מאת: אורן סעיד
רש"י מבאר, שפצע זה מכה שיוצא ממנה דם ואילו חבורה זה מכה שבה הדם נעצר תחת העור.
נאמר בפרשתנו: "כְּוִיָּה תַּחַת כְּוִיָּה פֶּצַע תַּחַת פָּצַע חַבּוּרָה תַּחַת חַבּוּרָה" (כא, כה). הפסוק עוסק בעונש של מי שגרם לחברו חבלה של כוויה, פצע או חבורה. בתלמוד הבבלי (בבא קמא דף פג, ב ודף פד,א), ישנן הוכחות רבות לכך שמדובר בעונש של קנס כספי; וכן פירש רש"י על הפסוק "שֶׁבֶר תַּחַת שֶׁבֶר עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ" (ויקרא כד, כ), "כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ - פירשו רבותינו שאינו נתינת מום ממש אלא תשלומי ממון, שמין אותו כעבד, לכך כתיב בו לשון נתינה, דבר הנתון מיד ליד" (שם). מהו 'פֶּצַע' ומהי 'חַבּוּרָה' ?
מבאר רש"י שפצע זה מכה שיוצא ממנה דם ואילו חבורה זה מכה שבה הדם נעצר תחת העור[1] (שטף דם פנימי, ראה להלן): "פצע - היא מכה המוציאה דם, שפצע את בשרו, נברדור"א בלעז [פציעה]; חבורה - היא מכה שהדם נצרר בה ואינו יוצא, אלא שמאדים הבשר כנגדו ולשון חבורה [טי"א] בלעז [כתם]" (שם). רבי אברהם אבן עזרא מציין את דברי רבי סעדיה גאון: "והגאון אמר כי פצע שבירת עצם. וחבורה מכת דם" (שם). לפי רבי סעדיה גאון, פצע – שבר באחת העצמות, וחבורה – "מכת דם" – יתכן שהכוונה הן למכה המוציאה דם והן לשטף דם פנימי[2].
|
|
חבורה בזרוע. יוצר: Whoisjohngalt מתוך ויקימדיה |
'פֶּצַע' ו'חַבּוּרָה' נזכרים בנבואת הנביא ישעיה, המתאר את עוונות בני ישראל: "מִכַּף רֶגֶל וְעַד רֹאשׁ אֵין בּוֹ מְתֹם פֶּצַע וְחַבּוּרָה וּמַכָּה טְרִיָּה לֹא זֹרוּ וְלֹא חֻבָּשׁוּ וְלֹא רֻכְּכָה בַּשָּׁמֶן" (א, ו). המלבי"ם מגדיר כל אחד מסוגי הפציעות הנ"ל, ואת דרך רפואתו: "פצע - הוא מכת חרב שנפתח הבשר; וחבורה - היא מכה שהדם נצרר בתוך הבשר; ורפואת הפצע הוא להניח תחבושת שיסגר המקום הנפתח וירפא, ורפואת החבורה היא להניח סמים מרככים שיפתח מקום שנצרר הדם והמוגלא שיצא המותרות לחוץ...ומכה טריה - מכה שמוציאה תמיד השיקוי מעצמותיו, ורפואת המכה טריה היא לקחת סמים המייבשים ועוצרים בעד נזילת הליחות" (ישעיה, שם).
פצע
פצע בעור מביא לפלישת חיידקים ואלה נתקלים בקו ההגנה השני (לאחר קו ההגנה הראשון - העור) של הגוף - הדם. פגוציטים הם תאים שתפקידם להקיף חיידקים מזיקים ולעכלם. מקצתם ניידים ביותר, כמו למשל, תאי הדם הלבנים הנעים במחזור הדם. כאשר פולשים חיידקים למקום של חתך או שפשוף, נודדים פגוציטים רבים לאזור החדירה ושם הם מקיפים את החיידקים ומעכלים אותם כדי למנוע את התפשטותם[3]. פגוציטים שסיימו את תפקידם וחיידקים מתים, מצטברים כמוגלה.
בנוסף, תאי הדם הלבנים מפרישים מולקולות מסוימות, הגורמות להרחבת כלי הדם, המספקים דם לאזור הפצע (מכאן האדמימות האופיינית לפצעים) ומגבירות את חדירות כלי הדם באזור, על מנת לאפשר מעבר תאים מכלי הדם לאזור הפצע. תהליך זה, עשוי גם לעורר עצבים באזור הפצע ולגרום לכאב וכן לאותת למוח להעלות את טמפרטורת הגוף – פעולה היוצרת סביבה פחות נוחה להתרבות המזהמים וגורמת למותם או האטת פעילותם[4].
בנוסף, הגוף מייצר נוגדנים, כתגובה למולקולות מסוימות הנמצאות על פני גופים הפולשים לגוף (=אנטיגנים), ומסייעים בהשמדת חיידקים שנותרו ומעניקים דרגה מסוימת של חיסון מתמשך[5].
לעתים קרובות ניתנת זריקה נגד צפדת (אנטי טטנוס), במקרה של חתך או נשיכה חמורה העלולה להזדהם.
בכל פצע ניתן לראות קריעה של כלי דם ודימום. יצירת קריש הדם בפצע חיונית ביותר לריפוי הפצע.
תהליך הקרישה הוא תהליך מסובך ומורכב המעורר ע"י הפציעה עצמה. עם הפציעה משתחררים מן הרקמה הפגועה אל מחזור הדם חומרים הגורמים ליצירת תרומבין, הוא אנזים הגורם להפיכת פיברינוגן - חלבון מסיס הנמצא בזרם הדם - לפיברין, שהוא חלבון בר-קרישה. סיבי פיברין וטסיות הכלואות בתוכם הם המרכיבים של קריש-דם. הטסיות גורמות באמצעות חלבונים מיוחדים - חלבונים מכנו-כימיים - להתכווצות הקריש וליצירת קריש-דם מוצק יותר. בתהליך קרישת-הדם משתתפים גורמים נוספים וביניהם "גורמי קרישה" המעורבים ברוב השלבים. חסר באחד מגורמי הקרישה מונע תהליך קרישה תקין.[6]
כ-10 שעות לאחר תחילת תהליך הריפוי מתחיל תהליך יצירת קולאגן בפצע המקנה לפצע בסופו של דבר את חוזקו. בשלב זה ישנה גם צמיחה של כלי דם בפצע בפצע. קלינית ניתן לראות בשלב זה יצירת צלקת גסה, עיבוי הרקמות בעור ומתחתיו (נפיחות מקומית) וקיימת תחושת גירוד באזור[7].
המלבי"ם ציין את דרך ריפוי הפצע: "ורפואת הפצע הוא להניח תחבושת שיסגר המקום הנפתח וירפא" (שם). חשוב לסגור פצעים, באמצעים מכניים (פלסטר, תחבושת וכדו') או תפרים. פצעים שאינם מכוסים על-ידי עור אינם מוגנים, נוטים להזדהם ולפתח דלקות חדות היכולות להיות מלוות באלח-דם[8] אם לא יטופלו, ואף במוות.
חבורה
חבורות הן, בדרך כלל, פגיעות שטחיות, הקורות עקב היבקעות נימי דם זעירים בעור לאחר מכה או נפילה. דם מטפטף מהנימים אל הרקמות הסובבות אותם, מתפרק באיטיות ונספג. ההמוגלובין האדום בדם שזב נעשה סגול עקב היעלמות החמצן שבו, ואחר כך נעשה חום וצהוב עם התפרקותו לפיגמנטים של מרה.
חבורות, על פי רוב, אינן דורשות טיפול. במקרים שבהם מצטבר דם ברקמה, תופעה הקרויה "הֵמָטוֹמָה", אפשר שיהיה צורך לצמצמה על ידי שאיבתה באמצעות מחט ומזרק. יש להקפיד שלא ייווצר זיהום, מאחר שדם שאינו זורם משמש מצע אידיאלי לצמיחת חיידקים מזיקים, משתמשים בחומרי חיטוי ובתחבושות סטריליות[9].
לפעמים חבורות קשורות למחלות קשות יותר, כגון: מחלות דם, מחלות כבד ואלכוהוליזם. חבורות המתרחשות סביב הטבור עשויות להעיד על דימום פנימי מסוכן; חבורות מאחורי האוזן, עשויות לנבוע משבר בגולגולת; וחבורות נפוחות ומורמות עשויות להצביע על מחלה אוטואימונית (=מחלה הנגרמת בשל תקלה במערכת החיסון, שבה תאיה תוקפים את הגוף ללא סיבה).
הטיפול בחבורות קלות, שאינן בראש, הוא מזערי ועשוי לכלול מנוחה, קירור אתר החבורה בקרח, חבישה והרמת האיבר הפגוע. במידה והנפגע סובל כאב, ייתכן שימוש במשככי כאבים, ומאוחר יותר בעת תהליך ההחלמה, תרגילי מתיחה קלים[10].
[1] וכן ציין הרד"ק בבראשית: "לחבורתי - ופצע שהיא מכה שהוציאה דם זכר לאיש שלא ימות בחבורה ברוב, וחבורה שהיא מכה שאינה מוציאה דם" (בראשית ד, כג).
[2] להגדרת "חבורה" ישנה השלכה לגבי הדין הנאמר בתורה: "וּמַכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת" (שמות כא, טו). המשנה במסכת סנהדרין, מגדירה את סוג ההכאה שחייבים עליה: "הַמַּכֶּה אָבִיו וְאִמּוֹ, אֵינוֹ חַיָּב, עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה בָּהֶן חַבּוּרָה" (פרק יא, משנה א). בתלמוד ירושלמי (סנהדרין יא, א) הסתפקו, האם חייב רק על חבורה שיוצא ממנה דם או גם אם נצרר הדם תחת העור, כלומר שטף דם.
[3] פגוציטים אחרים, הקרויים "מקרופגים", מצויים בקביעות בחלקים מסויימים של הגוף, בייחוד בריאות, בטחול, בכבד ובבלוטות הלימפה, ושם הם מסננים גופים מזהמים אל מחוץ למערכת הדם והלימפה.
[4] ויקירפואה, בערך "דלקת - Inflammation", ד"ר ליאור גל.
[5] האנצ' המדעית לנוער, גוף האדם - החיים והנפש, בית הוצאה כתר, ירושלים, 1993, עמ' 82-83.
[6] ראה במאמר "נס קרישת הדם" בפרשת בלק, בבלוג זה.
[7] "ריפוי פצעים", ד"ר צבי קויפמן, מתוך ספרו "עקרונות בכירורגיה", פרק 18,דיונון, 1994. הפרק המקוון באתר ויקירפואה.
[8] אֶלַח דם הוא מצב רפואי מסכן חיים, הנגרם כתוצאה מתגובה חיסונית לזיהום חמור.
[9] האנצ' המדעית לנוער, גוף האדם - החיים והנפש, בית הוצאה כתר, ירושלים, 1993, עמ' 80-81.
[10] Fallon, L. "Bruises", Gale Encyclopedia of Children's Health: Infancy through Adolescence. . Encyclopedia.com. 11 Jul. 2024
