דרך כורתי ברית

 מאת: אורן סעיד

בעולם העתיק, בעת כריתת ברית, נהגו לבתר בעלי חיים כסמל לחיזוק הברית בין הצדדים.

משה מכנס את בני ישראל ביום מותו[1] על מנת להכניסם בברית עם הקב"ה ואומר להם: "לְעָבְרְךָ, בִּבְרִית  ה' אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ,  אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם" (כט, יא). מבאר רש"י, שהלשון של "לעבור" בברית הוא, שדרך כורתי הברית היה לעבור בין שני דברים: "לְעָבְרְךָ - דרך העברה, כך היו כורתים ברית, עושין מחיצה מכאן ומחיצה מכאן ועוברים בינתיים, כמו שנאמר (ירמיה לד, יח) 'הָעֵגֶל אֲשֶׁר כָּרְתוּ לִשְׁנַיִם וַיַּעַבְרוּ בֵּין בְּתָרָיו' " (שם).

הרלב"ג מציין, שדרך כורתי הברית היה לחצות דבר לשני חלקים ולעבור בניהם: "לְעָבְרְךָ - הנה היה דרך כורתי הברית שיכרתו דבר לחצאין ויעברו אחר זה בין הבתרים, כמו שראינו בברית בין הבתרים[2] (בראשית טו , יז)" (שם).

רבי יוסף בכור שור מציין, שביתור בעל החיים בא לציין קללה, שמי שמפר את הברית, גורלו יהיה כמו של בעל החיים: "לְעָבְרְךָ -  על שם שעוברים בין בתרי העגל, כמו שעשה אברהם אבינו בין הבתרים , דכתיב 'וַיְבַתֵּר אֹתָם בַּתָּוֶךְ' (בראשית טו , י); וכמו שעשו כשכרתו הברית לשלוח העבדים חופשים (ירמיהו לד , טו - טז); העגל אשר כרתו לשנים אשר עברתם בין בתריו (ראה שם , יח); והוא סימן, כי כאשר יעבור על הברית ככה יכרת" (שם).

עגל צעיר.
נהגו לבתר בכריתת ברית.
יוצר: יאיר ליברמן
מתוך ויקיפדיה

כריתת ברית בין שני צדדים או יותר, באה להביע ידידות, שלום והתחייבות הדדית. בתקופת המקרא נהגו לכרות ברית בליווי מעשה סמלי שיבטא את ההתחייבות ההדדית. בדרך כלל, המעשה היה ביתור בעל חיים, העמדת הבתרים ומעבר ביניהם. כך היה בברית בין הבתרים (בראשית טו, י) והברית בין צדקיהו והעם הנזכרת בירמיהו (שם).

ברית בין הבתרים

בברית בין הבתרים נאמר: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו, קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת וְאַיִל מְשֻׁלָּשׁ וְתֹר וְגוֹזָל; וַיִּקַּח לוֹ אֶת כָּל אֵלֶּה וַיְבַתֵּר אֹתָם בַּתָּוֶךְ וַיִּתֵּן אִישׁ בִּתְרוֹ לִקְרַאת רֵעֵהוּ וְאֶת הַצִפֹּר לֹא בָתָר" (בראשית טו, ט-י).הצד השווה לכל בעלי החיים הנזכרים, שהם נמנים עם בעלי החיים הטהורים לקרבן. אברהם ביתר את בעלי החיים לשני חלקים שווים, לאורכם[3], וודאי רק לאחר ששחטם[4]. אברהם שם כל אחת מהבהמות, באפן ששני בתריה היו מונחים אחד מול רעהו ו"היד" האחת היתה מכוונת כנגד רעותה וכיוצא בזה ב"רגליים"; והשאיר אברהם רווח בין הבתרים, כעולה מן הכתוב בהמשך: "וְהִנֵּה תַנּוּר עָשָׁן וְלַפִּיד אֵשׁ אֲשֶׁר עָבַר בֵּין הַגְּזָרִים הָאֵלֶּה" (טו, יז). התנור עשן והלפיד שעברו בין הבתרים, כדרך כורתי ברית,  הם שליחים של השכינה, כפי שרש"י מציין: "ויבתר אותם - חלק כל אחד לשני חלקים...ודרך כורתי ברית לחלק בהמה ולעבור בין בתריה כמה שנאמר להלן (ירמיהו לד, יט) 'הָעֹבְרִים בֵּין בִּתְרֵי הָעֵגֶל', אף כאן תנור עשן ולפיד אש, אשר עבר בין הגזרים, הוא שלוחו של שכינה שהוא אש" (טו, י).

ברית שחרור העבדים

ירמיהו מוכיח את העם, על הפרת הברית של העם עם ה' בימי צדקיהו, שלא שחררו את עבדיהם שבתוך ירושלים, על פי מצוות התורה. ירמיהו מציין בנבואתו את דרך כורתי הברית: "וְנָתַתִּי אֶת הָאֲנָשִׁים הָעֹבְרִים אֶת בְּרִתִי אֲשֶׁר לֹא הֵקִימוּ אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרְתוּ לְפָנָי הָעֵגֶל אֲשֶׁר כָּרְתוּ לִשְׁנַיִם וַיַּעַבְרוּ בֵּין בְּתָרָיו; שָׂרֵי יְהוּדָה וְשָׂרֵי יְרוּשָׁלַ‍ִם הַסָּרִסִים וְהַכֹּהֲנִים וְכֹל עַם הָאָרֶץ הָעֹבְרִים בֵּין בִּתְרֵי הָעֵגֶל" (ירמיהו לד, יח-יט). רש"י מציין, שהטעם למנהג ביתור העגל הוא לציין את חיזוק הברית, שאם לא ישמרו את הברית, יהיה דינם כדין העגל החתוך: "העגל אשר כרתו לשנים - כשחזרו וכבשום, כרתו כולם ברית למרוד במקום, וכרתו העגל לשנים ועברו בין בתריו למרוד בו והיא היתה ברית חזקה וגמורה לאמר: ככה יבתר ויחלק העובר עליה" (ירמיהו לד, יח). טעם אחר מביא "רבנו בחיי[5]", שהסמל בביתור בעליי החיים הוא לציין את אי האפשרות לבטל את הברית ולהחזיר את המצב לקדמותו, וזו לשונו: "כשם שאי אפשר שיהיו הבתרים חוזרים לכמות שהיו - כך אי אפשר שתתבטל מתנתו יתברך" (בראשית טו, יח).

השד"ל (=שמואל דוד לוּצאטוֹ, 1800-1865) מבאר, שהסמל שבביתור העגל הוא, שכשם ששני החלקים המבותרים היו תחילה גוף אחד והיה החלק האחד מרגיש את החולי שבחלק השני בהיות העגל חי, כך יהיו שני האנשים הכורתים ברית כגוף אחד בהיותם בחיים ולא יפריד ביניהם רק המוות: "והעגל אשר כרתו - ...הנה אין להכחיש כי תחילת כריתת ברית אפשר שהיה, כשהיו שְנַים מתחייבים זה לזה וזה לזה; ולפי זה אפשר כדעת בעל ספר העיקרים[6] (מאמר ד פרק מה) שהיו כורתים בעל חיים לשנים ועוברים בין הבתרים, לאות כי כמו ששני הבתרים ההם היו גוף אחד בבעל חיים ההוא בהיותו חי, והיה כל חלק מהם מרגיש בצער חברו, עד שכאשר היה מגיע חולי או נזק בחלק האחד היה חברו מרגיש בחולי או הנזק ההוא, ולא הפריד בין שני אלו החלקים רק המוות, כן שני האנשים כורתי הברית יהיו כגוף אחד" (שם). השד"ל מביא בפירושו הסברים לביטוי "כריתת ברית" בעברית וגם בלשונות אחרים; ואחד מההסברים הוא שלשון כריתה מורה על ביתור בעל החיים שבעצם היה כורת (=ממית) את חייו (שם).

