מאת: אורן סעיד
אחת המטרות של מצוות עגלה ערופה, היא פרסום מציאת החלל, דבר אשר יכול להועיל גם לזיהוי החלל.
דין עגלה ערופה הוא אחד מדיני החוק הפלילי
שבתורה. התורה קובעת מה חייב הציבור לעשות כאשר מתגלה הרוג בשדה: "כִּי יִמָּצֵא
חָלָל בָּאֲדָמָה... נֹפֵל בַּשָּׂדֶה לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ;
וְיָצְאוּ
זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ וּמָדֲדוּ אֶל הֶעָרִים
אֲשֶׁר
סְבִיבֹת הֶחָלָל" (כא, א-ב). אחד
מהטעמים למצווה זו, היא להביא לידי גילוי הרוצח ע"י הפרסום הרב של העניין, וכפי
שכתב הרמב"ם במורה נבוכים, שהטעם למצווה זו, היא להביא לגילוי הרוצח על ידי
פרסום הדבר: "אמנם עגלה ערופה תועלתה מבוארת... ואי אפשר על הרוב – עם החקירה
ויציאת הזקנים והעומדים ולקיחת העגלה – שלא ירבו דברי בני אורח ואולי בפרסום
הענין יוודע ההורג ויאמר מי שידעו או שמע עניינו..." (מאמר ג, פרק מ).
החזקוני מפרש אף הוא בדרך זו, ומוסיף שעל ידי פרסום הדבר יבואו קרובי הנרצח ויזהו אותו ובכך יצילו את אשתו מעגינות: "ומדדו - אפילו נמצא בעליל מצוה לעסוק במדידה, שמתוך שהיו עסוקים בדבר יבואו מתוך הערים הנמדדות, ומי שהלך מביתו ולא חזר, באים בני משפחתו ומכירים הנרצח, אם מכירין אותו מעידים עליו ולא תהיה אשתו עגונה ובניו יורדים לירושת אביהם ואין בית דין ממחין בידם, ומתוך כך יהא נודע מי הלך עמו ומי נתלווה עמו, ופעמים נתפרסם ע"י כן" )דברים כא, ב(.
כשמוצאים חלל, יש לבצע שתי פעולות עיקריות: א. זיהוי החלל. ב. גילוי הרוצח[1]. במאמר זה נדון במקרים בהם אנו נזקקים לזהות את הגופה, או את השלד אם נשאר. זהו שלב שנעשה בדרך כלל לפני קבורת הגופה.
ניתוח המת ונטילת דגימות מן המת לצורכי זיהוי חללים ע"פ היהדות
יש לציין, שהיהדות שוללת באופן עקרוני כל פגיעה גופנית בגופת מת, מפאת כבוד המת ולכן ההלכה היהודית אוסרת נתיחת מתים. במקרים חריגים התירו רבנים לבצע נתיחה כזו, אם היה בכך סיכוי סביר להציל חיים של אנשים אחרים, למשל - זיהוי חיידק הגורם למגפה. לכן בדרך כלל יהיה אסור לבצע נתיחה של המת לצורך זיהוי החלל. למעשה, כל מקרה של נתיחה של המת יש לדון לגופו ויש להתייעץ עם סמכות רבנית שתקבע האם הדבר מותר על פי ההלכה[2].
|
|
צילום פנורמי של השיניים עשוי לסייע בזיהוי החלל. יוצר: Couraco מתוך ויקימדיה |
זיהוי עתידי, מתייחס לאיסוף מירב הנתונים מהגופה לפני קבורתה הארעית כגופת אלמוני/ת, על מנת לאפשר זיהוי עתידי וודאי. יש מצבים שבהם גופות אלמוניות נותרות ללא זיהוי, בהיעדר נתונים מאפיינים או עדויות של היכרות. כמו כן יש מצבים שגופה נפגעה כך שהיא התפרקה לחלקים רבים, ולא ניתן לקבוע את זהות החלקים השונים כשייכים לאדם מסויים, ובכך נמנעת האפשרות להביא לקבורה אדם שלם.
לפיכך, במקרה של מת אלמוני, יש לעשות כל הנחוץ לצורך זיהוי הגופה בעתיד לפני קבורת הגופה, לרבות תיאור חיצוני, צילום הגופה, טביעת אצבעות, בדיקות הדמיה רנטגניות ואחרות, מנשר שיניים, וכן שימור דגימת שערות, ציפורן, רירית הפה, דם, או רקמות אחרות בשיטת ביופסית מחט, בכמות שלא תעלה על 20 גר' רקמה (פחות משיעור כזית), או כל שיטה מקובלת אחרת לזיהוי גופה, כל זאת במידרג המפורט כאן, למעט בדיקות הכרוכות בפגיעה מבנית של הגופה, בכריתת אברים או חלקי גוף אחרים, או כל פעולה פולשנית. דגימות אלו יישמרו אך ורק לצורכי זיהוי עתידי, ולא ישמשו לצורכי מחקר, או מטרות אחרות כלשהן, תוך שמירה קפדנית על הדגימות מפני שימוש בלתי ראוי. בהיעדר אפשרות לבצע את הנחוץ לזיהוי גופת אלמוני תיקבר הגופה ללא זיהוי[3].
נתונים וסימנים רפואיים המסייעים בזיהוי חללים
כאשר הזיהוי אינו ברור הפתולוג משווה טביעות אצבע של הגופה לטביעות אצבע המצויות בביתו של הנעדר. אך אם הגופה החלה להירקב, העניינים מסתבכים. זיהוי של גופה מבותרת ורקובה או שלד, זו בעיה קשה. לרוב משיגים רישומים מבית החולים של החולה, למשל, על טיפולי שיניים או על סחוסים בגולגולת (שרואים אותם בתצלומי רנטגן)-הייחודיים לכל אדם כמו טביעת אצבעות, ואז מצליחים בדרך כלל לזהות את הגופה. סימנים רפואיים נוספים שיכולים לעזור בזיהוי: כגון צלקות ניתוחיות, קטיעות, צילומי רנטגן, מומים וכתובות קעקע.
המומחה לרפואת שיניים משפטית ממלא תפקיד חשוב בזיהוי, כי הלסת והשיניים עמידים בשחיקה יותר משאר חלקי הגוף. הוא מבצע מיפוי מלא של השיניים של הגופה, ואז הוא משווה בין המיפוי לבין הנתונים הדנטליים של החלל המשוער שהופקו בחייו. ההשוואה כוללת בין היתר, צורות חריגות בצורת עצם הלסת או בצורת הקשת הדנטלית, קיומם של שחזורים (=סתימות) זמניים או קבועים והחומר ממנו הם עשויים, חוסר שיניים, צורת השן והשורשים שלה. לעתים ניתן לזהות חלל על סמך שן בודדת, כל עוד היא נושאת מאפיין ייחודי מספיק, כגון: צורה ייחודית של השן ומערכת השורשים שלה או צורה ייחודית של השחזור[4].
יש לציין, שכיום ניתן לזהות אדם בצורה מוחלטת על פי הדנ"א שלו[5]. לדנ"א יציבות ניכרת ועמידות בתנאים קשים למשך זמן רב, ולפיכך ניתן לבחון דנ"א גם בשרידים ישנים, שגילם שנים רבות. לכן ניתן באמצעות בדיקות דנ"א לזהות שרידי גופת אדם באמצעות דגימת דנ"א שהותיר בחייו או בהשוואה לבדיקות דנ"א של בני משפחתו[6].
זיהוי חללים ואמצעי זיהוי ביומטריים בצה''ל[7]
על פי פקודות מטכ"ל[8], זיהוי חללים הוא באחריות הרבנות הצבאית בכל הרמות. זיהוי חללים ראשוני ייעשה על יסוד עדות חברים המכירים את החלל, ובנוסף, על-פי מכלול אמצעי הזיהוי האחרים המצויים על הגופה. כאמצעי זיהוי ישמשו דיסקיות זיהוי על הצוואר ו/או בנעליים, ומסמכים מזהים שיימצאו בבגדי החלל, ושניתן יהיה להשוות את התמונות שבהם לתווי הפנים של החלל.
במקרה בו לא ניתן לבצע בגופה זיהוי ודאי על-פי היכרות אישית, יפנה רב צבאי ראשי לקבלת חוות-דעת מומחים, כגון: מומחי מחלקת זיהוי פלילי - לטביעת אצבעות, חוות-דעת מפקדת קצין רפואה ראשי - במקרה של זיהוי רפואי ושל בדיקות גנטיות.
כל חייל המתגייס לצה''ל עובר בשרשרת החיול בבקו''ם, איסוף אמצעי זיהוי ביומטריים:
א. מעבר בתחנת איסוף טביעת אצבעות ממוחשבת. לעמדות ההטבעה מוזן מספרו האישי של החייל ונלקחות ממנו, תוך בקרת איכות המובנית בתהליך, טביעות של כל אחת מהאצבעות וכן של כפות הידיים. בנוסף, לצורך אימות, חותם החייל בעמדה את שמו ופניו מצולמים.
ב. צילום רנטגן פנורמי של השיניים וכן צילום דיגיטלי של חלל הפה. הצילומים מוזנים לתיקו הרפואי של החייל.
ג. נטילת דגימת דם (בהסכמת החייל), המוטבעת על כרטיסים מיוחדים לצורך הפקת פרופילי DNA בעת הצורך. כרטיסים אלו מהווים אמצעי דיגום פשוט לשימוש, ובתנאים נאותים מתאפשר אחסון הדגימה לשנים רבות.
לצורך שיפור תהליך זיהוי החללים בצה"ל, מוחשבו אמצעי הזיהוי הביומטריים הנ"ל, שכבר נאספו ממתגייסים בשרשרת החיול.
שיטת הלמר[9]
ד"ר הלמר, חוקר ברפואה משפטית מאוניברסיטת קיל שבגרמניה פיתח שיטה לזיהוי שלדים.
השיטה מבוססת על הרכבה אלקטרונית של תצלום-פנים על גבי תצלום של גולגולת ובדיקת ההתאמה ביניהם. מאז אושרה השיטה, כקבילה, בבית המשפט בפרנקפורט, לאחר שזוהתה בדרך זו גופת אשה שנרצחה, היא זוכה לשימוש מתרחב והולך. תחילה משיגים תמונה של האדם שמשערים שהשלד שייך לו. לרוב די אפילו בתמונה קבוצתית. הציוד הטכני כולל שתי מצלמות-טלוויזיה, התקן לעירוב תמונות - וידאו ומצג. החוקר מסמן את עוביו המשוער של הבשר בסדרה של נקודות על הגולגולת שנתגלתה. הסימון מתבסס על ניסיון בבדיקה על-קולית של פני אנשים חיים. בדרך זו מתקבלת צורה מקורבת של פניו של בעל הגולגולת. אח"כ נוטלים את תמונת הגולגולת שהולבשה בבשר, מגדילים אותה ומטים אותה בזווית הדרושה, כך שתתאים לתצלום הקיים של האדם החי. עתה מרכיבים את שתי התמונות, אלקטרונית, זו על זו ומציגים את התמונה על המצג.
השאלה המרכזית היא: האם מתאימות שתי התמונות. הלמר בוחן בעיקר את אזורי העין, האוזן, האף והפה ושואל את עצמו האם ישנה התאמה, למשל במיקומו של קצה האף; או האם נמצא הפה באזור המתאים לשיניים שנתגלו בגולגולת. על סידרה שלימה כזאת של שאלות אפשר להשיב תוך התבוננות באזורים המתאימים בהגדלה נוספת. אם קיים חוסר התאמה באחד מקווי המיתאר החשובים, די בכך כדי לשלול לחלוטין זיהוי חיובי. במקרה כזה אפשר לחזור על כל התהליך עם תצלום של נעדר אחר. שיטת הלמר, יושמה בהצלחה בזיהויו של "מלאך המוות"-מנגלה, הרוצח מאושוויץ, ביוני 1985.
[1] דין זה כאשר ברור שמדובר ברצח. במידה ויש חשש שמדובר בהתאבדות לא היו עורפים עגלה. מאירי סוטה דף מז, לכן דרשו "חלל – ולא חנוק" וכן נמצא עומד על מיטתו והסכין תקועה בליבו אין עורפין, שנאמר "נופל" – ממעט עומד. ראה גם במאמר "עגלה ערופה וזיהוי הרוצח" בבלוג זה.
[2] להרחבה ראה אנציקלופדיה הלכתית רפואית בערך "ניתוח המת", מאת פרופ' אברהם שטינברג, כרך ו', ירושלים תשנ"ו 1996; הערך המקוון באתר מכון שלזינגר לחקר הרפואה על פי ההלכה.
[3] שם, אנצ' הלכתית רפואית בערך "ניתוח המת" בקטע העוסק ב"מצבים ותנאים שונים באיסור והיתר נתיחת המת".
[4] להרחבה ראה במאמר: "תפקידה של רפואת השיניים הפורנזית במערכה הצבאית" מאת ד״ר נ. פרוטר, ד״ר א. הירשהורן, ד״ר ר. תורג'מן, ד״ר א. דובריאן, בכתב העת "רפואת הפה והשיניים", כרך לד, גליון 2, ניסן תשע"ז.
[5] ראה גם במאמר "צדק צדק תרדוף"-הטכנולוגיה, בפרשה זו.
[6] לפן ההלכתי של זיהוי על פי דנ"א, טביעת אצבע ושיניים, ראה במאמר "זיהוי חללי אש והתרת נשותיהם", הרב יצחק צבי אושינסקי, תחומין כד עמ' 395, תשסד, מכון צומת.
[7] "זיהוי החללים בצבא הגנה לישראל", אל"מ (מיל.) שמעון פרצ'יק (שפ''ר), המעין, גליון תשרי תשפ"ד, הוצאת מכון שלמה אומן.
[8] "נוהל טיפול בחללים בשעת חירום 38.0105", פקודות מטכ"ל , 1 אפר' 76, אתר הפקודות.
[9] “Craniofacial Identification”, by Caroline Wilkinson and Christopher Rynn, Cambridge University Press, 2012, chapter 19, page 238.
© כל הזכויות שמורות למחבר
