מאת: אורן סעיד
חז"ל דרשו את הביטוי "פרי עץ הדר" הנזכר בתורה, כתכונה לזיהוי האתרוג, בו טעם העץ זהה לטעם הפרי.
בפרשתנו אנו קוראים על מצוות ארבעת המינים שיש לקחת בחג הסוכות: "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים, וַעֲנַף עֵץ עָבֹת, וְעַרְבֵי נָחַל..." (כג, מ). ומפרש רש"י: "פרי עץ הדר - עץ שטעם עצו ופריו שווה". מקור דברי רש"י הוא בתלמוד בבלי מסכת סוכה: "תנו רבנן, 'פְּרִי עֵץ הָדָר' - עץ שטעם עצו ופריו שווה הוי אומר זה אתרוג" (לה, א). הגמרא דורשת את הביטוי "פְּרִי עֵץ הָדָר" הנזכר בתורה, כתכונה לזיהוי האתרוג[1], מזה שהתורה הדגישה שמדובר ב'עֵץ' ולא רק ב'פְּרִי הָדָר': שטעם העץ שווה לטעם הפרי; וכן דרשו בתלמוד ירושלמי: "תני רבי שמעון בן יוחאי: ולקחתם לכם פרי עץ הדר, עץ שפריו הדר ועצו הדר, טעם פריו כטעם עצו, טעם עצו כטעם פריו, פריו דומה לעצו, עצו דומה לפריו; ואי זה זה? זה אתרוג" (סוכה, פרק ג, הלכה ה).
כיצד באתרוג טעם העץ שווה לטעם הפרי?
|
|
אתרוג. טעם העץ והפרי שווים. מתוך ויקימדיה |
א. קליפת האתרוג מתחלקת לשכבה החיצונה ולקליפה פנימית עבה מאד, שהיא עיקרו של הפרי. הקליפה הפנימית היא החלק הנאכל באתרוג. זו עבה פי כמה מאשר בהדרים אחרים, עובדה זו ניכרת במיוחד באתרוג התימני, שהוא גדול יותר ובשרני יותר. אם כן, רוב הפרי הוא בקליפה העבה הפנימית, ומובן מדוע טעם העץ (=הקליפה הפנימית) שווה לטעם הפרי עצמו – חלקו הפנימי של האתרוג שהוא קטן מאד. כך כותב מהר"ם בן חביב בספרו "כפות תמרים": "...אבל אתרוג, חמוץ שבתוכו הוא מועט וזה לא נחשב לפרי ועיקר פריו הוא קליפתו דהיא גסה ביותר ויש בה מרירות וחריפות וטעם עצו כטעם פריו וכן יראה האדם דהחמוץ של אתרוג הוא מועט[2]" (סוכה, לה, א).
ב. פרופ' יהודה פליקס כותב[3]: "בזמן המשנה והתלמוד אכלו - לאחר המתקה במלח או בחומץ - לא רק את הפרי, גם את ה'תְמָרות', או ה'לולבים' - הנצרים הרכים, קודם שהתפתחו לעלים. אלה טעמם אינו שונה בהרבה מטעם הפרי".
טעם העץ כטעם הפרי - פלפל
בהמשך הסוגיא במסכת סוכה, התלמוד הבבלי מתלבט בהסבר זה, בגלל שישנו פרי נוסף שטעם העץ כטעם הפרי והוא הפלפל: "ואימא פלפלין ? כדתניא היה רבי מאיר אומר ממשמע שנאמר (ויקרא יט, כג) 'וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ' איני יודע שהוא עץ מאכל מה תלמוד לומר 'עֵץ מַאֲכָל' ? עץ שטעם עצו ופריו שוה, הוי אומר זה פלפלין ללמדך שהפלפלין חייבין בערלה ואין ארץ ישראל חסרה כלום שנאמר (דברים ח, ט) 'לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ', התם משום דלא אפשר; היכי נעביד? ננקוט חדא, לא מינכרא לקיחתה, ננקוט תרי או תלתא, 'אחד' אמר רחמנא ולא שנים ושלשה פירות, הלכך לא אפשר" (שם). הגמרא מתרצת, שפלפל לא יכול להיות אחד מארבעת המינים משום שפריו קטן מידי.
כאן הכוונה לצמח ממנו מפיקים את התבלין פלפל שחור. הפלפל הוא צמח הגדל בשטחים נרחבים בדרום ומזרח אסיה ובאזורים טרופיים נוספים. מכמה ממקורות חז"ל עולה שגידלו עצי פלפלים בארץ ישראל[4].
פרי הפלפל הוא ענבה כדורית שקוטרה חמישה-שישה מילימטרים. את אשכולות הפירות אוספים בעודם ירוקים ומניחים אותם לייבוש בשמש לכמה ימים. פירות הבוסר מתכווצים ומשנים את צבעם לשחור. מפרידים את עוקצי האשכולות מהפירות, ומוכרים אותם בשלמותם. את הפירות כותשים לאבקה המכילה רכיבים מהקליפה השחורה ומהפנים הלבנבן. זהו התבלין המכונה בשווקים בשם "פלפל שחור".
פרופ' זהר עמר כותב[5], שגם לענפי הפלפל יש טעם חריף: "אף שהפלפל הוא צמח מטפס הוא מוגדר עץ משום שהוא רב שנתי וענפיו מעוצים. מתברר שלענפים יש טעם חריף כטעם הפירות".
מקורה של חריפות הפלפל היא בעיקר מתרכובת הפיפרין (piperine). מחקר[6] שבדק את תכולת הפיפרין בחלקי צמח הפלפל שגדל בחממה, מצא בעלים ובגבעולים צעירים רק עקבות של חומר זה והשורשים הכילו מעט יותר פיפרין. לעומת זאת בגבעולים בוגרים ריכוז הפיפרין היה גבוה ושיעורו הגיע לריכוז של פלפל שחור ולבן מאיכות נמוכה. לאור מחקר זה, מובן, ש"טעם העץ" הכוונה לענפים של צמח הפלפל[7], המכילים אף הם את התרכובת הפיפרין, הנמצאת גם הפרי, ומקנה להם את הטעם החריף.
[1] להרחבה על האתרוג, ראה במאמר "פרי עץ הדר - האתרוג", חג הסוכות, בבלוג זה.
[2] וכך גם מביא בשו"ת חתם סופר:
"נאמר פרי עץ הדר שטעם עצו ופריו שווים, וכתב כפות תמרים הרי לימונים וכו' פירות חמוצים כאלו טעם עצו ופריו שוה, כי הרב המחבר ההוא היה בקי בהם ובשמותיהם, ותירץ כי כל אלו הפירות הקליפה קצרה ודקה ועיקור הפרי הוא התוך היינו העסיס והגרעינים כמו בלימוניס ומאראנסיס וכדומה, ואם כן אין טעם עצו שוה לפריו שהוא התוך אלא טעם עצו שוה לקליפת הפרי שהוא הטפל לפרי ולא לפרי עצמו, משאין כן אתרוג שהתוך הוא הטפל והוא קצר ונזרק, וקליפתו הרחבה והעבה היא הנאכלת והוא עיקר הפרי נמצא טעם עצו ופריו שוה, אלו דבריו ודברי אלקים חיים המה, וזכינו לדין שאך רק זה הסימן הוא סימן מובהק דאורייתא, לומר, כל שלא נמצא כן איננו עצו ופריו שוה ופסול בודאי" (חלק אורח חיים תשובה רז).
[3] "עצי בשמים יער ונוי, צמחי התנ"ך וחז"ל", יהודה פליקס, הוצאת ראובן מס ירושלים, 1997, עמ' 152.
[4] למשל, קהלת רבה (ב, ח), קהלת רבה (ב, ה). ראה במאמר "הפלפל השחור בארץ־ישראל: על גידול צמחים אקזוטיים "מהודו ועד כוש" לאור מדרשי חז"ל", זהר עמר, ירושלים וארץ ישראל – כתב עת ללימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה ,12-13 תש״פ, עמ׳ 309-332
[5] שם, עמוד 314. ראה הערה קודמת.
[6] Semler, U. and G.G. Gross, 1988. Distribution of piperine in vegetative parts of Piper nigrum. Phytochemistry,Volume 27, Issue 5: 1566–1567
[7] ראה גם במאמר "כס פלפלי ביומי דכפורי פטור – פלפל שחור" (ברכות לו, ב), ד"ר משה רענן, פורטל הדף היומי.