ממצאים קדומים מסוריה

תעודות שנמצאו בעיר הקדומה מארי במזרח סוריה[7], מן האלף השני לפני הספירה ומן האלף הראשון לפני הספירה, מזכירות הבאת בעלי חיים לצורך כריתת ברית וקטילתם במהלך טקס כריתת הברית. בעוד שבמארי ובמקומות אחרים, בטקס כריתת ברית שימש בעיקר חמור - במקרא, לצורך זה, שימשו בעלי-חיים אחרים ובעיקר העגל, כפי שהיה נהוג באתרים הרחוקים ממארי. ניתן להניח שהחמור, בשל היותו חיה טמאה במקרא, נפסל לכריתת ברית[8].

 בנוסף, כתובות מהעיר סְפִירֶה בצפון סוריה, מן המאה השמינית לפני הספירה, מציגות נוסח ברית הכולל קללות מפורשות, שבהן ביתור בעל-חיים מתואר כדימוי מאיים, כשם שהעגל נחתך, כך ייחתך מפר הברית: "כשם שעגל זה נבתר לשניים, כך ייבתר מתעאל, וכך ייבתרו נכבדיו".  כאן משמש ביתור החיה ייצוג סמלי-משפטי של הסנקציה הצפויה למפר ההסכם[9].

---

[1] על פי רש"י לפסוק ט ד"ה אתם ניצבים.

[2] הרלב"ג מציין, שזו הסיבה, שהברית בין ישראל לה' התקיימה בין הר גריזים להר עיבל, וכל ישראל עברו בין שני ההרים כדרך כורתי ברית: " ..ולזאת הסבה התחכמה התורה בכריתת הברית שתהיה הברכה כנגד הר גריזים והקללה כנגד הר עיבל (דברים יא , כט), והיתה התורה כתובה שם בהר עיבל באבני מזבח והקריבו שם קרבנות (דברים כז , ו - ח)...והנה היו עוברים ישראל אחר זה עם כל הנטפלין להם בין שני ההרים ההם" (שם).

[3] שנאמר: "וַיְבַתֵּר אֹתָם בַּתָּוֶךְ"  ותרגם אונקלוס: "בתווך – בְּשָׁוֶה", כלומר לשני חלקים שווים; ואין כורתים בעל חיים לשני חלקים שווים אלא אם כן כותרים אותו לאורכו. על פי פירוש "דעת מקרא", בראשית טו, י-יא.

[4] ולא זכר כתוב דבר השחיטה כי הדבר מובן מאליו ועל כך נצטוו בני נח: "אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ" (בראשית ט, ד).

[5] רבנו בחיי בן אשר אבן חלואה (1255-1340).

[6] רבי יוסף אַלְבּוֹ (1380-1444).

[7] שכנה במיקום שכיום הוא תל חרירי, על גדתו המערבית של נהר הפרת.

[8] ראה בספריה הווירטואלית של מטח, מאמר  "לטקס כריתת בריתות במארי ובמקרא" מאת אברהם מלמט, כתב העת: "על הפרק: כתב עת למורים לתנ"ך בבתי-הספר הכלליים", ישראל. משרד החינוך. המזכירות הפדגוגית. הפיקוח על הוראת המקרא, אוקטובר 1998 , גיליון 15.

[9] ‪Weinfeld‏, ‪M‏. (2005). ‪Normative And Sectarian Judaism In The Second Temple Period (Library of Second Temple Studies)‏. britain: ‪Bloomsbury Academic‏. Page 27.

© כל הזכויות שמורות למחבר

הברכה שבסלי הסינון

 מאת: אורן סעיד

סלים מיוחדים שימשו בתהליך הפקת שמן מזיתים ויין מענבים.

נאמר בפרשתנו בפסוקי הברכה: "בָּרוּךְ טַנְאֲךָ, וּמִשְׁאַרְתֶּךָ" (כח, ה). מבאר רש"י: "טנאך – פירותיך; דבר אחר: טנאך דבר לח שאתה מסנן בסלים". לדעת רש"י, בפירושו השני, הטנא הוא סל ששימש לסינון דבר לח. רבי אליהו מזרחי (הרא"ם), מבאר את דברי רש"י: "דבר אחר: הדברים הלחים, כגון תירוש ויצהר וכיוצא בהן. ונקראו 'טַנְאֲךָ', בעבור שהם מסתננים בסל, שהוא הטנא. ומשארתך הדברים היבשים. כגון תאנים ורמונים וענבים וכיוצא בהן. ונקראו 'מִשְׁאַרְתֶּךָ' בעבור שהם נשארים בכלי, ואינם זבים. ויהיה פירוש 'טַנְאֲךָ וּמִשְׁאַרְתֶּךָ' - הפירות הלחים והיבשים" (שם). הרא"ם ציין, שהדברים הלחים, שנהגו לסנן בסלים הם: תירוש ויצהר, כלומר יין ושמן.

עֵקֶל– סל לסינון שמן זית

עֵקֶל הוא סל קלוע מנצרים או מענפים גמישים, המשמש להחזקת הזיתים תחת מכבש בית הבד. לתוך העקל מכניסים את הזיתים שרוסקו. על העקל המלא מפעילים לחץ (על ידי משקולות) ושמן הזית נסחט ונוזל מחוץ לסל. בסוף התהליך נשארת הגפת - רסק הזיתים סחוט, בתוך העקל.

עקל עשוי מסיבי קוקוס.
יוצר: Giancarlo Dessì
מתוך ויקימדיה

העקל מוזכר במשנה, ככלי ששימש בבית הבד, למשל: "כְּלֵי בֵית הַבַּד, שֶׁלַּגַּת, וְהָעֵקֶל, בִּזְמַן שֶׁהֵן שֶׁלָּעֵץ, מְנַגְּבָן וְהֵן טְהוֹרִין; בִּזְמַן שֶׁהֵן שֶׁלַּגְּמִי…" (טהרות, פרק י משנה ח). רבינו עובדיה מברטנורא מבאר מהו העקל: "העקל - עשוי כמין קופה מסורגת כעין רשת, ואחר שסחטו הזיתים נותנים הגפת באותו עקל, ומניחים עליו דבר מכביד להוציא הנשאר" (שם). לפי פירוש זה, העקל היה סל שבעזרתו היו סוחטים את שאריות הזיתים שנותרו לאחר סחיטתם. היו שמים קורה כבדה על העקל, ואז השמן היה יוצא מהסל בעוד שהפסולת נשארה בפנים.

מדברי המשנה (טהרות, שם) אנו למדים שהעקל היו עשוי מעץ או מגּוֹמֶא (=סוג של צמחי מים). בתוספתא  נאמר שהעקלים היו עשויים מנצרים או פשתן: "העקלין של נצרים ושל בצבוץ צריך לנגב" (תוספתא עבודה זרה ח,  ג).

באופן דומה מבאר ב"ספר הערוך[1]" בערך "עקל" מהו העקל וממה היה עשוי: "שם הכפיפה [=סל הקלוע מנצרים או מזמורות דקלים] שעוצרין בה הזיתים[2] והיא עשויה כמין קופה ואינה כולה גדולה אלא מסורגת כמעשה מצודה ושבכה ואחר שעוצרין הזיתים ונשאר הגֶּפֶת, שהן הגרעינין של זתים, מכניסין אותן באותו עקל ונסחט מן הגפת כל שמן שנשאר בו, ונותנין על העקל ממל שהוא מַפְרַכְתָּא [=המכשיר בו פורכים וכותשים את הזיתים]". ה"ערוך"  בערך "לולב", מביא את פירושו של רב האי גאון, שהעקל הוא סל לסחיטה, כפי שהבאנו לעיל: "רבי דרב האי גאון[3] אמר: מביאין כמין קופה גדולה נמוכה נקובה ומשימין סביב והינו עקלין של נצרין ואחר כך משימין הדפין עליהן וטוענין הקורה ויש שעושין אותן עקלין של בצבוץ מן נצרים של פשתן ארוך שקורין קנב"ץ [=קנבוס]" (שם).

