מאת: אורן סעיד
השפן והארנבת מוזכרים בפרשתנו כבעלי חיים טמאים, האסורים באכילה משום שאינן מפריסות פרסה. התורה מציינת שהשפן והארנבת מעלים גרה. חוקרי זמנינו הסבירו את הוראת התורה לאור המציאות הידועה לנו כיום.
נאמר בפרשתנו: "ואת השפן כי מעלה גרה הוא ופרסה לא יפריס טמא הוא לכם. ואת הארנבת כי מעלת גרה היא ופרסה לא הפריסה טמאה היא לכם" (ויקרא יא, ה'-ו). מכאן שהשפן והארנבת מעלי גרה. אך המציאות מוכיחה שהשפן והארנבת (הידועים לנו כיום) אינם מעלי גרה ! במאמר זה ננסה להתמודד עם קושי זה [1].
הארנבת
הארנבת נמנית בפרשתנו עם החיות הטמאות, המעלות גרה אך אינן מפריסות פרסה. יש הסוברים שזהותה של הארנבת בתורה אינה ידועה לנו, מפני שהחיה הנקראת היום ארנבת אינה מעלה גרה. אולם בתלמוד (מגילה ט, ב) זיהו אותה עם המין LEPUS (החיה שנקראת כיום ארנבת). בתלמוד הירושלמי מסופר (מגילה פ"א ה"ט), ששבעים הזקנים שתרגמו את התורה בימי תלמי, שינו בכתוב ופרשו ארנבת - צעירת (=שעירת) הרגלים, בכדי שלא לפגוע בתלמי המלך, שלא יאמרו אמו של תלמי[2] "ארנבתא הוות שמה". שמה היווני היה LAGOS - היא הארנבת.
|
התורה לא נתכוונה, כנראה, לסימניה האנטומיים של הארנבת (החסרה אמנם ארבע קיבות של מעלי גרה) ונתנה רק סימן חיצוני, שהיא מניעה את לסתותיה בדומה למעלי הגרה ועל ידי כך אפשר לטעות ולחשוב אותה לחיה כשרה.
אברהם קורמן בספרו "הטהור והמותר"[3] מראה שהארנבת היא אכן מעלת גרה:
קורמן מביא את דברי פרופ' שמיד-נלסון המסביר בספרו "הפיסיולוגיה של בעלי החיים" את השוני בעיכול בין היונקים שהם מעלי גרה לבין היונקים שאינם מעלי גרה. בין היתר הוא מסביר כיצד מצליח הסוס לעכל את מזונו, למרות שאינו מעלה גרה? הוא מסביר, שהסוס מצליח בזה בעזרת המעי העיוור (=התוספתן, מעין בליטה מהמעי הגס), שאצל הסוס הוא גדול יחסית, בו מרוכזים חיידקים ויצורים מיקרוסקופיים אחרים העוזרים לסוס לעכל את התאית (=אחד מחומרי-הבניין של דופן תא-הצמח, המקנה לתאים גמישות ומאפשר לגבעול הצמח, למשל, להתכופף בלי להישבר). אולם הוא לא מצליח בזה כמו מעלה הגרה. לכן אצל הסוס נמצא בגלליו, הרבה תאית לא מפורקת. לפעמים ניתן לראות אפילו שרידי קש לא מעוכלים. על הארנבות הוא כותב:
"הארנבות, שגם הם בעלי מעי עיוור גדול שנעשית בו התססת התאית, פתרו בעיה זו בדרך בלתי רגילה. שני סוגי פרש נוצרים אצלם; הגללים הקטנים, המוצקים והכהים, המוכרים יפה, וסוג של גללים רכים, גדולים ובהירים יותר, שאין הארנבון משיר לאדמה, אלא אוכלם הישר מפי הטבעת. הגללים מסוג אחרון זה נוצרים במעי העיוור, ובליעתם שנית מאפשרת עיכול וניצול מלאים" (בתרגום עברי, בהוצאת "יחדיו", עמ' 20).
זהו תהליך של העלאת גרה בדרך מיוחדת לארנבים.
קורמן מעלה אפשרות נוספת הזקוקה לבירור מדעי: "שמתי לב, שהמעי העיוור של הארנבת הוא ענק וארוך יחסית לכל מעיה בצורה בלתי רגילה. הוא ארוך וגדול יותר מכל יתר אבריה הפנימיים. נוסף לכך, בניגוד ליתר היצורים, שמעי העיוור (התוספתן) נמצא בחלק הסופי של המעיים, הרי המעי העיוור של הארנבת מחבר למעשה את הוושט לקיבה ומשמש מעבר לכל המזון, שאין לו מעבר אחר. המעי העיוור אצל הארנבת הוא פעיל מאד בעיכול המזון, כי הוא מכיל מיליארדי מיקרואורגניזמים העוזרים בזה. לפי המבנה האנטומי [של המעי העיוור], שהוא מעין 'צינור ספיראלי', יתכן בהחלט שבסיבוב קטן הוא מסוגל לדחוף ולהחזיר חלק מהמזון הלא מעוכל גם לפיה של הארנבת".
