הכשר כלים שבישלו בהם קרבנות

 מאת: אורן סעיד

בכמה מקומות בירושלים, נמצאו סירי בישול עשויים חרס, שנוקבו בדופנם. ניקוב הסירים קשור לדיני הכשר כלים שבישלו בהם קרבנות, הנזכרים בפרשתנו.

בפרשתנו אנו קוראים על דיני הכשר הכלים שבישלו בהם את הבשר הקדשים (קרבנות): "וּכְלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל בּוֹ יִשָּׁבֵר; וְאִם בִּכְלִי נְחֹשֶׁת בֻּשָּׁלָה, וּמֹרַק וְשֻׁטַּף בַּמָּיִם" (ו, כא). מדוע יש בעיה בכלים שבישלו בהם בשר הקרבנות?

התבשיל של בשר הקרבן נבלע בדפנות הכלי שמבשלים בו את הקרבן; ומאחר והאוכל שנבלע בכלי יהיה שם מעבר לזמן היתר אכילתו, הוא יעשה "נותר"; ואם שוב יבשלו באותו כלי, יפלוט את האוכל שנבלע בתוכו, ויביא לידי אכילת נותר, שהוא אסור באכילה[1]. לפיכך ציוותה התורה, שאם החטאת[2] נתבשלה בכלי חרס – אין לו תקנה וצריך לשוברו בעזרה, מאחר ובדפנות החרס מצויות נקבוביות זעירות רבות שהתבשיל נבלע ונספג בתוכן; ואם נתבשלה בכלי נחושת (כדוגמא, והוא הדין לשאר המתכות), מאחר והמתכת היא חומר יותר אטום, יש להכשיר את הכלי ע"י מריקה ושטיפה. לדעת חכמים בברייתא במנחות (צז, א) "מריקה" היא הגעלה במים רותחים ו"שטיפה" היא במים צוננים ואילו לדעת רבי מריקה ושטיפה שניהם בצונן, שלאחר ההגעלה ברותחים, אלא שמריקה היא בפנים הכלי ושטיפה היא בצידו החיצוני.

סיר בישול (לא מנוקב) שנמצא בירושלים.
יוצר: Hanay.
מתוך ויקימדיה

ניקוב כלי חרס[3]

כלי חרס שבישלו בו קרבן חטאת בעזרה והוצא אל מחוץ לעזרה ונטמא שם, אסור היה להכניסו לעזרה לצורך שבירתו שם, אלא היה צריך לנקבו תחילה כדי שיטהר, ורק אחר כך היה ניתן להכניסו לעזרה ולקיים שם את מצוות שבירתו (משנה זבחים יא, ה). גודלו של הנקב שהיה צריך לעשות בכלי שנטמא, כדי שעדיין ייחשב כלי ותחול עליו ההלכה של שבירת כלי בעזרה, הוא כמידתו של "שורש קטן[4]" (זבחים צה, א). משתמע מכך שאם גודלו של הנקב היה גדול משורש קטן, לא היה צריך להביאו לעזרה כדי לשברו שם (אך גם לא קיימו את המצוה). ההסבר שנותן לכך הרמב"ם (פירוש הרמב"ם למשנה זבחים יא, ו; הלכות מעשה הקרבנות ח, כא) הוא, שע"י נקב שגדול משורש קטן הכלי אינו נחשב יותר כלי, ואילו מצוות השבירה של כלי חרס בעזרה חלה רק על כלי[5].

בכמה מקומות בירושלים – בעיר דוד, ברובע היהודי של היום וממזרח לשער הורדוס (שער הפרחים) – נמצאו סירי בישול עשויים חרס משלהי ימי הבית השני, שנוקבו בדופנם. בדיקה ארכיאולוגית מעלה, שהנקבים אינם תוצאה של בלייה טבעית או שבר מקרי, אלא מעשה מכוון בידי אדם. על חלק מהסירים המנוקבים נמצאו סימני פיח מעטים, המעידים שהכלים היו בשימוש קצר ואולי אף חד פעמי.

מספר חוקרים שיערו שניקוב הסירים קשור להלכות טומאה וטהרה[6]. ברם, הנקבים אינם יכולים להיות נקבים שנעשו כדי לטהר את הכלים מטומאה, משתי סיבות:

א.        הנקבים נעשו בדופן הכלי ולא בתחתיתו[7].

ב.         על מנת לטהר כלי חרס העשוי לשים בו דברי מאכל שנטמא, יש לנקבו בשיעור של "כמוציא זית" - שזית יכול לצאת דרכם[8], בעוד שהנקבים  בסירים שנמצאו קטנים משיעור זה.

סירי הבישול נוקבו בדופנם בנקב שגדול מהשיעור "שורש קטן", אך קטן מהשיעור "כמוציא זית". נראה על כן, שבסירים אלו - ע"פ מקום תפוצתם - בישלו קדשים קלים, שמותר לאכלם בכל התחום המקודש של ירושלים, ובמקום לשוברם בעזרה, נוקבו.  ע"י כך הם הוצאו משימוש ולא נחשבו יותר כלים, ולכן לא היה צריך לשוברם.