העקלים בתהליך הפקת שמן זית בעת העתיקה[4]

על תהליך הפקת השמן בזית העתיקה ניתן ללמוד מהממצאים הארכיאולוגים שנמצאו בארץ ישראל, למשל: בתי הבד במרשה – בית גוברין, בתי הבד ביישוב העתיק כורזים (בגליל העליון) ובתי הבד בהר גריזים.

השלב הראשון בהפקת שמן זית בעת העתיקה, היה ריסוק הזיתים, כולל הפרי והגרעין, לעיסה הומוגנית. פעולה זו בוצעה באמצעות מַפְרֵכָה - כלי הבנוי משתי אבנים: אבן גדולה ועגולה המונחת על הארץ וגלגל אבן, המכונה  "מֶמֶל", שנע במאונך על האבן התחתונה[5]. הגלגל הנע ריסק את הזיתים לעיסה. לאחר מכן, העיסה המרוסקת הונחה בשקי סחיטה עשויים סיבים טבעיים, שנקראו עקלים. השקים הונחו זה על גבי זה במתקן הסחיטה, שהיה בנוי מקורות עץ מאסיביות, עמודי אבן ומשקולות. הנוזלים שנאספו מהסחיטה כללו תערובת של שמן, מים וחומרים מוצקים. הם הועברו למיכלי איסוף – גומות או כלים עשויים אבן או חרס. במיכלים התרחשה הפרדה טבעית בין השמן למים ולשאריות, בשל הבדלי הצפיפות. השמן, הקל יותר, צף למעלה, ואילו המים והמשקעים שקעו לתחתית. התהליך נמשך מספר שעות עד ימים, ובסופו השמן נאסף בזהירות מהחלק העליון של המיכל.

קיימות מספר שיטות סחיטה שנמצאו באתרים שונים:

שיטת הקורה והמשקולות: קורה ארוכה שהופעלה על ידי אבני משקולת כבדות שנקשרו לקצה הקורה. הלחץ שנוצר על העקלים שחרר את הנוזלים מהעיסה.

שיטת הבורג: מנגנון שכלל בורג עץ גדול שהופעל לסיבוב, וכך הפעלת לחץ מתמשך על העקלים. בארץ ישראל מוכרים שישה סוגים עיקריים של משקולות בורג. בארץ ישראל נתגלו משקולות בורג מסוגים שונים מתקופות שונות[6].

שיטת המכבש: שימוש במוטות וביתדות להפעלת לחץ אנכי על העקלים[7].

סל לסינון יין

באופן דומה לעקל – ששימש להחזקת הזיתים המרוסקים והשמן זית זב מחוץ לסל, היה גם סל ששימש להחזקת הענבים המרוסקים. לחץ שהופעל הסל באמצעות משקולת או בורג (בדומה למה שתואר לעיל לגבי הפקת שמן זית), גרם למיץ הענבים לצאת מחוץ לסל, בעוד שהפסולת נשארה בתוכו[8]. הסל היה עשוי מחומר סיבי כדוגמת כפות דקלים, קנבוס או ערבה.

בציורי קיר מקברי פרעונים במצרים העתיקה,  ניתן לראות שימוש בסלים דומים לסחיטת נוזלים. החל מהשושלת הרביעית (2494-2613 לפני הספירה), ואולי קודם לכן, המצרים השתמשו בסלים לסחיטת יין. הסלים היו נסחטים באמצעות מוטות עץ או חבלים. לעיתים כמה פועלים היו מושכים את החבלים או מסובבים את המוטות (שני מוטות, מוט אחד מכל צד של הסל) שעליהן תלוי הסל - כדי להדק את הסל ולהוציא ממנו את מירב הנוזלים[9].

השימוש בסל לייצור יין, היה חלק מהטכנולוגיה להפקת יין בתקופת יוון העתיקה[10]. זאת ניתן ללמוד, מציורים שצוירו על גבי כלי חרס יווניים מהמאה ה-6 לפני הספירה. גם בכתבי היווני הומרוס (המאה השמינית לפני הספירה), ישנו תיאור של שימוש בסל סחיטה לייצור יין.

לסיכום, הברכה שבסל, היא שיצא מהסל שפע של תירוש ויצהר. חלק מברכה זו, הם ההמצאות הטכנולוגיות, ששיפרו את סחיטת הזיתים או הענבים בתוך הסלים.

---

[1] ספר הערוך הוא מילון שנכתב במאה ה-11 בידי רבי נתן יחיאל מרומי (1035 - 1106), העוסק במילים הקשות והזרות בתלמודים ובמדרשים.

[2] הפקת שמן זית נקראת בעברית "עצירה" ונעשית בבית בד.

[3] כפי שביאר רש"י במסכת עבודה זרה: "עקלים -  ... ורב האי פירש עקלים השנויות כאן כגון ועקל בית הבד עשויין כמין קופה מסורגת במצודה ואחרי סחיטת הזיתים נותן הגפת באותו עקל ומניח עליו ומכבידו להוציא המשקה הנשאר" (עה, א).

[4] "גידול זיתים והפקת שמן זית בארץ ישראל בעת העתיקה", אורית בורטניק, מנהלת אגף ארכיאולוגיה ומורשת, דצמבר 2024, רשות הטבע והגנים.

ראה גם: אביעם, מ'. (1994). ראשית הייצור הנרחב של שמן זית בגליל בעת העתיקה. קתדרה, (73), 35–26.

[5] כפי שפירשו רבינו עובדיה מברטנורא והרמב"ם את המונח ממל, בפירושם למשנה מסכת בבא בתרא, פרק ד משנה ה.

[6] "ארץ זית שמן" , יוחנן בן יעקב,  דרך ארץ : אדם וטבע,      ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור, 1985.  המאמר המקוון בספריה הוירטואלית של מטח.

[7] ראה גם במאמר "שמן זית זך", פרשת תצווה, בבלוג זה.

[8] David Bird, Understanding Wine Technology The Science of Wine Explained, p. 47

[9] ‏. (2021). ‪Ancient Food Technology‏. Holand: ‪Brill‏. Pages 246-248.

[10] "Ancient Food Technology", Curtis, Brill, 2021, page  299

© כל הזכויות שמורות למחבר

עגלה ערופה וזיהוי החלל

 מאת: אורן סעיד

אחת המטרות של מצוות עגלה ערופה, היא פרסום מציאת החלל, דבר אשר יכול להועיל גם לזיהוי החלל.

דין עגלה ערופה הוא אחד מדיני החוק הפלילי שבתורה. התורה קובעת מה חייב הציבור לעשות כאשר מתגלה הרוג בשדה: "כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה... נֹפֵל בַּשָּׂדֶה לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ;
וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ וּמָדֲדוּ אֶל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹת הֶחָלָל" (כא, א-ב). אחד מהטעמים למצווה זו,  היא להביא לידי גילוי הרוצח ע"י הפרסום הרב של העניין, וכפי שכתב הרמב"ם במורה נבוכים, שהטעם למצווה זו, היא להביא לגילוי הרוצח על ידי פרסום הדבר: "אמנם עגלה ערופה תועלתה מבוארת... ואי אפשר על הרוב – עם החקירה ויציאת הזקנים והעומדים ולקיחת העגלה – שלא ירבו דברי בני אורח ואולי בפרסום הענין יוודע ההורג ויאמר מי שידעו או שמע עניינו..." (מאמר ג, פרק מ).

החזקוני מפרש אף הוא בדרך זו, ומוסיף שעל ידי פרסום הדבר יבואו קרובי הנרצח ויזהו אותו ובכך יצילו את אשתו מעגינות: "ומדדו - אפילו נמצא בעליל מצוה לעסוק במדידה, שמתוך שהיו עסוקים בדבר יבואו מתוך הערים הנמדדות, ומי שהלך מביתו ולא חזר, באים בני משפחתו ומכירים הנרצח, אם מכירין אותו מעידים עליו ולא תהיה אשתו עגונה ובניו יורדים לירושת אביהם ואין בית דין ממחין בידם, ומתוך כך יהא נודע מי הלך עמו ומי נתלווה עמו, ופעמים נתפרסם ע"י כן" )דברים כא, ב(.

כשמוצאים חלל, יש לבצע שתי פעולות עיקריות: א. זיהוי החלל. ב. גילוי הרוצח[1]. במאמר זה נדון במקרים בהם אנו נזקקים לזהות את הגופה, או את השלד אם נשאר. זהו שלב שנעשה בדרך כלל לפני קבורת הגופה.

ניתוח המת ונטילת דגימות מן המת לצורכי זיהוי חללים ע"פ היהדות

יש לציין, שהיהדות שוללת באופן עקרוני כל פגיעה גופנית בגופת מת, מפאת כבוד המת ולכן ההלכה היהודית אוסרת נתיחת מתים. במקרים חריגים התירו רבנים לבצע נתיחה כזו, אם היה בכך סיכוי סביר להציל חיים של אנשים אחרים, למשל - זיהוי חיידק הגורם למגפה. לכן בדרך כלל יהיה אסור לבצע נתיחה של המת לצורך זיהוי החלל. למעשה, כל מקרה של נתיחה של המת יש לדון לגופו ויש להתייעץ עם סמכות רבנית שתקבע האם הדבר מותר על פי ההלכה[2].

צילום פנורמי של השיניים עשוי לסייע בזיהוי החלל.
יוצר: Couraco
מתוך ויקימדיה

זיהוי עתידי, מתייחס לאיסוף מירב הנתונים מהגופה לפני קבורתה הארעית כגופת אלמוני/ת, על מנת לאפשר זיהוי עתידי וודאי. יש מצבים שבהם גופות אלמוניות נותרות ללא זיהוי, בהיעדר נתונים מאפיינים או עדויות של היכרות. כמו כן יש מצבים שגופה נפגעה כך שהיא התפרקה לחלקים רבים, ולא ניתן לקבוע את זהות החלקים השונים כשייכים לאדם מסויים, ובכך נמנעת האפשרות להביא לקבורה אדם שלם.

לפיכך, במקרה של מת אלמוני, יש לעשות כל הנחוץ לצורך זיהוי הגופה בעתיד לפני קבורת הגופה, לרבות תיאור חיצוני, צילום הגופה, טביעת אצבעות, בדיקות הדמיה רנטגניות ואחרות, מנשר שיניים, וכן שימור דגימת שערות, ציפורן, רירית הפה, דם, או רקמות אחרות בשיטת ביופסית מחט, בכמות שלא תעלה על 20 גר' רקמה (פחות משיעור כזית), או כל שיטה מקובלת אחרת לזיהוי גופה, כל זאת במידרג המפורט כאן, למעט בדיקות הכרוכות בפגיעה מבנית של הגופה, בכריתת אברים או חלקי גוף אחרים, או כל פעולה פולשנית. דגימות אלו יישמרו אך ורק לצורכי זיהוי עתידי, ולא ישמשו לצורכי מחקר, או מטרות אחרות כלשהן, תוך שמירה קפדנית על הדגימות מפני שימוש בלתי ראוי. בהיעדר אפשרות לבצע את הנחוץ לזיהוי גופת אלמוני תיקבר הגופה ללא זיהוי[3].

נתונים וסימנים רפואיים המסייעים בזיהוי חללים

כאשר הזיהוי אינו ברור הפתולוג משווה טביעות אצבע של הגופה לטביעות אצבע המצויות בביתו של הנעדר. אך אם הגופה החלה להירקב, העניינים מסתבכים. זיהוי של גופה מבותרת ורקובה או שלד, זו בעיה קשה. לרוב משיגים רישומים מבית החולים של החולה, למשל, על טיפולי שיניים או על סחוסים בגולגולת (שרואים אותם בתצלומי רנטגן)-הייחודיים לכל אדם כמו טביעת אצבעות, ואז מצליחים בדרך כלל לזהות את הגופה. סימנים רפואיים נוספים שיכולים לעזור בזיהוי: כגון צלקות ניתוחיות, קטיעות, צילומי רנטגן, מומים וכתובות קעקע.

המומחה לרפואת שיניים משפטית ממלא תפקיד חשוב בזיהוי, כי הלסת והשיניים עמידים בשחיקה יותר משאר חלקי הגוף. הוא מבצע מיפוי מלא של השיניים של הגופה, ואז הוא משווה בין המיפוי לבין הנתונים הדנטליים של החלל המשוער שהופקו בחייו. ההשוואה כוללת בין היתר, צורות חריגות בצורת עצם הלסת או בצורת הקשת הדנטלית, קיומם של שחזורים (=סתימות) זמניים או קבועים והחומר ממנו הם עשויים, חוסר שיניים, צורת השן והשורשים שלה. לעתים ניתן לזהות חלל על סמך שן בודדת, כל עוד היא נושאת מאפיין ייחודי מספיק, כגון: צורה ייחודית של השן ומערכת השורשים שלה או צורה ייחודית  של השחזור[4].

יש לציין, שכיום ניתן לזהות אדם בצורה מוחלטת על פי הדנ"א שלו[5]. לדנ"א יציבות ניכרת ועמידות בתנאים קשים למשך זמן רב, ולפיכך ניתן לבחון דנ"א גם בשרידים ישנים, שגילם שנים רבות. לכן ניתן באמצעות בדיקות דנ"א לזהות שרידי גופת אדם באמצעות דגימת דנ"א שהותיר בחייו או בהשוואה לבדיקות דנ"א של בני משפחתו[6].

זיהוי חללים ואמצעי זיהוי ביומטריים בצה''ל[7]

על פי פקודות מטכ"ל[8], זיהוי חללים הוא באחריות הרבנות הצבאית בכל הרמות. זיהוי חללים ראשוני ייעשה על יסוד עדות חברים המכירים את החלל, ובנוסף, על-פי מכלול אמצעי הזיהוי האחרים המצויים על הגופה. כאמצעי זיהוי ישמשו דיסקיות זיהוי על הצוואר ו/או בנעליים, ומסמכים מזהים שיימצאו בבגדי החלל, ושניתן יהיה להשוות את התמונות שבהם לתווי הפנים של החלל.

במקרה בו לא ניתן לבצע בגופה זיהוי ודאי על-פי היכרות אישית, יפנה רב צבאי ראשי לקבלת חוות-דעת מומחים, כגון: מומחי מחלקת זיהוי פלילי - לטביעת אצבעות, חוות-דעת מפקדת קצין רפואה ראשי - במקרה של זיהוי רפואי ושל בדיקות גנטיות.

כל חייל המתגייס לצה''ל עובר בשרשרת החיול בבקו''ם, איסוף אמצעי זיהוי ביומטריים:

א.      מעבר בתחנת איסוף טביעת אצבעות ממוחשבת. לעמדות ההטבעה מוזן מספרו האישי של החייל ונלקחות ממנו, תוך בקרת איכות המובנית בתהליך, טביעות של כל אחת מהאצבעות וכן של כפות הידיים. בנוסף, לצורך אימות, חותם החייל בעמדה את שמו ופניו מצולמים.

ב.      צילום רנטגן פנורמי של השיניים וכן צילום דיגיטלי של חלל הפה. הצילומים מוזנים לתיקו הרפואי של החייל.

ג.       נטילת דגימת דם (בהסכמת החייל), המוטבעת על כרטיסים מיוחדים לצורך הפקת פרופילי DNA בעת הצורך. כרטיסים אלו מהווים אמצעי דיגום פשוט לשימוש, ובתנאים נאותים מתאפשר אחסון הדגימה לשנים רבות.

לצורך שיפור תהליך זיהוי החללים בצה"ל, מוחשבו אמצעי הזיהוי הביומטריים הנ"ל, שכבר נאספו ממתגייסים בשרשרת החיול.

שיטת הלמר[9]

ד"ר הלמר, חוקר ברפואה משפטית מאוניברסיטת קיל שבגרמניה פיתח שיטה לזיהוי שלדים.

השיטה מבוססת על הרכבה אלקטרונית של תצלום-פנים על גבי תצלום של גולגולת ובדיקת ההתאמה ביניהם. מאז אושרה השיטה, כקבילה, בבית המשפט בפרנקפורט, לאחר שזוהתה בדרך זו גופת אשה שנרצחה, היא זוכה לשימוש מתרחב והולך. תחילה משיגים תמונה של האדם שמשערים שהשלד שייך לו. לרוב די אפילו בתמונה קבוצתית. הציוד הטכני כולל שתי מצלמות-טלוויזיה, התקן לעירוב תמונות  - וידאו ומצג. החוקר מסמן את עוביו המשוער של הבשר בסדרה של נקודות על הגולגולת שנתגלתה. הסימון מתבסס על ניסיון בבדיקה על-קולית של פני אנשים חיים. בדרך זו מתקבלת צורה מקורבת של פניו של בעל הגולגולת. אח"כ נוטלים את תמונת הגולגולת שהולבשה בבשר, מגדילים אותה ומטים אותה בזווית הדרושה, כך שתתאים לתצלום הקיים של האדם החי. עתה מרכיבים את שתי התמונות, אלקטרונית, זו על זו ומציגים את התמונה על המצג.

השאלה המרכזית היא: האם מתאימות שתי התמונות. הלמר בוחן בעיקר את אזורי העין, האוזן, האף והפה ושואל את עצמו האם ישנה התאמה, למשל במיקומו של קצה האף; או האם נמצא הפה באזור המתאים לשיניים שנתגלו בגולגולת. על סידרה שלימה כזאת של שאלות אפשר להשיב תוך התבוננות באזורים המתאימים בהגדלה נוספת. אם קיים חוסר התאמה באחד מקווי המיתאר החשובים, די בכך כדי לשלול לחלוטין זיהוי חיובי. במקרה כזה אפשר לחזור על כל התהליך עם תצלום של נעדר אחר. שיטת הלמר, יושמה בהצלחה בזיהויו של "מלאך המוות"-מנגלה, הרוצח מאושוויץ, ביוני 1985.

---

[1] דין זה כאשר ברור שמדובר ברצח. במידה ויש חשש שמדובר בהתאבדות לא היו עורפים עגלה. מאירי סוטה דף מז, לכן דרשו "חלל – ולא חנוק" וכן נמצא עומד על מיטתו והסכין תקועה בליבו אין עורפין, שנאמר "נופל" – ממעט עומד. ראה גם במאמר "עגלה ערופה וזיהוי הרוצח" בבלוג זה.

[2] להרחבה ראה אנציקלופדיה הלכתית רפואית בערך "ניתוח המת", מאת פרופ' אברהם שטינברג, כרך ו', ירושלים תשנ"ו 1996; הערך המקוון באתר מכון שלזינגר לחקר הרפואה על פי ההלכה.

[3] שם, אנצ' הלכתית רפואית בערך "ניתוח המת" בקטע העוסק ב"מצבים ותנאים שונים באיסור והיתר נתיחת המת".

[4] להרחבה ראה במאמר: "תפקידה של רפואת השיניים הפורנזית במערכה הצבאית" מאת ד״ר נ. פרוטר, ד״ר א. הירשהורן, ד״ר ר. תורג'מן, ד״ר א. דובריאן, בכתב העת "רפואת הפה והשיניים", כרך לד, גליון 2, ניסן תשע"ז.

 [5] ראה גם במאמר  "צדק צדק תרדוף"-הטכנולוגיה, בפרשה זו.

[6] לפן ההלכתי של זיהוי על פי דנ"א, טביעת אצבע ושיניים, ראה במאמר "זיהוי חללי אש והתרת נשותיהם", הרב יצחק צבי אושינסקי, תחומין כד  עמ' 395, תשסד, מכון צומת.

[7] "זיהוי החללים בצבא הגנה לישראל", אל"מ (מיל.) שמעון פרצ'יק (שפ''ר), המעין, גליון תשרי תשפ"ד, הוצאת מכון שלמה אומן.

[8] "נוהל טיפול בחללים בשעת חירום 38.0105", פקודות מטכ"ל , 1 אפר' 76,  אתר הפקודות.

[9] “Craniofacial Identification”, by Caroline Wilkinson and Christopher Rynn, Cambridge University Press, 2012, chapter 19, page 238.

© כל הזכויות שמורות למחבר

הפתק שבקלפי

 מאת: אורן סעיד

חלוקת ארץ ישראל לשבטים התבצעה באמצעות הגרלה בקלפי, כאשר "הפתקים", היו עשויים מפפירוס או מקלף או משברים של לוחות וכלי חרס.

בפרשתנו אנו קוראים שחלוקת ארץ ישראל לשבטים צריכה להתבצע באמצעות גורל: "אַךְ בְּגוֹרָל יֵחָלֵק אֶת הָאָרֶץ לִשְׁמוֹת מַטּוֹת אֲבֹתָם יִנְחָלוּ; עַל פִּי הַגּוֹרָל תֵּחָלֵק נַחֲלָתוֹ בֵּין רַב לִמְעָט" (כו, נה-נו). אכן יהושע חילק את ארץ ישראל באמצעות הגורל, כפי שציוותה התורה: "וַיַּשְׁלֵךְ לָהֶם יְהוֹשֻׁעַ גּוֹרָל בְּשִׁלֹה ה' וַיְחַלֶּק שָׁם יְהוֹשֻׁעַ אֶת הָאָרֶץ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל כְּמַחְלְקֹתָם" (יהושע יח, י). כיצד התבצע הגורל? 

רש"י מבאר,  שהגורל התבצע באמצעות קלפי ופתקים עליהם היו כתובים שמות השבטים ופתקים נוספים עליהם היו כתובים חלקי ארץ ישראל: " לרב תרבה נחלתו - ... והשבטים היו כתובים ב-12 פתקין ו-12 גבולים ב-12 פתקין ובללום בקלפי" (במדבר כו, נד). מקור דברי רש"י הוא בתלמוד בבלי מסכת בבא בתרא, שם למדים מפסוקים בפרשתנו, שחלוקת ארץ ישראל התבצעה הן על ידי האורים ותומים והן על ידי הגורל, באופן הבא: "הָא כֵּיצַד ? אֶלְעָזָר [הכהן הגדול] מְלוּבָּשׁ אוּרִים וְתוּמִּים וִיהוֹשֻׁעַ וְכׇל יִשְׂרָאֵל עוֹמְדִים לְפָנָיו, וְקַלְפִּי שֶׁל שְׁבָטִים [תיבה שמונחים בה שנים עשר פתקים עם שמות השבטים] וְקַלְפִּי שֶׁל תְּחוּמִין [שמונחים בה שנים עשר פתקים של חלקי ארץ ישראל] מוּנָּחִין לְפָנָיו וְהָיָה מְכַוֵּין בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ וְאוֹמֵר [על פי האורים ותומים]: זְבוּלֻן עוֹלֶה [בגורל בקלפי של השבטים], תְּחוּם עַכּוֹ עוֹלֶה עִמּוֹ [תעלה עבורו בקלפי של התחומין], טָרַף [עירבב הממונה את פתקי השמות המונחים] בְּקַלְפִּי שֶׁל שְׁבָטִים וְעָלָה בְּיָדוֹ זְבוּלֻן, טָרַף בְּקַלְפִּי שֶׁל תְּחוּמִין וְעָלָה בְּיָדוֹ תְּחוּם עַכּוֹ [ונמצא שגם רוח הקודש וגם הגורל כיוונו לדבר אחד] ... וְכֵן כׇּל שֵׁבֶט וָשֵׁבֶט" (קכב, א). הרשב"ם מבאר, שמאחר שראו ישראל, שהגורל עולה כמו שכיוון אלעזר ברוח הקודש מתחילה,  ידעו הכל, שהחלוקה ישרה היא ולא היו מרננים בדבר (שם, דיבור המתחיל והיה).  אנו למדים, שהגורל של חלוקת הארץ, התבצע באמצעות שתי קלפיות, שבכל אחת מהן היו פתקים.

אוסטריקונים ממצדה.
יוצר: Eliot
מתוך ויקימדיה

לדעת רש"י, הארץ נתחלקה לחלקים מותאמים לגודלו של השבט, ובקלפי של תחומים היו מונחים גורלות של חלקי ארץ שונים זה מזה בגודלם, והגורל ייעד לשבטים נחלות המתאימות להן בגודלן[1]: "לרב תרבה נחלתו - לשבט שהיה מרובה באוכלוסין נתנו חלק רב, ואף על פי שלא היו החלקים שווים, שהרי הכל לפי רבוי השבט חלקו החלקים, לא עשו אלא על ידי גורל, והגורל היה על פי רוח הקודש, כמו שמפורש בבבא בתרא (קכב, א) ..." (במדבר כו, נד).

המנהג של חלוקת הארץ בגורל, היה נוהג עוד בתחילת המאה העשרים בקרב כמה משבטי הערבים. בכל שנה שבטים אלו היו מחלקים מחדש את הקרקע כולה בין בני השבט. וזו דרך החלוקה: תחילה מחלקים את האדמה לחלקים שווים על פי מדידה בחבלים. אחר כך נותן כל ראש משפחה את גורלו - אבן קטנה, קיסם עץ, חוט וכיוצא באלו. את כל הגורלות שמים בכלי מכוסה, הניתן בידי נער קטן ויוצאים לאחת מחלקות האדמה. שם מוציא הנער או ראש השבט גורל, ואשר יוצא לו גורלו, לו יהיה אותו החלק לשנה הבאה; וכך לכל חלקה וחלקה[2].

הקלפי

כאמור ההגרלה בוצעה באמצעות פתקים שהושמו בקלפי. מקור המילה קלפי הוא ביוונית ומשמעו כד או קופסה. במשמעות המצומצמת יותר קופסה המשמשת לפתקי הצבעה והגרלה וכיוצא בהם[3].

ביום הכיפורים על הכהן הגדול להפיל גורל בין שני שעירים: מי יעלה לקרבן ומי ילך לעזאזל. הגורל הזה מוכרע בקלפי, כפי שמתארת המשנה: "טָרַף בַּקַּלְפִּי, וְהֶעֱלָה שְׁנֵי גּוֹרָלוֹת, אֶחָד כָּתוּב עָלָיו: לַשֵּׁם, וְאֶחָד כָּתוּב עָלָיו: לַעֲזָאזֵל..." (יומא פרק ד, משנה א). המאירי כתב: "קלפי הוא כלי עץ חלול" (יומא לד, ב).  בתלמוד בבלי מבואר, שגם הקלפי וגם הגורלות של יום הכיפורים, היו עשויים מעץ מיוחד הנקרא "אשכרוע[4]" המשנה מוסיפה לציין: "וַעֲשָׂאָן בֶּן גַּמְלָא שֶׁל זָהָב, וְהָיוּ מַזְכִּירִין אוֹתוֹ לְשֶׁבַח" (יומא פרק ג, משנה ט). מלכתחילה הוכנו הגורלות מעץ אשכרוע בגלל יופיו ובגלל היותו עץ יוקרתי. רק מאוחר יותר תרם בן גמלא גורלות עשויים זהב, שכמובן היו יוקרתיים יותר.

ה"פתקים"

כאמור ההגרלה בוצעה באמצעות פתקים.  ממה היה עשוי הפתק לביצוע הגורל? יתכן שהפתק היה עשוי מפפירוס - סוג קדום של נייר שיוצר מצמח הגומא[5], או עשוי מקלף - יריעה דקה העשויה מעור בעל חיים מעובד (בדרך כלל מכבש או עגל), אשר שימש בעבר הרחוק בעיקר לכתיבת מכתבים, ספרים ומגילות[6].  בסיפור המלכת שאול, שמואל מטיל גורלות לפני העם, על מנת לבחור את המלך. רש"י מציין שהגורל בוצע באמצעות איגרות בקופסא: "וַיִּלָּכֵד שָׁאוּל - אף על פי שלא היה שם שאול, נפל הגורל עליו ,שהיו כתובין שמם באיגרות ונתונין בקופסא והנביא מכניס ידו ונוטל איגרת אחת" (שמואל א, י, כא). ברם, מכיוון שהפפירוס או הקלף הינו חומר אורגני אשר מתכלה עם הזמן, בפרט באקלים הלח של ארץ ישראל, קשה מאוד למצוא עדויות ארכיאולוגיות מהחומרים הנ"ל, ששרדו מהעת העתיקה[7].

במקורות יווניים מופיע המונח "BALLOT", שפירושו אבן קטנה, לציון אמצעי הצבעה, למשל בהצבעות בבית הדין בעיר אתונה, במאה החמישית לפני הספירה. השופטים הצביעו באמצעותו במתן פסק דינם, תוך שימוש בצדפים, כדורי מתכת או אבן[8].

עדויות ששרדו את פגעי הזמן והאקלים מהעת העתיקה, ועל פי השערת החוקרים שימשו לביצוע גורלות הם אוֹסְטְרָקוֹנים; בארכאולוגיה מכנים כך, שברים של לוחות וכלי חרס שעליהם נהגו לכתוב ולצייר בימי קדם. הכתיבה נעשתה על ידי חריתה או בדיו. כתבו עליהם רשימות שונות, תעודות ומסמכים ואף מכתבים אישיים. ביוון העתיקה אוסטרקון שימש גם כפתק הצבעה בבחירות[9].

בארץ ישראל נמצאו אוסטרקונים רבים הכתובים בעברית מקראית. אוסטרקונים מפורסמים שנמצאו בארץ הם: חרסי שומרון מהמאה ה-8 לפני הספירה, מכתבי ערד וחרסי לכיש מהמאה ה-7 לפני הספירה. שברי חרס כאלו שימשו להפלת הגורלות במצדה, למשל[10].

אם כן, יתכן שה"פתק" ששימש לביצוע הגורלות, לא היה אלא שבר חרס (אוסטרקון), עליו כתוב משהו בדיו או חרוט משהו.

הגורלות והאוסטרקונים  בתל ערד

הגורל אף שימש להכריע את תפקידי משמרות הכהונה לשרת בבית המקדש. עשרים וארבע משפחות הכהונה שנרשמו בספרים עזרא ודברי הימים היו משרתות במשמרות בבית המקדש, במשך שבוע אחד פעמיים בכל שנה. שבועות השנה על פי שבתותיהם, היו מתחלקים בין משמרות הכהונה על פי גורל: "לִבְנֵי אַהֲרֹן מַחְלְקוֹתָם בְּנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר... וַיַּחְלְקוּם בְּגוֹרָלוֹת אֵלֶּה עִם אֵלֶּה כִּי הָיוּ שָׂרֵי קֹדֶשׁ וְשָׂרֵי הָאֱלֹהִים מִבְּנֵי אֶלְעָזָר וּבִבְנֵי אִיתָמָר... " (דברי הימים א כד א-ה). עבודת המקדש הוטלה בגורל לא רק על הכהנים, אלא אף על לויים וישראלים, כך סדר הבאת קורבן העצים המתוארת בספר נחמיה: "וְהַגּוֹרָלוֹת הִפַּלְנוּ עַל קֻרְבַּן הָעֵצִים הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְהָעָם לְהָבִיא לְבֵית אֱלֹהֵינוּ לְבֵית אֲבֹתֵינוּ לְעִתִּים מְזֻמָּנִים שָׁנָה בְשָׁנָה לְבַעֵר עַל מִזְבַּח ה' אֱלֹהֵינוּ כַּכָּתוּב בַּתּוֹרָה" (נחמיה י לה).  

עדות להטלת גורלות הקשורה בעבודה מקדשית נמצאה דווקא במקדש לה' שנבנה בערד הקדומה, המכונה "תל ערד". במצודה שבראש התל, נמצא מקדש ישראלי, שלדעת החופרים היה מקדש לה' שחרב מאוחר יותר על ידי המלך יאשיהו, בעת חידוש הברית שהנהיג. המקדש כלל היכל רחב ואולם קטן בסמוך לו. באתר נתגלו אוסטרקונים עם כתובות, אשר כללו שמות של משפחות כהנים וביניהם 'מְרֵמוֹת' (נחמיה י, ו) ו-'פַּשְׁחוּר' (נחמיה י, ד). יתכן, שאוסטרקונים אלו, הם פתקי הקלפי, ושימשו לעריכת הגורלות עבור סדרי העבודה במקדש זה[11].

---

[1] לעומת הרמב"ן (בפסוק נד) והרשב"ם (בפירושו למסכת בבא בתרא קכב, א ד"ה תא שמע), הסוברים, שהחלקים היו שווים ולכן היה צורך בגורל. להרחבה על השיטות השונות, ראה בפירוש דעת מקרא לבמדבר כו, פסוק נג.

[2] "הגיון הגורל: משמעות הפיס והאקראיות ביהדות", עלי מרצבך, הוצאת ראובן מס, תשס"ט -2009, עמ' 23.

 [3]  על פי  הביאור של הרב עדין שטיינזלץ (אבן ישראל) בתלמוד שטיינזלץ, סנהדרין טז, א.

[4] להרחבה על האשכרוע, ראה בפורטל הדף היומי, במאמר "ובה שני גורלות. של אשכרוע היו – אשכרוע", יומא לז, א, ד"ר משה רענן.

[5] השימוש נרחב בנייר פפירוס נעשה במצרים העתיקה. להרחבה ראה אנצ' בריטניקה באנגלית המקוונת בערך  "papyrus" [=פפירוס].

[6]  להרחבה ראה אנצ' בריטניקה באנגלית המקוונת בערך  "parchment" [=קלף].

[7] ראה גם: מזר, ע. (1989). מבוא לארכיאולוגיה של ארץ-ישראל בתקופת המקרא. יחידה 9, ישראל: האוניברסיטה הפתוחה. עמוד 159.

[8] V.1, Entry 109, BALLOT, A. R. SPOFFORD. Site “econlib”

[9] ‪Smith‏, ‪W‏. 1889. ‪A Smaller History of Greece: From the Earliest Times to the Roman Conquest‏. USA: ‪Harper‏, page 35.

[10] Jewish Virtual Library, project of AICE, "Ostraca"

רפפורט, א. (1998). יהודה ורומא: מירידת בית חשמונאי עד רבי יהודה הנשיא. ישראל: האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 81.

[11] מזר, ע. (1989). מבוא לארכיאולוגיה של ארץ-ישראל בתקופת המקרא. יחידה 9, ישראל: האוניברסיטה הפתוחה. עמודים 142-145.

ראה גם במאמר "אסופת כתובות מימי בית ראשון", מאת אהרון קמפינסקי, ‏קתדרה 76, יולי 1995, עמ' 34-39.

© כל הזכויות שמורות למחבר

טומאת מת

 מאת: אורן סעיד

בחז"ל מצינו מספר שיטות לגילוי קברים על מנת להינצל מטומאה הבאה על ידי גופת אדם מת. כיום ישנם אמצעים טכנולוגיים העשויים לסייע, בין היתר, גם למטרה זו.

 בפרשתנו אנו למדים שהמת מטמא במגע ובאוהל, כלומר הנוגע במת או בחלק ממנו, או כל הנמצא באוהל אחד עם המת - טמא שבעת ימים, וטעון הזאה ממי אפר פרה אדומה ביום השלישי וביום השביעי לטומאתו, שנאמר: "הַנֹּגֵעַ בְּמֵת לְכָל נֶפֶשׁ אָדָם וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים" (יט, יא) - מכאן לטומאת מגע; ובהמשך (פס' יד): "זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל כָּל הַבָּא אֶל הָאֹהֶל וְכָל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים" - מכאן לטומאת אוהל. המת מטמא אף במשא, כלומר, אדם הנושא את המת אע"פ שאינו נוגע בו - נטמא, וזה נלמד בספרי פרשת חוקת בקל וחומר מטומאת נבילה.

טומאת אוהל מטמאה בשלוש דרכים[1]:

א. כל הנמצא עם המת באוהל אחד, כגון שגג אחד מאהיל על המת ועל אדם או כלים או אוכלים, שטומאת המת מתפשטת בכל האוהל ומטמאה כל מה שבתוכו.

ב. אם המת נמצא ממעל לאדם או לכלים, והמת מאהיל עליהם, שטומאת המת יורדת ומטמאה כל מה שכנגדה למטה.

ג. אם האדם או הכלי נמצאים ממעל למת, והם מאהילים על המת, שטומאת המת עולה ומטמאה כל מה שכנגדה למעלה.

מה קורה כאשר יש לנו ספק בשטח מסוים האם יש קבר או עצמות מן המת, ואנו רוצים לעבור בתוכו וחוששים שמא נאהיל על הקבר או העצמות?

לפני שנדון בזה, מן הראוי להזכיר את המקרים בהם אין בעיה של טומאת אוהל, אלא רק טומאת מגע ומשא. המשנה באהלות (פרק ב, משנה ג), מונה בין הדברים שמטמאים במגע ובמשא ואינם מטמאים באוהל:

א. עצם כשעורה - עצם מן המת כשיעור שעורה. שיעור זה הוא הלכה למשה מסיני.

ב. ארץ העמים - גוש עפר שהובא מחו"ל לארץ ישראל, שהוא מטמא במגע ובמשא, מגזירת חכמים, שמא יש בו עצם כשעורה, אבל אינו מטמא באוהל. ברם, הנכנס לארץ העמים, אפילו לא נגע בעפרה ולא נשאו, כגון שהיה רוכב על הסוס, מכל מקום טמא, שכן גזרו אף על אוירה של ארץ העמים.

ג. בית הפרס - שדה שנחרש בה קבר, קבעו חכמים, שמאה אמה מסביב לקבר נעשה "בֵּית הַפְּרָס", היינו שטח שיש בו ספק טומאת מת, ועפרו מטמא במגע ובמשא, לפי שחוששים שמא גררה עמה המחרשה עצם כשעורה מעצמות המת. ונקראת "בית הפרס" על שם התפשטות הטומאה על כל השדה, מלשון פורס מפה, וכן "וַיִּפְרֹשׂ אֶת הָאֹהֶל" (שמות מ, יט). ברם, ישנו גם בית הפרס שמטמא אף באוהל - והוא שדה שאבד בה קבר, שהמאהיל עליה טמא (אהלות פרק יח, משנה ג).

הר הבית, תצלום אווירי משנת 1938.
חלקים גדולים מהר בית בנויים
על גבי קשתות למניעת טומאת מת.
מתוך ויקימדיה

שיטות לגילוי קברים בחז"ל

בתלמוד בבלי מסכת מועד קטן (ה, ב) נאמר ,שאדם ההולך לשחוט את פסחו, וצריך לעבור דרך בית הפרס - שדה שנחרש בה קבר, ואם ידרוך על עצם כשעורה יהיה טמא, יכול לפני כל צעד לנשוף בזהירות את העפר ואם הוא לא גילה עצם באותו מקום, יכול לדרוך עליו (דעת "רב יהודה אמר שמואל"). התוספות במקום (ד"ה מנפח), שואל, מדוע לא חוששים שמא יש שם מת בעומק האדמה, שהמחרישה לא הגיעה אליו, ואז יש בעיה של טומאת אוהל? ומתרץ: "ולא היו רגילים לקבור מתים בעומק כי השתא בזמן הזה, הלכך לא חיישינן שמא המת בעומק תחת המחרישה". כלומר, מאחר ופעם היו קוברים מתים סמוך לפני האדמה, לא חששו לטומאת אוהל.

