דרך הבשמים

 מאת: אורן סעיד

בפרשתנו אנו קוראים שאחי יוסף מכרו את יוסף אחיהם לשיירה של סוחרים שבאה מגלעד. נתיב השיירה היה ב"דרך הבשמים" שהייתה אחת מדרכי המסחר החשובות והידועות בעת העתיקה.

בפרשתנו אנו קוראים על מכירת יוסף לישמעאלים ע"י אחיו. התורה מספרת: "וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכָל לֶחֶם וַיִּשְׂאוּ עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט הוֹלְכִים לְהוֹרִיד מִצְרָיְמָה" (לז, כה).  "הישמעאלים" כאן, הם כינוי לערבים הסוחרים, שהיו מביאים בשיירות גמליהם בשמים, תבלינים ואבנים יקרות ומוכרים אותם בארצות הסהר הפורה [1] ובארצות הים התיכון. סוחרים אלו עברו בנתיב המכונה   "דרך הבשמים".  דרך זו הייתה אחת מדרכי המסחר החשובות והידועות בעת העתיקה מאסיה לאירופה ולמזרח אפריקה; נתיב זה היה נמשך מדרומו של חצי האי ערב [2] ועובר מדרום דרך אילת אל רמת עבר הירדן לכיוון דמשק ועמק הפרת מצד אחד, ולכיוון מצרים דרך ארץ ישראל מצד שני [3].

על הבשמים ועל האבנים היקרות הבאות על ידי הסוחרים מארץ שְׁבָא [4] בדרך הבשמים ניבא יחזקאל הנביא: "רֹכְלֵי שְׁבָא וְרַעְמָה הֵמָּה רֹכְלָיִךְ בְּרֹאשׁ כָּל בֹּשֶׂם וּבְכָל אֶבֶן יְקָרָה וְזָהָב נָתְנוּ עִזְבוֹנָיִךְ" (יחזקאל כא, כב);  וכן ירמיה הנביא: "לָמָּה זֶּה לִי לְבוֹנָה מִשְּׁבָא תָבוֹא וְקָנֶה הַטּוֹב מֵאֶרֶץ מֶרְחָק" (ירמיה ו, כ).

"דרך הבשמים - ערי מדבר בנגב" -
חלקה הצפוני של דרך הבשמים בנגב.
מתוך ויקיפדיה

הגלעד הוא חבל ארץ הררי בעבר הירדן המזרחי, כיום בתחום ירדן. בגלעד ובהרים צפונה לו גידלו מיני בשמים כגון: צֳרִי, לוֹט ונְכֹאת וכפי שאומר הנביא ירמיה: "הַצֳרִי אֵין בְּגִלְעָד" (ירמיה ח, כב) ומבאר רש"י "שהצרי בא משם, כמו שנאמר: 'עֲלִי גִלְעָד וּקְחִי צֳרִי' (ירמיה מו, יא)" (שם). דרך הבשמים עברה דרך הגלעד, כמו שכתוב בפרשתנו: "וְהִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד" (שם). משם  הביאו הסוחרים את הבשמים המוזכרים כאן.

תחנות דרך הבשמים בנגב

לאורך דרך הבשמים התפתחו תחנות דרכים שהעניקו שירותים למלווי שיירות הסוחרים, כמו: עָבְדַת, חֲלוּצָה, שִבְטָה ומַמְשית.  תחנות אלו הוקמו על ידי הנַבַּטִים - שבטים שמקורם בחצי האי ערב, שהגיעו לארץ ישראל במאה ה-4 לפנה"ס ועסקו בהעברת סחורות במסלול דרך הבשמים. בתקופה מאוחרת יותר, במאה הראשונה לספירה, הרומאים הפסיקו את השימוש בדרך הבשמים והעדיפו על פניה נתיב מסחרי אחר. מסיבה זו ומסיבות אחרות, חלק מתחנות הדרכים הפכו ליישובי קבע גדולים שתושביהם עסקו בחקלאות [5].

"דרך הבשמים - ערי מדבר בנגב" הוא השם הקיבוצי שניתן על ידי ארגון אונסק"ו לארבע ערים נבטיות בנגב, עת הוכרזו בשנת 2005 כאתר מורשת עולמית. יחד עם ארבע הערים - עבדת, ממשית, חלוצה ושבטה - נכללו בהכרזה מספר מצודות וחאנים, אבני דרך, קטעים מדרכים עתיקות, עדויות לשימוש חקלאי שנהג בנגב ושרידים נוספים של דרך הבשמים הניכרים עד היום. האתרים המוכרזים שוכנים בחלקה הצפוני של דרך הבשמים [6].

תגלית דרך הבשמים בפטרה [7]

דרך הבשמים עברה מעזה דרך פטרה (הנמצאת דרומית לגלעד). אבל היכן בדיוק עברה דרך הבשמים בפטרה? היה מקובל לחשוב  שדרך זו עברה  דרך הערוץ בואדי מוסא, המשמש בפטרה כרחובה הראשי של העיר ולאורכו הוקמו מקדשים ומבני ציבור. דבר שהוא תמוה, שהרי לא יתכן שהדרך עברה בלב אזור המקדשים של העיר! אולם, בשנים האחרונות גילו חוקרים ישראליים ליד פטרה מעלה הררי הבנוי לתפארת, באורך של כ-4 ק"מ. הוא כולל קירות תמך, פילוסי מדרגות סלע, מיתקנים לאספקת מים ומצודות אבטחה. בתחתית המעלה הוכנו משטחים גדולים, מתאימים לחניית הגמלים. נראה, כי הגמלים ואנשי השיירות שתו מים מבריכה מלאכותית גדולה. היא הוזנה מאמת-מים, ומקור המים: ואדי מוסא.   

נכאת צרי ולוט

להלן הזיהוי של עצי הבשמים המוזכרים כאן [8]:

1. נכאת -  רש"י מסביר: "כל כנוסי בשמים הרבה קרוי נכאת... ואונקלוס תרגם לשון שעווה" (שם).  רס"ג תרגם: "נכאת – כ'רנב" – הם החרובים.    יש המזהים אותו עם שרף  המופק מצמחים מהסוג קדד (Astrogalus), שרף זה קרוי בערבית "נכעה". 

2. צרי -  שרף האפרסמון שהופק מעץ האפרסמון [9] (COMMIPHORA OPOBALSAMUM, אין להחליפו עם 'עץ האפרסמון' שפריו נאכל בימינו).

3. לוט  - נראה שהלוט הוא ה"לוטֶם" הנזכר במשנה עם עוד צמחי בושם (שביעית ז, ו), כפי שרש"י מציין כאן: "וָלֹט – לוטם שמו בלשון המשנה" (שם). הכוונה לשרף צמחים מהסוג לוטם (Cistus), הגדלים בארצות שכנות, להם בלוטות שרף ריחניות, ומהם מפיקים את השרף הריחני לדאנום. פרופ' זוהר עמר מציין [10], שהוא גילה, שגם בפרטים מסוימים של הלוטם השעיר הארץ ישראלי, ישנן בלוטות שרף ריחניות ובמיצוי באלכוהול התקבל בושם עם ריח אופייני.

---

[1] אם נחבר במפה את מסופוטמיה (אזור הנהרות פרת וחידקל שבבבל) וארץ ישראל , נקבל חבל ארצות נושבות, היושבות מן המפרץ הפרסי ועד לחצי האי סיני, מעין רצועה דמוית חצי-מעגל. מכיוון שרוב הארצות הנושבות הללו מצוינות בפוריותן, המובלטת על רקע המדברות התוחמין אותן, כינו חוקרים את הרצועה בשם 'הסהר הפורה'.

[2] חצי האי ערב הוא  חצי אי בדרום-מערב אסיה, בצומת שבין אפריקה לאסיה, מזרחית לאתיופיה וצפונית לסומליה, מדרום לישראל ולירדן, ודרום-מערבית לאיראן. חופי חצי האי ערב הם הים האדום מדרום-מערב ומפרץ אילת (הידוע גם בשם מפרץ עקבה בשפות שונות), הים הערבי מדרום-מזרח; ומפרץ עומאן והמפרץ הפרסי מצפון-מזרח. ערב הסעודית תופסת את רוב שטחו של חצי האי ערב.

[3] "צמחי התנ"ך וחז"ל - עצי בשמים יער ונוי", מאת יהודה פליכס, הוצאת ראובן מס,  1997, עמ' 18 ועמ' 102.

[4] כנראה ממלכת שבא היתה באזור הים האדום או בתימן השוכנת בחצי האי ערב.

[5] "אל הנגב: פרקים בגיאוגרפיה של דרום הארץ" מאת אופירה גל, עמוד 87, CET מטח, 2000.

[6] ע"פ המכלול – האנצ' היהודית בערך "דרך הבשמים (ישראל)".

[7] מתוך המגזין "ארץ וטבע" גיליון יולי-אוגוסט 96.

[8]  ע"פ  "חי וצומח בתורה" מאת פרופ' יהודה פליקס, הוצאת ישראל הצעיר, ירושלים, 1984.

[9] ראה פרשת צו במאמר על שמן המשחה ושמן אפרסמון, להרחבה על בושם זה.

[10] במאמרו " לוטם שעיר (כרתי) – מצמחי הבושם של ארץ ישראל", בכתב העת "במעבה ההר", לארכיאולוגיה והיסטוריה של אזור ההר, קובץ שביעי, אריאל-נווה צוף, תשע״ח (2017).

© כל הזכויות שמורות למחבר