מציאתם של סירי הבישול המנוקבים בירושלים תומכת בדעת רש"י (ויקרא ו , כא), שההלכה על שבירת כלי חרס שבישלו בהם קרבנות היתה תקפה לכל הקרבנות שנאכלו בירושלים, ולא רק לכלים שהכהנים בישלו בהם את קרבן החטאת בעזרה[9].

---

[1] ע"פ "דעת מקרא", שם.

[2] לדעת הרמב"ם, דינים אלו  נוגעים רק לכלים שנתבשלו בהם קרבן חטאת (מעשה הקרבנות ח, יד) ולדעת הראב"ד (שם) ורש"י (ויקרא ו, כא) וראשונים אחרים למדו מפסוק זה, שדינים אלו מתייחסים גם לכלים שנתבשלו בהם קדשים קלים.

[3] ע"פ מאמרו של אשר גרוסברג "סירי בישול מנוקבים שנמצאו בחפירות ארכיאולוגיות בירושלים", תחומין כד, 505-516.

[4] גם לגבי דין של "עציץ נקוב", מצאנו את השיעור של "שורש קטן". עציץ נקוב נחשב כמחובר לקרקע וכחלק ממנה, לכן חלים עליו כל הדינים הנוהגים בקרקע, כגון: הגדל בו חייב בתרומות ומעשרות. על מנת שהעציץ יחשב כנקוב צריך שהנקב יהיה בגודל שיצא ממנו לפחות "שורש קטן" (משנה עוקצין ב, י), שהוא גדול מ"כונס משקה", וקטן מ"מוציא זית" (בבלי שבת צה ב, רמב"ם תרומות ה, טו). בשיעור זה במידות זמננו נאמרו כמה שיעורים: מילימטר (שו"ת משנת יוסף ג, ג אות א והערה ב), 0.5 ס"מ (ילקוט יוסף מצוות התלויות בארץ ד, הערה כה), 1 ס"מ (הגר"ש ישראלי, הובאה דעתו במדריך שמיטה לחקלאי תשמ"ז ז, סעיף יב), 2.5 – 2 ס"מ (דרך אמונה תרומות ה, ציון ההלכה תעה), 4 ס"מ (מנחת יצחק ח, צב).  

לדעות שמדובר בנקב של ס"מ ומעלה, אכן יש קושי במציאות, שזה יותר גדול משורש קטן שאנו מכירים, וכן כתב בשו"ת שבט הלוי (חלק ח סימן רלב) שאין להכחיש המציאות ששיעור זה גדול בהרבה משורש קטן שלנו. הבית יוסף (אורח חיים קנט) כתב ששיעור זה הוא גדול לחומרא, אך עיקר השיעור הוא וודאי קטן מזה.

להרחבה ראה אנצ' הלכתית-חקלאית, מכון התורה והארץ, בערך "עציץ – נקוב ושאינו נקוב".

[5] השיעור "שורש קטן" אינו מוגבל לכלי בגודל מסויים, וזאת בניגוד לכלי טמא, שבו שיעור הנקב שמטהרו תלוי בגודל הכלי ובייעודו, ולטהרת קדרה צריך הנקב להיות "כמוציא זית" (ראה להלן), שהוא שיעור גדול יותר מ"שורש קטן".

[6] נ' אביגד, העיר עליונה של ירושלים, עמ' 119. י' ברוך וג' אבני, "עדויות ארכיאולוגיות לשכונת בית זיתא בימי בית שני", חידושים בחקר ירושלים ו עמ' 52-63; "חפירות ממזרח לשער הורדוס (שער הפרחים)", קדמוניות לד, 122, עמ' 96-101.

[7] מקומו של הנקב שנועד לטהר את הכלי צריך להיות בתחתית הכלי, שאם לא כן הכלי יוכל לשמש כלי מתחת למקום הנקב, והוא לא יטהר על ידו אלא למעלה מן הנקב. משנה-אחרונה למשנה כלים ג א,; וראה גם בבלי שבת (צה, ב) וברש"י ד"ה הכי הוא דאיתמר, ובפירוש רבנו חננאל.

[8] ושנינו במשנה במכת כלים: "שעור כלי חרס לטהר העשוי לאוכלין שעורו בזיתים" (פרק ג, משנה א). מכאן שעל מנת לטהר כלי חרס העשוי לשים בו דברי מאכל יש לנקבו בשיעור של "זית". כאמור, יש שוני בהלכה, בין כלי שנטמא, שגודל הנקב  לצורך טהרת הכלי, תלוי בגודל הכלי ובייעודו, כאמור, בכלי חרס העשוי לשים בו דברי מאכל שנטמא, יש לנקבו בשיעור של "זית"; בעוד שלצורך טהרת כלי שבישלו בו קרבנות, שיעור הנקב הוא קבוע "כמוציא שורש".

[9] זוהי דעת הרמב"ם, פירוש הרמב"ם למשנה זבחים יא ה ; הלכות מעשה הקרבנות ח, יא; יד.

© כל הזכויות שמורות למחבר