השפן
השפן נמנה בפרשתנו עם החיות הטמאות, שמעלות גרה ושאינן מפריסות פרסה. אך השפן הסורי המכונה שפן הסלעים (HYRAX) אינו מעלה גרה. לכן יש הסוברים, שאין אנו יודעים לאיזו חיה התכוונה התורה. אולם תיאוריו בתנ"ך (תהילים קד, יח; משלי ל, כו) ושמו בלשונות שמיות קדומות מעידים על נכונות זיהויו עם ה HYRAX .
שפן הסלעים מוזכר בתהילים: "הָרִים הַגְּבֹהִים לַיְּעֵלִים סְלָעִים מַחְסֶה לַשְׁפַנִּים" (קד, יח). שפני הסלע, אכן, חיים באופן בלעדי בבתי גידול סלעיים. על הקשר בין השפנים לסלעים נוכל ללמוד גם מהפסוק במשלי: "שְׁפַנִּים עַם לֹא עָצוּם וַיָּשִׂימוּ בַסֶּלַע בֵּיתָם" (משלי, ל, כו).
לבעלי חיים מעלי הגרה, ישנה קיבה בעלת ארבעה מדורים, בה שוכנים מיקרואורגניזמים סימביונטים (יצורים מיקרוסקופיים כמו חיידקים ופטריות החיים בהדדיות עם הפונדקאי) המבצעים עבורם את מלאכת פירוק סיבי הצמחים. מבחינה זו שפן הסלעים דומה למעלי הגרה משום שבמעי השפנים יש שלושה אזורים נפרדים לתסיסה: הקיבה הקדמית שהיא מעי אטום קדמי נפרד, וזוג אזורים דמויי קרניים שנקראים תוספות קולוניות (של המעי הגס) או מעיים אטומים. זוג מעיים אטומים אלו כמעט ייחודי ביונקים. המעיים האטומים משמשים להגדיל את נפח המעיים ואת שטח הספיגה. המבנה שלהם מספק בית גידול לבקטריות התסיסה, מאט את קצב מעבר החומר המתעכל וכך מגביר את יעילות העיכול התסיסתי. משך זמן המעבר של בליל המזון דרך מערכת העיכול של השפן ארוך בהרבה מזה של הארנבת (מעל 24 שעות) ומתאים במידה רבה למשך הזמן במעלי גירה.[4]
אברהם קורמן כותב: "השפן אינו מסתפק במעי עיוור אחד גדול, אלא יש לו גם שני מעיים עיוורים נוספים. יש סבורים שהמזון עובר ממעי עיוור אחד לשני ובחזרה, שזו מעין העלאת גרה". בנוסף, למבנה המיוחד של מעי השפנים שתואר לעיל, בשפן קיים תהליך מורכב של פירוק תאית במעי עיוור גדול ובליעת הגללים הנפלטים ממנו לעיכול חוזר – כפי שצויין לעיל לגבי הארנבת.
כמו כן, בדומה למעלי הגרה, השפן חסר שינים חותכות בלסת העליונה בזמן התחלפות השיניים. יתכן שהתורה נתכוונה לסימניו האנטומיים, מכיוון שקשה לראותו כשהוא חי ואוכל, אלא כשהוא ניצוד פצוע.
[1] מקורות: "החי של התנ"ך" / פרופ' יהודה פליקס בערכים שפן וארנבת, הוצאת "סיני", 1956.
"הטהור והמותר - הטהור והטמא, המותר והאסור בראי היהדות" / אברהם קורמן עמ' 32-34 ו- 231-236 , בהוצאת עמותת "מקור נובע", תש"ס (2000), קריית חיים.
[2] בתלמוד הבבלי (מגילה ט, ב) נוסח אחר: אשתו של תלמי וכו'.
[3] ראה הערה קודמת לפירוט המקור.
[4] להרחבה ראה מאמרו של ד"ר משה רענן "הרי שפן וארנבת דמעלת גרה הן ויש להן שינים למעלה וטמאין – שפן סלע", בפורטל הדף היומי, חולין נט, א,
© כל הזכויות שמורות למחבר
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה