נתיבי הבשמים

 מאת: אורן סעיד

בפרשתנו אנו קוראים שאחי יוסף מכרו את יוסף אחיהם לשיירה של סוחרים ישמעאלים שבאה מגלעד. השבטים הערבים שלטו בעבר על דרכי הבשמים.

בפרשתנו אנו קוראים על מכירת יוסף לישמעאלים ע"י אחיו. התורה מספרת: "וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכָל לֶחֶם וַיִּשְׂאוּ עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט הוֹלְכִים לְהוֹרִיד מִצְרָיְמָה" (לז, כה).  אחי-יוסף מכרו את יוסף לאורחת ישמעאלים שבאה מגלעד דרך עמק בית שאן. השיירה ירדה ליד יזרעאל דרומה, ועברה ליד דותן כדי לפנות מערבה ולהתחבר עם הדרך היורדת למצרים[1].

"הישמעאלים" כאן, הם כינוי לערבים הסוחרים, שהיו מביאים בשיירות גמליהם בשמים, תבלינים ואבנים יקרות ומוכרים אותם בארצות הסהר הפורה[2] ובארצות הים התיכון. השבטים הערבים שלטו על דרכי הבשמים  גם בתקופת חז"ל והם למעשה ידועים בשם הנבטים. לא בכדי זיהה אונקלוס בתרגומו את 'קֵדָר' עם הנבטים: "עֲרַב וְכָל נְשִׂיאֵי קֵדָר הֵמָּה סֹחֲרֵי יָדֵךְ" (יחזקאל כז, כא) – "עֲרַב וְכָל רַבְרְבֵי נְבָט אִינוּן תַּגָרֵיךְ". גם הסופרים היוונים והרומים תיארו את המסחר הערבי בבשמים, כמו הרודוטוס: "בכיוון דרום הארץ המיושבת הרחוקה ביותר היא ערב. רק בה גדלים הלבונה, המור, הקסיה, הקינמון והלוט. את כל אלה, חוץ מן המור, משיגים הערבים בעמל רב…"  ( III, 107).

"דרך הבשמים - ערי מדבר בנגב" -
חלקה הצפוני של דרך הבשמים בנגב.
מתוך ויקיפדיה

הדרישה הרבה לבשמים בעולם העתיק, הביאה להתפתחות מערכת מסחר מאורגנת ומפותחת. מערכת ההפצה והשיווק כללה נתיבים רבים, ביבשה ובים, אשר עלו וירדו חליפות בחשיבותם. חלק מהנתיבים עברו בארץ ישראל, בתקופות שונות. הנתיב העיקרי היה בציר דופאר (עומאן), שבא (תימן), מַדִינָה (צפון מערה ערב הסעודית), פטרה, עבדת ועזה, ששימשה נמל חשוב לייצור הבשמים לארצות הים התיכון ולארצות אחרות. סעיפים אחרים של נתיב הבשמים הגיעו אל רינוקולורה (אל עריש) ואל תחנות אחדות במצרים.

אוסטרקונים[3] שנמצאו בכמה אתרים בארץ, למשל, עיר דוד בירושלים, ועליהם כתובות דרום-ערביות, מעידים על קשרי מסחר בין ארץ ישראל לדרום ערב[4]. עדויות אחרות למסחר בבשמים מדרום ערב לישראל, מתקופת הברזל הראשונה (סוף האלף השני לפני הספירה) נמצאו בתל באר שבע ובערד, בדמות מכסי אבן של בקבוקים קטנים[5].

התורה מציינת שהגמלים נשאו את הבשמים[6]: "וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט" (שם). באתרים מהתקופה הנבטית והרומית, רבים שרידי עצמות הגמלים (72 אחוזים מכלל שרידי העצמות) בהשוואה לשרידי עצמות הסוסים (28 אחוזים).

התורה מציינת, שאורחת הישמעאלים, שנשאה את הבשמים, באה מגלעד: "וְהִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד" (שם). הגלעד הוא חבל ארץ הררי בעבר הירדן המזרחי, כיום בתחום ירדן. בגלעד ובהרים צפונה לו גידלו מיני בשמים כגון: צֳרִי, וכפי שאומר הנביא ירמיה: "הַצֳרִי אֵין בְּגִלְעָד" (ירמיה ח, כב) ומבאר רש"י "שהצרי בא משם, כמו שנאמר: 'עֲלִי גִלְעָד וּקְחִי צֳרִי' (ירמיה מו, יא)" (שם). משם  הביאו הסוחרים את הבשמים המוזכרים כאן[7].

"דרך הבשמים"

כאמור, הנתיב העיקרי מנתיבי הבשמים, היה בציר דופאר (עומאן), שבא (תימן), מַדִינָה (צפון מערה ערב הסעודית), פטרה, עבדת ועזה. נתיב זה מכונה "דרך הבשמים".

"דרך הבשמים" הייתה אחת מדרכי המסחר החשובות והידועות בעת העתיקה, מאסיה לאירופה ולמזרח אפריקה; נתיב זה היה נמשך מדרומו של חצי האי ערב[8] ועובר מדרום דרך אילת אל רמת עבר הירדן לכיוון דמשק ועמק הפרת מצד אחד, ולכיוון מצרים דרך ארץ ישראל מצד שני.

על הבשמים ועל האבנים היקרות הבאות על ידי הסוחרים מארץ שְׁבָא בדרך הבשמים ניבא יחזקאל הנביא: "רֹכְלֵי שְׁבָא וְרַעְמָה הֵמָּה רֹכְלָיִךְ בְּרֹאשׁ כָּל בֹּשֶׂם וּבְכָל אֶבֶן יְקָרָה וְזָהָב נָתְנוּ עִזְבוֹנָיִךְ" (יחזקאל כא, כב);  וכן ירמיה הנביא: "לָמָּה זֶּה לִי לְבוֹנָה מִשְּׁבָא תָבוֹא וְקָנֶה הַטּוֹב מֵאֶרֶץ מֶרְחָק" (ירמיה ו, כ).

תחנות דרך הבשמים בנגב: לאורך דרך הבשמים התפתחו תחנות דרכים שהעניקו שירותים למלווי שיירות הסוחרים, כמו: עָבְדַת, חֲלוּצָה, שִבְטָה ומַמְשית.  תחנות אלו הוקמו על ידי הנַבַּטִים - שבטים שמקורם בחצי האי ערב, שהגיעו לארץ ישראל במאה ה-4 לפני הספירה ועסקו בהעברת סחורות במסלול דרך הבשמים. בתקופה מאוחרת יותר, במאה הראשונה לספירה, הרומאים הפסיקו את השימוש בדרך הבשמים והעדיפו על פניה נתיב מסחרי אחר. מסיבה זו ומסיבות אחרות, חלק מתחנות הדרכים הפכו ליישובי קבע גדולים שתושביהם עסקו בחקלאות[9].

נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט

התורה מפרטת את מיני השמים שהגמלים נשאו: "וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט" (שם). להלן הזיהוי של עצי הבשמים המוזכרים כאן[10]:

1. נכאת -  רש"י מסביר: "כל כנוסי בשמים הרבה קרוי נכאת... ואונקלוס תרגם לשון שעווה" (שם).  רס"ג תרגם: "נכאת – כ'רנב" – הם החרובים.    יש המזהים אותו עם שרף  המופק מצמחים מהסוג קדד (Astrogalus), שרף זה קרוי בערבית "נכעה". 

2. צרי -  שרף האפרסמון שהופק מעץ האפרסמון[11] (COMMIPHORA OPOBALSAMUM, אין להחליפו עם 'עץ האפרסמון' שפריו נאכל בימינו).

3. לוט  - נראה שהלוט הוא ה"לוטֶם" הנזכר במשנה עם עוד צמחי בושם (שביעית ז, ו), כפי שרש"י מציין כאן: "וָלֹט – לוטם שמו בלשון המשנה" (שם). הכוונה לשרף צמחים מהסוג לוטם (Cistus), הגדלים בארצות שכנות, להם בלוטות שרף ריחניות, ומהם מפיקים את השרף הריחני לדאנום. פרופ' זוהר עמר מציין[12], שהוא גילה, שגם בפרטים מסוימים של הלוטם השעיר הארץ ישראלי, ישנן בלוטות שרף ריחניות ובמיצוי באלכוהול התקבל בושם עם ריח אופייני.

---

[1] ראה במאמר "דותן ובור יוסף", פרשת וישב, בבלוג זה.

[2] אם נחבר במפה את מסופוטמיה (אזור הנהרות פרת וחידקל שבבבל) וארץ ישראל , נקבל חבל ארצות נושבות, היושבות מן המפרץ הפרסי ועד לחצי האי סיני, מעין רצועה דמוית חצי-מעגל. מכיוון שרוב הארצות הנושבות הללו מצוינות בפוריותן, המובלטת על רקע המדברות התוחמין אותן, כינו חוקרים את הרצועה בשם 'הסהר הפורה'.

[3] אוֹסְטְרָקוֹן  הוא מונח המשמש כיום בארכאולוגיה לשבר של כלי חרס (ולעיתים גם שבר כלי אבן) ששימש לכתיבה.

[4] זהר עמר, "המסחר הקדום בסממני קטורת, בושם ותבלין", בתוך: הנבטים בנגב (רנטה רוזנטל-הגינבוטום עורכת), אוניברסיטת חיפה, 2003, עמ' 61-66.

[5] ראה במאמר "בני דודנו הסוחרים בבשמים", פרשת חיי שרה, פרופ' זוהר עמר, באתר "קדמוניות הטבע והריאליה בארץ ישראל".

[6] ראה גם במאמר "ביות הגמל", פרשת חיי שרה, בבלוג זה.

[7] "צמחי התנ"ך וחז"ל - עצי בשמים יער ונוי", מאת יהודה פליכס, הוצאת ראובן מס,  1997, עמ' 18 ועמ' 102.

[8] חצי האי ערב הוא  חצי אי בדרום-מערב אסיה, בצומת שבין אפריקה לאסיה, מזרחית לאתיופיה וצפונית לסומליה, מדרום לישראל ולירדן, ודרום-מערבית לאיראן. חופי חצי האי ערב הם הים האדום מדרום-מערב ומפרץ אילת (הידוע גם בשם מפרץ עקבה בשפות שונות), הים הערבי מדרום-מזרח; ומפרץ עומאן והמפרץ הפרסי מצפון-מזרח. ערב הסעודית תופסת את רוב שטחו של חצי האי ערב.

[9] "אל הנגב: פרקים בגיאוגרפיה של דרום הארץ" מאת אופירה גל, עמוד 87, CET מטח, 2000.

[10]  ע"פ  "חי וצומח בתורה" מאת פרופ' יהודה פליקס, הוצאת ישראל הצעיר, ירושלים, 1984.

[11] ראה פרשת צו במאמר על שמן המשחה, להרחבה על בושם זה.

[12] במאמרו " לוטם שעיר (כרתי) – מצמחי הבושם של ארץ ישראל", בכתב העת "במעבה ההר", לארכיאולוגיה והיסטוריה של אזור ההר, קובץ שביעי, אריאל-נווה צוף, תשע״ח (2017).

© כל הזכויות שמורות למחבר