תנועה יותר מאצבעות הרגלים. בהונות הידיים (האגודלים) מסוגלות להתייצב מול שאר האצבעות-דבר ההופך את היד למעין מלקט לתפיסת גופים והחזקתם [2]. בהונות הרגליים אינן מסוגלות לבצע תנועת התייצבות מעין זו.
במסכת כתובות, הגמרא מציינת, שלכל אחת מהאצבעות הידיים יש תפקיד מיוחד, כפי שרואים בעבודת בית המקדש: "...כל חדא וחדא למילתיה עבידא [=קושיא היא כל אחת יש בה צורך ואף בצורכי גבוה (רש"י)], דאמר מר: זו זרת, זו קמיצה, זו אמה, זו אצבע, זה גודל" (שם). נפרט את תפקידה של כל אצבע ואצבע במשכן (על פי פירוש רש"י):
זרת: בעזרת הזרת מודדים את האורך והרוחב של החושן, שכן מידות החושן הן: "זֶרֶת אָרְכּוֹ וְזֶרֶת רָחְבּוֹ" (שמות לט, ט).
קמיצה: האצבע הסמוכה לזרת, שבה היו מתחילים לקמוץ את המנחה ולכן היא נקראת בשם זה. שהרי הקמיצה מתבצעת על ידי כך, שהכהן נוטל חלק מהמנחה בשלוש אצבעותיו האמצעיות, על ידי סגירת האצבעות (שמותיהם: אצבע, אמה, וקמיצה), ובשתי האצבעות הצדדיות, הוא משתמש כדי להוציא מכף היד את חלקי הקמח שלא נתחבו בתוך שלוש האצבעות [3].
אמה: האצבע האמצעית, הארוכה מבין כל האצבעות; ונקראת כך משום שבה היה מודדים את "אמת הבנין", ואת "אמת הכלים", שמידתה מהמרפק עד סוף האצבע הזאת.
אצבע: בה היו נותנים הכהנים את מתן הדמים של החטאת על קרנות המזבח למתן דמים של חטאת, שנאמר בה: "וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת בְּאֶצְבָּעוֹ" (ויקרא ד, כה).
גודל (אגודל): היא נקראת בלשון התורה בֹּהֶן, שעליה ניתן מדם החטאת של אהרן הכהן ובניו כשנמשחו לכהן (ויקרא ח, כג), וכמו כן ניתן על הבהן, מדם האשם של מצורע כדי לטהרו לגמרי מטומאת נגעו, ולהכשירו להיכנס למקדש (ויקרא יד, יד).
לפי דברי
הגמרא במסכת כתובות (שם), יש לאצבע תפקיד נוסף (מעבר לתפקיד שהיה לה בבית המקדש) :
לסתום את האוזן כאשר שומעים דברים שאינם הגונים: "אלא, מה
טעם הן משופות (מחודדות) כיתידות?
(וענה על כך רבי
אלעזר: כדי) שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון - יניח אצבעותיו באזניו" (שם).
האוזן
האוזן מורכבת משלושה חלקים: אוזן חיצונית, אוזן תיכונה ואוזן פנימית.
אפרכסות האוזן עשויות סחוס גמיש המכוסה עור. אצל בעלי חיים רבים הן בנות תנועה ומסוגלות לפנות בכיוון הקול-דבר המבטיח ריכוז גדול יותר של גלי הקול על פני עור התוף שבקצהו של צינור השמע [4]. אצל האדם שרירי האפרכסת הם מנוונים והיא חסרת כושר תנועה. יתכן שהסיבה לכך נעוצה בדברי הגמרא דלעיל, האומרת שעל האדם לעשות את התנועה באזנו בעצמו, ע"י כיפוף החלק הרך שבאפרכסת – האליה, לתוך האוזן, על מנת לא להאזין לדברים שאינם הגונים.
[1] רבי ישעיה הלוי הורוויץ, מכונה השל"ה או השל"ה הקדוש (על שם חיבורו " שני לוחות הברית"; 15558-1630) היה מגדולי רבני אשכנז במאה ה-17. את החידוש הוא כותב בחידושיו לפרשת פנחס, במדור "דרך חיים תוכחת מוסר", בספרו "שני לוחות הברית", חלק ג - תורה שבכתב.
[2] על חשיבות האגודל ביד והבוהן ברגל ראה בפרשת תצווה, במאמר על "האגודל הבוהן והתנוך".
[3] להרחבה ראה בהמכלול – האנצ' היהודית בערך "קמיצה".
[4] ראה בהמכלול – האנצ' היהודית בערך "אוזן" בקטע העוסק באוזן החיצונית.
© כל הזכויות שמורות למחבר
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה