מחלות מידבקות

 מאת: אורן סעיד

בפרשתנו אנו קוראים על כך שהמצורע היה מוסגר ויושב מחוץ למחנה. הפרשנים נחלקו האם הסיבה לכך היא משום שמחלת הצרעת היא מחלה מידבקת או מדיני קדושה וטהרה.

בפרשתנו אנו קוראים על נגע הצרעת בגוף האדם. הצרעת באדם, מאופיינת בנגעים לבנים בדרגות לובן שונות. לצרעת מאפיינים נוספים, המתבטאים בצבען של השערות שבאזור הנגע, בגודלו, במראהו ביחס לעור שסביבו ועוד.

דורשים במדרש ויקרא רבה (טז, ג): "רבי יוחנן  אומר אסור לילך במזרחו של מצורע ארבע אמות, ורבי שמעון אומר אפילו מאה אמה. ולא פליגי מאן דאמר ארבע אמות בשעה שאין הרוח יוצא, ומאן דאמר מאה אמה בשעה שהרוח יוצא. רבי מאיר לא אכל ביעי (=ביצים) מן מבואה דמצורע. ר' אמי ור' אסי לא הוו עיילי (=לא היו נכנסים) למבואות של מצורע. ריש לקיש כד הוה חמי חד מנהון במדינתא מרגם להון באבניא (=כשראה מצורע נכנס לעיר, רגם אותם באבנים) אמר לו פוק לאתרך לא תזהום ברייתא (=לא תטנף ותטמא הבריות)". לכאורה, משמע ממדרש זה שמחלת הצרעת היא מחלה מידבקת, ולכן נזהרו לא להתקרב למצורע ולא לאכול מהמאכלים שלו. זה היווה את ההסבר המדעי לדיני ההסגר של מצורע. האבן עזרא על הפסוק: "וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע, בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ, וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה; וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא" (יג, מה) מבאר מדוע על המצורע לכסות את פיו: "יַעְטֶה - בבגדיו מגזרת עוטה אור, והטעם שלא יזיק ברוח פיו". משמע מפירוש זה שמחת הצרעת היא מחלה מידבקת.

אך ההתייחסות ההלכתית איננה מתאימה לגישה זו, שכן יש אישים ומצבים שבהם לא חלה טומאת הצרעת, ולפיכך אין בהם דין הסגר והחלט מבחינת ההלכה. הנה מספר דוגמאות:

1. טומאת הצרעת החלה ממתן התורה ואילך (הוריות י ,א).

2. גוי וגר תושב אינם מטמאים טומאת צרעת (רמב"ם הלכות טומאת צרעת ט, הלכה א).

3. חתן שנראה בו נגע נותנים לו שבעת ימי משתה (רמב"ם שם הלכה ח).

4. התולש סימני טומאה עד שלא בא אצל כהן - טהור (רמב"ם הלכות טומאת צרעת, פרק י, הלכה ב).

5. יילוד שנולד עם צרעת אינו טמא טומאת צרעת (רמב"ם טומאת צרעת ו, הלכה ד).

6. אם כיסתה הצרעת את כל בשרו, הרי הוא טהור (ויקרא יג, יג).

מצורעים (חולים במחלת הנסן)
בירושלים, 1906.
מתוך ויקיפדיה

דברים כאלו אינם מתיישבים עם ההנחה שמדובר בגורם מדבק, ואינם מסתברים אם מגמת ההסגר היתה למנוע הדבקה. מכאן שדיני הסגר נובעים מדיני קדושה, ושייכים לדיני טומאה וטהרה, ולא להלכות רופאים. מכאן גם מובן, שלפי חז"ל סיבת ההרחקה וההסגר של המצורע היתה עונש על שהוא הבדיל בין איש לאשתו ובין איש לרעהו בלשון הרע שלו (ערכין טז, ב וברש"י שם). זוהי עוד סיבה שאין לזהות את הצרעת המקראית עם מחלת הנסן, המכונה כיום בשם "צרעת" [1], שהרי מחלת הנסן היא מחלה מדבקת כרונית. במחלת הנסן, ההדבקה היא איטית מאד, כנראה במגע ישיר דרך העור, או דרך רירית האף - על ידי שאיפת טיפות רסס שמקורן במערכת הנשימה העליונה של חולה, בעקבות עיטוש או שיעול. אכן, חולי צרעת המטופלים באנטיביוטיקה מתאימה [2] (שהומצאה רק במאה ה-20) אינם מדבקים כלל [3].

מעניין שהרמב"ן כנראה, הבין שמחלת הצרעת מידבקת מסיבה טבעית ולא מדיני קדושה: הרמב"ן לבראשית (יט, יז) מסביר מדוע אשת לוט נהפכה לנציב מלח ע"י שהביטה לאחוריה: "וענין איסור ההבטה... כי הראות באוויר הדבר ובכל החוליים הנדבקים יזיק מאד וידביקם [4] וכן המחשבה בהם ולכן ייסגר האיש המצורע וישב בדד וכן נשוכי החיות השוטות ככלב השוטה וזולתו, כאשר יראו מים וכל מראה יחזו בהם דמות המזיק וימותו, כמו שאמרו במסכת יומא (פד, א) והכירוהו אנשי הטבע ולכן היתה אשתו של לוט נציב מלח, כי באתה המכה במחשבתה כאשר ראתה גפרית ומלח היורד עליהן מן השמים ודבקה בה".

מושבות מצורעים [5]

מושבת מצורעים היא מקום לבידוד אנשים החולים בצרעת - מחלת הנסן (לא הצרעת המקראית, כפי שהוסבר בחלק הראשון של המאמר)  משאר האוכלוסייה. מושבות מצורעים, או בתי מצורעים, היו לעתים קרובות בעלי אופי דתי והפכו נפוצים מאוד בימי הביניים, במיוחד באירופה ובהודו. מושבות אלו נוהלו ע"י נזירים נוצרים.

בתנ"ך ישנה עדות על 'בית החופשית', שהיה מושבת מצורעים בה שהה עוזיהו מלך יהודה לאחר שנצטרע. צרעת זו היא כמובן הצרעת המקראית ולא 'מחלת הנסן', ככתוב: "וַיְנַגַּע ה' אֶת הַמֶּלֶךְ, וַיְהִי מְצֹרָע עַד יוֹם מֹתוֹ וַיֵּשֶׁב בְּבֵית הַחָפְשִׁית" (מלכים ב טו, ה).

עדויות לקיומה של הצרעת בארץ ישראל בתקופה הביזנטית ניתן למצוא בשרידי עצמות נזירים שנתגלו במדבר יהודה בכמה אתרים: בשרידי הכנסייה והמערה של מנזר מרטיריוס במעלה אדומים; במנזר יוחנן המטביל שבאתר קאסר אל-יהוד (סמוך לבית הערבה הישנה); ובכמה ממנזרי מדבר יהודה, בהם התגלו עקבות צרעת בשלדי נזירים. זאב ארליך (ז'אבו) מבית ספר שדה עפרה טוען [6] כי ממצאים אלה מלמדים אולי שבתקופה זו היו שראו במחלת הנסן 'צרעת', המחייבת 'שילוח אל מחוץ למחנה', ולכן נמצאו נגועים אלה במדבר, לקיים את דברי הכתובים "כָּל יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ, יִטְמָא - טָמֵא הוּא: בָּדָד יֵשֵׁב, מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ" (ויקרא יג, מו); "צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה , כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל  טָמֵא לָנָפֶשׁ" (במדבר ה, ב). כן הוא מזהה רצפת פסיפס שהתגלתה בהרצליה ובה הכתובת: "תרחם נא הממלכה על הצנועים ועל האומללים ועל החולים שבבית זה" כהוכחה למושבת מצורעים במקום.

בתקופה הצלבנית שכנה בירושלים מושבת מצורעים מצפון לשער החדש של ימינו. בשלהי התקופה העות'מאנית פעלה מושבת מצורעים בתוך העיר העתיקה, בצמוד לחומה הדרומית ליד שער ציון (בתחומי גן התקומה של ימינו). בית המצורעים הראשון בירושלים בתקופה המודרנית נבנה במתחם הנקרא "בית ישעיהו הקדוש" ברחוב אגרון.

בשנת 1887 הוקם בירושלים בית חולים לטיפול במצורעים – "בית החולים ע"ש הנסן" וממוקם בשכונת טלביה בירושלים, ברחוב מרכוס 17.

מה הן מחלות מידבקות?

מ חלות מידבקות הן מחלות המועברות באמצעות הדבקה. הדבקה היא העברת מיקרו-אורגניזמים חיים (חיידקים, נגיפים וכדומה), מחפץ דומם, מבעל-חיים, מאדם, מצמח או ממיקרו-אורגניזם אחר. יש מחלות מידבקות רבות, אשר בהן מחולל המחלה נשאר בחזקת נעלם, אולם במקרים רבים אחרים, מוכרים וידועים גורמי המחלה. סוג מיוחד של זיהום מתפתח, כאשר חיידקים שגוף האדם חי איתם בסימביוזה (כלומר, חיידקים בגוף האדם שאינם מזיקים ולפעמים הם אף מביאים תועלת לאדם), מתחילים להתרבות מעבר למספרם הרגיל. טפילים בלתי-מזיקים אלה, מצויים באף, בגרון בפה ובריאות, במעיים וכמובן על פני העור. הם גורמים זיהום במיוחד כאשר יורדת תנגודת הגוף. דוגמאות לכך הן דלקת ריאות, הנגרמת ע"י חיידקי הפנוימוקוקוס, או פצעי עור וחבורות, הנגרמים ע"י סטאפילוקוקים. התנגודת הכללית של הגוף תלויה בגורמים שונים, כגון הגיל, מצב התזונה ולפעמים מחלות אחרות הפוקדות את החולה.

המיקרו-אורגניזמים חודרים לגוף דרך העור או דרך הקרום הרירי, המרפד כמה מערכות איברים. בד"כ משמש העור מחסום טוב מאוד ומעניק לגוף הגנה יעילה. כאשר חיידקים מסוימים מתיישבים על העור באופן זמני, בעקבות מגע העור בחומר מזוהם, אפשר להסירם בנקל ע"י רחיצה במים ובסבון. אולם יש חיידקים החיים על העור בדרך קבע, בעיקר הסטאפילוקוקים ואת אלה קשה מאוד לסלק באמצעות רחיצה בסבון רגיל [7]. הקרומים הריריים הם מחסום יעיל פחות מן העור. יש סוגים של חיידקים המסוגלים לחדור דרכם בקלות רבה.

כיום פותחו אמצעי-נגד יעילים להרבה מחלות שתבעו בעבר מיליוני קרבנות.

כפי שצויין לעיל, במחלת הנסן, ההדבקה היא איטית מאד, כנראה במגע ישיר דרך העור, או דרך רירית האף - על ידי שאיפת טיפות רסס שמקורן במערכת הנשימה העליונה של חולה, בעקבות עיטוש או שיעול.

נציין את דרך העברת המחלה של כמה מחלות נפוצות[8]:

1. נזלת: זיהום טיפתי-שיעול ועיטוש.

2. שעלת: הדבקה ע"י כיח של שיעול או באמצעות חפצים מנוגעים.

3. שפעת: הידבקות ע"י רסיסי רוק (דיבור שוטף, שיעול ועיטוש).

4. אדמת: זיהום דרך האוויר, זיהום טיפתי (עיטוש ושיעול).

5. אבעבועות-רוח: דרך האוויר.

6. חצבת: זיהום דרך האוויר, זיהום באמצעות רסיסי לחה.

התייחסות להידבקות במחלות בחז"ל

המונח 'דֶבֶר' במקרא ובחז"ל, בוודאי כולל גם את מחלת הדבר במובנה הרפואי המקובל (PEST PLAGUE מחלה זיהומית המאופיינת ע"י דלקת רקמת הלימפה; המחלה מועברת מחולדות ונברנים אחרים, וכן מהדבקה ע"י בני אדם חולים, באמצעות עקיצת פרעושים), אך בד"כ אין כוונתו למחלה מסוימת, אלא הוא שם כללי לכל מחלה מדבקת, שגורמת למוות של מספר אנשים מאותה מחלה, בסמיכות של זמן ומקום. דבר הוא, אפוא, שם נרדף למגיפה ונגף.

התייחסות להידבקות במחלות בחז"ל מצינו במספר מקומות:

א. היה דבר במדינה, ושיירות הולכות ובאות ממנה למדינה אחרת - שתיהן מתענות, אע"פ שהן רחוקות זו מזו (תענית כא, א; כא, ב).

ב. בגלל החשש מפני התפשטות המחלה  והדבקה בה, התירו הפוסקים[9] שינויים שונים בדיני הקבורה של אנשים שמתו עקב זיהומים ומגיפות.

ג. החזיר נחשב כגורם מעביר מחלות מדבקות, בגלל הדמיון של מערכת העיכול שלו לזו של בני האדם[10].



[1] ראה מאמר על "הצרעת וזיהויה" בפרשת תזריע.

[2] על האנטיביוטיקה למחלת הנסן, ראה בויקיפדיה בערך "תלידומיד".

[3] ע"פ אנצ' הלכתית רפואית, מאת פרופ' אברהם שטינברג, בערך " עור, צרעת, נגעים", הערך המקוון באתר המכון ע"ש ד"ר פלק שלזניגר ז"ל לחקר הרפואה ע"פ התורה.

[4] במאמר המוסגר: גם הרמב"ן לבמדבר (כא, ט) מציין את הדבר שאפשר להידבק במחלה ע"י הסתכלות ומחשבה במחלה: "וידוע מדרכי הרפואות, שכל נשוכי בעלי הארס, יסתכנו בראותם אותם או בראות דמותם, עד כי נשוכי הכלב השוטה וכן שאר הבהמות השוטות, אם יביטו במים, יראה להם שם בבואת הכלב או המזיק וימותו, כמו שכתוב בספרי הרפואות ומוזכר במסכת יומא (פד, א), וכן ישמרו אותם הרופאים מהזכיר בפניהם שם הנושך, שלא יזכרו אותם כלל, כי נפשם תדבק במחשבה ההיא ולא תיפרד ממנה כלל עד שתמית אותם. וכבר הזכירו דבר מנוסה מפלאות התולדות כי נשוך הכלב השוטה, אחר שנשתטה בחוליו, אם יקובל השתן שלו בכלי זכוכית, יראה בשתן כדמות גורי כלבים קטנים, ואם תעביר המים במטלת ותסננם, לא תמצא שום רושם כלל, וכשתחזירם לכלי זכוכית, וישתהו שם כשעה, תחזור ותראה שם גורי הכלבים מתוארים, וזה אמת הוא בפלאי כוחות הנפש". מדוע אדם שנשך אותו  כלב, אם יביט במים או בשתן שלו, רואה בהם  את בבואת הכלב שנשך אותו ?

אדם שננשך ע"י "כלב שוטה", כלב הנגוע במחלת הכלבת,  הרי הוא נדבק במחלת הכלבת. אחד הסימנים הבולטים לכלבת היא אי היכולת לבלוע נוזלים: עם בוא המים במגע עם הלוע מותקף החולה עווית של שרירי הבליעה מלווָה כאבים חזקים, מכאן "אימת  המים" שלו: בראותו מים, או בשמעו שכשוך מים, מיד תוקפת את גופו התכווצות קשה. לכן אותו אדם מדמיין ורואה את בבואת הכלב שנשך אותו במים או בשתן שלו. משום כך, היוונים כינו את מחלת הכלבת בשם "הידרופוביה", שפירושה פחד מן המים. כמובן שהכול פסיכולוגי. בדומה לפתגם המובא בשיר השירים רבה (פ"א, יד): "דנכית ליה חויא - חבלא מדחיל ליה". אדם שנשכו נחש, אפילו חבל עקום שדומה לנחש מפחידו ומתירא ממנו. אמנם תופעות פסיכולוגיות שליליות כאלו, הנגרמות ע"י הסתכלות או מחשבה בגורם המזיק, עשויות להחמיר את מצבו של החולה (בשל פגיעה בכושר המערכת החיסונית), אך אינן הגורם למחלה. פעם האמינו שאפשר להידבק במחלה ע"י מחשבה והסתכלות בגורם המזיק; ואילו כיום לא ידוע שזה משפיע בהידבקות במחלה אלא בעיקר ההידבקות היא ע"י חיידקים ווירוסים. הרמב"ן פירש ע"פ הידע המדעי שרווח בתקופתו.

בהקשר זה, כדאי  להזכיר את האמונה שרווחה בקרב הקדמונים ועד המאה ה-19, שאם האדם נחשֹף ל"אוויר הרע", הוא נדבּק במחלה. הסימנים ל"אוויר רע" היו פשוט ריחות רעים.  כאמור, כיום אנו יודעים ש ההידבקות היא ע"י חיידקים ווירוסים. להרחבה ראה במאמר "יצורים קטנים, צרות גדולות" מאת אריאל קרס ותמר הירדני, מגזין גליליאו צעיר, בגיליון אוקטובר 2014. למאמר המקוון באתר הידען.

[5] מתוך ויקיפדיה ערך מושבות מצורעים, להרחבה ראה בויקיפדיה בערך זה.

[6] ‏מוסף 'שבת' של מקור ראשון על פרשת מצורע, 21.4.07‏.

[7] להרחבה על החיידקים השוכנים על העור בגוף האדם ראה בויקיפדיה האנגלית בערך "Skin flora" (=בעלי חיים השוכנים בעור).

[8] ע"פ אנצ' רפואית למשפחה בערך "מחלות מידבקות", רביבים – הוצאה לאור, תל אביב, 1981.

[9] שו"ת שבות יעקב חלק ב, סימן צז; שו"ת ערוגת הבושם חלק ב, יורה דעה סימן רנא; פתחי תשובה יורה דעה סימן שס"ג סעיף קטן ה'.

[10] תענית כא, ב; טור שולחן ערוך, אורח חיים, תקעו ג.


© כל הזכויות שמורות למחבר

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

UA-41653976-1