מאת: אורן סעיד
התורה אוסרת לפצוע את הגוף לאות אבל. מנהג זה רווח אצל הגויים ויש הסבורים שמנהג זה רווח גם בישראל הקדומה.
נאמר בפרשתנו הציווי לכהנים, שלא יעשו פצע בגוף מתוך צער של אבלות: "וּבִבְשָׂרָם לֹא יִשְׂרְטוּ שָׂרָטֶת" (כא, ה). כל ישראל נצטוו באיסור זה: "וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ לֹא תִתְּנוּ בִּבְשַׂרְכֶם" (ויקרא, יט, כח); וכן בחומש דברים נאמר: "בָּנִים אַתֶּם לַ-ה' אֱלֹקֵיכֶם לֹא תִתְגֹּדְדוּ וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת" (דברים יד, א), ומבאר רש"י את טעם האיסור: "לֹא תִתְגֹּדְדוּ - לא תתנו גדידה ושרט בבשרכם על מת כדרך שהאמוריים עושין לפי שאתם בניו של מקום ואתם ראוין להיות נאים ולא גדודים ומקורחים" (שם). לפי רש"י שני טעמים לאיסור זה:
א. שזהו דרך הגויים, שהיו שורטים בבשרם על מתיהם מפני הצער.
ב. בני ישראל הם בניו של ה', ולפיכך לא ראוי שיהיו בגופם חבלות[1].
רבי אברהם אבן עזרא, מבאר את האיסור לכהנים, שאין ראוי לכהנים לעבוד את ה' כשיש בגופם חבלות: "שרטת - …וזקן מגולח ובשר שרוט לא ישמש לפני השם" (ויקרא כא, ה).
הרמב"ם בהלכות עבודה זרה מציין, שדרך הגויים היה לשרוט את בשרם כחלק מפולחן העבודה זרה: "וכשם שהיו העכו"ם שורטים בבשרם על מתיהם מפני הצער כך היו חובלין בעצמם לעבודת כוכבים שנאמר 'וַיִּתְגֹּדְדוּ כְּמִשְׁפָּטָם' (מלכים א יח , כח) " (הלכות עבודה זרה, פרק יב, הלכה יג).
|
|
עור האדם מתוך ויקימדיה |
במלכים א נאמר על נביאי הבעל "וַיִּתְגֹּדְדוּ כְּמִשְׁפָּטָם בַּחֲרָבוֹת וּבָרְמָחִים עַד שְׁפָךְ דָּם עֲלֵיהֶם" (יח , כח), והדבר נעשה במסגרת פולחן הבעל, כפי שמבאר רש"י: ""ויתגודדו - לשון שריטה בכלי וכן היה נימוסיהן" (שם) וכן בפירוש "מצודת דוד": ""ויתגדדו - שרטו בשרם בחרבות עד כי נשפך דמם כאשר היה מנהגם לעבדו בענין זה" (שם).
נראה שמנהגים אלו רווחו גם בישראל הקדומה, כפי הנאמר בירמיהו: "וּמֵתוּ גְדֹלִים וּקְטַנִּים בָּאָרֶץ הַזֹּאת לֹא יִקָּבֵרוּ וְלֹא יִסְפְּדוּ לָהֶם וְלֹא יִתְגֹּדַד וְלֹא יִקָּרֵחַ לָהֶם" (טז, ו) ; ומבאר בפירוש מצודת דוד: "ולא יתגודד - לא ישרטו בשרם ולא יתלשו שער ראשם כי יהיו מבולבלים בצרתם ולא יחושו על מתיהם ;ועם כי אסרה התורה לשרוט שרטת ולעשות קרחה על מת, מכל מקום, דרכם היה לעשות כן אשר לא כדת[2]" (שם). וכן כששמעו היהודים שהיו עם גדליה על חורבן המקדש, הם התגודדו דרך אבילות: "וַיָּבֹאוּ אֲנָשִׁים מִשְּׁכֶם מִשִּׁלוֹ וּמִשֹּׁמְרוֹן שְׁמֹנִים אִישׁ מְגֻלְּחֵי זָקָן וּקְרֻעֵי בְגָדִים וּמִתְגֹּדְדִים וּמִנְחָה וּלְבוֹנָה בְּיָדָם לְהָבִיא בֵּית ה' " (ירמיהו מא ,ה) וכפי שמבאר רש"י: "להביא בית ה' - כשנסעו מביתם לא היו יודעים בחורבן הבית ובדרך שמעו וקרעו בגדיהם וגלחו זקנם" (שם).
על הנוהג לפצוע את הגוף בעת אבל, נוכל גם ללמוד מאחת התקנות, של המלך נוּמָה פומְפִּילִיוּס (753 לפנה"ס – 673 לפנה"ס) של רומא העתיקה, שאסר על הנשים לשרוט את פניהם לאות אבל[3].
גדידה ושריטה
כאמור, בחומש ויקרא האיסור לפצוע את הגוף נאמר בלשון שריטה, ואילו בחומש דברים נאמר בלשון גדידה. פעולת השריטה נעשית באמצעות ציפורני הידיים בעוד שגדידה מבוצעת בכלי[4]. בפירוש "הכתב והקבלה[5]", מבאר שההבדל בין שריטה לגדידה, שהשריטה היא פצע קל ולא עמוק בעור בעוד שגדידה היא פצע עמוק בעור: "לא תתגודדו - ההבדל בין שריטה לגדידה…ואיננה כי אם עשיית חריץ קל הבלתי עמוק… שאינו יורד בעומק הבשר… אמנם גדידה מורה על עשיית חריץ עומק שהוא יותר מן השריטה כמו: 'וַיִּתְגֹּדְדוּ כְּמִשְׁפָּטָם בַּחֲרָבוֹת וּבָרְמָחִים' (מלכים א יח, כח), שפצעו בשרם כל כך עד שפך דם עליהם" (דברים יד, א).
שכבות העור
העור מהווה חיץ בין פנים הגוף והסביבה החיצונית והוא למעשה קו ההגנה הראשון של הגוף. אחד התפקידים העיקריים של העור הוא למנוע חדירה של גורמים היכולים לפגוע בגוף כגון חיידקים וגורמי מחלה אחרים וכן חומרים מסוכנים. שטח הפנים החיצוני שלו הוא חומצי מעט וכך מספק סביבה עויינת מדיי לרוב החיידקים. עוד הגנה בעור מעניקים חומרים כימיים משמידי חיידקים המצויים בזיעה.
העור מורכב ממספר שכבות. השכבה החיצונית ביותר נקראת אֶפִּידֶרְמִיס. תאים מתחתית האפידרמיס נודדים כלפי מעלה, מתים במהלך הנדידה ויוצרים שכבה של תאים מתים הנקראת שכבת הקרנית. זהו הציפוי שאנו מרגישים כשאנו נוגעים בעורנו. הקרנית מתקלפת כל הזמן ומתחלפת בתאים חדשים שמגיעים מתחתית האפידרמיס. הקרנית מגינה עלינו מפני חדירת גורמים זרים.
מתחת לאפידרמיס נמצא הדֶרְמִיס. בדרמיס נמצאים כלי הדם המזינים את העור, בלוטות הזיעה המפרישות זיעה, בלוטות החלב המפרישות חומר שומני שמכסה את העור, זקיקי השערה והקולטנים הרגישים לתחושות השונות.
מתחת לדרמיס מצוי ההִיפוֹדֶרְמִיס שהיא שכבת השומן של הגוף. עובייה של שכבה זו נע ממילימטרים בודדים אצל אדם רזה לסנטימטרים רבים אצל האדם השמן. שכבת שומן זו משמשת לבידוד ולשמירה על חום הגוף[6].
פצע בעור
כאדר הפגיעה בעור מתרחשת בשכבת האפידרמיס אזי מדובר בפציעה שטחית, כגון: שריטה, שפשוף וכוויה קלה. כאשר הפגיעה חדרה לשכבת הדרמיס ולשכבת ההיפודרמיס של העור אזי מדובר בפצע עמוק. מכיוון שהנזק נגרם למספר שכבות של רקמות, תהליך הרפוי הוא ארוך ומורכב יותר[7].
פצע בעור מביא לפלישת חיידקים ואלה נתקלים בקו ההגנה השני של הגוף - הדם. פגוציטים [=תאים שבולעים גופים קטנים אחרים] נודדים אל מקום הפציעה ומקיפים חיידקים פולשים. טסיות דם, שלהן תפקיד חשוב בקרישת הדם, מתרכזות אף הן במקום הדימום.
קרישת הדם מסייעת בסגירת הפצע ומאפשרת את תיקון הרקמות. פגוציטים ממשיכים להשמיד חיידקים ופגוציטים שסיימו את תפקידם וחיידקים מתים, מצטברים כמוגלה.
רקמה חדשה מתקנת את הנזק בסביבות הפצע. נוגדנים המיוצרים כתגובה לאנטיגנים[8] הפולשים, מסייעים בהשמדת חיידקים שנותרו ומעניקים דרגה מסויימת של חיסון מתמשך. צלקת גדולה עשויה להתפתח לאחר פגיעה נרחבת[9].
[1] בספר החינוך מבאר כך: "וְנִמְנַעְנוּ מִן הַגְּדִידָה עַל מֵת, כִּי לֹא יֵאוֹת לָעָם הַנִּבְחָר בַּעֲלֵי חָכְמַת הַתּוֹרָה הַיְּקָרָה לְהִצְטַעֵר בְּדָבָר מִמַּעֲשֵׂה הָאֵל, רַק עַל הָעִנְיָן שֶׁצִּוָּנוּ בָּרוּךְ הוּא לְהִצְטַעֵר בּוֹ, וּמִן הַטַּעַם שֶׁכָּתַבְתִּי בְּסֵדֶר אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּמִצְוָה רִאשׁוֹנָה (מצוה רסד), אֲבָל שֶׁנַּשְׁחִית גּוּפֵינוּ וּנְקַלְקֵל עַצְמֵנוּ כְּשׁוֹטִים, לֹא טוֹב לָנוּ וְלֹא דֶּרֶךְ חֲכָמִים וְאַנְשֵׁי בִּינָה, רַק מַעֲשֵׂה הֲמוֹן הַנָּשִׁים הַפְּחוּתוֹת וְחַסְרֵי הַדַּעַת שֶׁלֹּא הֵבִינוּ דָּבָר בְּמַעֲשֵׂה הָאֵל וְנִפְלְאוֹתָיו" (ספר החינוך מצווה תסז).
[2] אמנם רש"י פירש, שישראל לא עשו כן: "ולא יתגודד ולא יקרח להם - דרך האבלים להתגודד ולשרוט בשרם ולקרוח קרחה בראשם ומכל מקום לישראל אסור ולא הזכירו כאן אלא לדוגמת אבל" (שם).
[3] "A History of Mourning" , Richard Davey, Library of Alexandria, 2020, Britain ,first chapter.
[4] להרחבה ראה בערך "גדידה ושריטה", ב"מיקרופדיה תלמודית", חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה, עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג.
[5] הרב יעקב צבי מֶקְלֶנְבּוּרג ( 1865– 1785) היה מרבני גרמניה במאה ה-19.
[6] "חלונות אל גוף האדם : על האדם ובריאותו", מבנה העור, ד"ר קשתן יעל, מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית, אוניברסיטת תל אביב. בית ספר לחינוך. המרכז לחינוך מדעי וטכנולוגי, 1998.
[7] Tortora, G. J., Derrickson, B. H. (2018). Principles of Anatomy and Physiology. britain: Wiley. Page 160.
[8] אַנְטִיגֵן הוא מולקולה המצויה על פני השטח של פתוגן הפולש לגוף והעלול להזיק לו, ומעוררת תגובה חיסונית שגורמת ליצירת נוגדנים.
[9] "גוף האדם - החיים והנפש", האנצ' המדעית לנוער, בית הוצאה כתר, ירושלים, 1993, עמ' 82-83.
© כל הזכויות שמורות למחבר