אם כן, בשדה שיש חשש שמא יש מת במעמקי האדמה, יש בעיה של טומאת אוהל. בעבר היו נוהגים לבדוק את הדרכים החשודות בטומאה ולטהרן מטומאתן בשביל עולי רגלים, עושי קרבן הפסח ונושאי טהרות. היו חופרים באדמה כדי לבדוק את המקומות שבהם יש חשש טומאה. ואם היו מוצאים שם קבר, שהוא ידוע שברשות נקבר שם, היו מציינים את המקום בסימן, שיהא ניכר לעוברים. אבל אם נמצא שם קבר שאינו ידוע, מותר לפנותו (ראה אהלות פרק טז, משנה ג).

במסכת שבת (לד, א) מספרת הגמרא, שהיה מקום שלא היה ברור אם נקבר בו מת, ובקשו מ-רבי שמעון בר-יוחאי לבדוק את הדבר. וכך עשה: "כֹּל הֵיכָא דַּהֲוָה קְשֵׁי טַהֲרֵיהּ וְכׇל הֵיכָא דַּהֲוָה רְפֵי צַיְּינֵיהּ", כלומר: כל מקום שהיתה האדמה קשה - טיהרו, שבוודאי אין מת מתחתיו, כי אף פעם לא חפרו במקום זה[2], וכל מקום שהיה רפה, שהאדמה היתה תחוחה, ומכאן שפעם חפרו בו, ציינו מחשש לקבורת מת[3].

המקור לבדיקה זו, שצריך לבדוק האם פעם נעשתה בקרקע חפירה או לא, ע"י בדיקת קשיות הקרקע, כפי שמציין התוספות במקום ד"ה 'כל היכא' הוא בתלמוד בבלי מסכת נדה (סא, א), וכך מסופר שם: "תַּנְיָא אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: מַעֲשֶׂה בְּסֶלַע בֵּית חוֹרוֹן שֶׁהָיוּ מַחֲזִיקִין בָּהּ טוּמְאָה וְלֹא יָכְלוּ חֲכָמִים לִבְדּוֹק מִפְּנֵי שֶׁהָיְתָה מְרוּבָּה, וְהָיָה שָׁם זָקֵן אֶחָד וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָא שְׁמוֹ, אָמַר לָהֶן, הָבִיאוּ לִי סְדִינִים, הֵבִיאוּ לוֹ סְדִינִים וּשְׁרָאָן בְּמַיִם וּפְרָסָן עֲלֵיהֶם, מְקוֹם טׇהֳרָה יָבֵשׁ, מְקוֹם טוּמְאָה לַח, וּבָדְקוּ וּמָצְאוּ בּוֹר גָּדוֹל מָלֵא עֲצָמוֹת". היה מקום גדול שהיה מוחזק שיש בו טומאת מת, ו-רבי יהושע בן חנניא, לקח סדינים ושראן במים, ואם הקרקע היתה לחה מחמת הסדינים, שהקרקע ספגה את כל המים שבסדינים, משמעות הדבר שנעשתה פעם חפירה במקום זה, כי העפר רך ותחוח ולכן ספג את המים. ואם הקרקע היתה יבשה, זאת אומרת שהקרקע קשה, ולא נעשתה במקום חפירה בעבר, ולכן הקרקע לא ספגה את המים, ויש חשש שאכן כאן המקום שנקבר בו המת.

קבר התהום

על פי המשנה באהלות "טֶפַח עַל טֶפַח עַל רוּם טֶפַח מְרֻבָּע, מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה, וְחוֹצֵץ בִּפְנֵי הַטֻּמְאָה" (פרק ג, משנה ז); כלומר, אם ישנו חלל אורך, רוחב וגובה של טפח (זאת אומרת טפח מעוקב) הוא כולא את הטומאה בתוכו; במצב זה, הטומאה אינה מתפשטת מחוץ לחלל זה ולכן מי שנמצא מעל חלל זה (שהטומאה בתוכו) אינו נטמא בטומאת אוהל.

המבנה שמתחת למקום שריפת הפרה  היה בנוי בחללים (קשתות) מסוג זה לסירוגין מתוך חשש שישנם קברים או עצמות מתחת לפני הקרקע. כך גם הגשר המוביל מהר הבית להר המשחה – שם שרפו את הפרה -  היה חלל אווירי מתחתיו מפני הטומאה, כלשון חז"ל במשנה: "... וְכֶבֶשׁ [גשר] הָיוּ עוֹשִׂים מֵהַר הַבַּיִת לְהַר הַמִּשְׁחָה [הר הזיתים] כִּפִּין עַל גַּבֵּי כִפִּין [קשתות על גבי קשתות] וְכִפָּה כְנֶגֶד הָאֹטֶם[4], מִפְּנֵי קֶבֶר הַתְּהוֹם, שֶׁבּוֹ [בכבש] כֹהֵן הַשּׂוֹרֵף אֶת הַפָּרָה, וּפָרָה וְכָל מְסַעֲדֶיהָ [המסייעים והמטפלים] יוֹצְאִין לְהַר הַמִּשְׁחָה" (פרה פרק ג, משנה ו).  כך גם פסק הרמב"ם: "אין שורפין את הפרה אלא חוץ להר הבית, שנאמר 'וְהוֹצִיא אֹתָהּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה' (במדבר יט, ג); ובהר המשחה, היו שורפין אותה.  וכבש היו עושין, מהר הבית להר המשחה; ותחתיו בנוי כיפין כיפין, וכיפה על כל שני כיפין, כדי שיהיו שני רגלי הכיפה על גג שני כיפין שתחתיה, כדי שיהיה תחת הכול חלול מפני קבר התהום.  אף מקום שריפתה ומקום הטבילה, שהיו בהר המשחה תחתיהן חלול, מפני קבר התהום.  והפרה והשורף וכל המסעדין בשריפתה, יוצאין מהר הבית להר המשחה על גבי כבש זה" (הלכות פרה אדומה ג, א).

אנו למדים מזה את חומרת החששות לטומאת מת, ביחס לכהן השורף את הפרה. שהרי השקיעו הון תועפות ועבודת פרך לבניית הגשר מהר הבית להר המשחה, והכל נבנה בצורה של כיפין על גבי כיפין, קשתות על גבי קשתות, כדי למנוע כל חשש של טומאת אוהל המת מהכהן השורף את הפרה. אילו היה טמא מת בשעת שריפתה - הייתה הפרה נפסלת מלטהר.

במשנה במסכת פרה  נאמר  ששטח הר הבית והעזרות גם כן היה בנוי על גבי קשתות מחשש להימצאות קברים תחתיהם: "בָּאוּ לְהַר הַבַּיִת וְיָרְדוּ. הַר הַבַּיִת וְהָעֲזָרוֹת, תַּחְתֵּיהֶם חָלוּל, מִפְּנֵי קֶבֶר הַתְּהוֹם" (פרק ג, משנה ג).  הרמב''ם  כתב "שכל הר הבית והעזרות תחתיהם היה חלול מפני קבר התהום" למרות במשנה לא כתוב "כל" (הלכות פרה ב, ז). דבר זה, שחלקים גדולים מהר בית בנויים על גבי קשתות, בורות מים או מערות, החוקרים מגלים כיום בחפירות  בהר הבית. בסלע הטבעי שמתחת לפני השטח של הר הבית מצויים עשרות חללים, שמקורם בתקופות שונות. מקורם כנראה בעיקר בתקופות שבהן הפעילות בהר הבית היתה רבה. מדובר בתקופת בית ראשון, בתקופת בית שני, בתקופה האומאית (661-750 לספירה) ובתקופה הממלוכית (1260-1517 לספירה). חוקרי ירושלים הראשונים יכלו לרדת לתוכם ולחוקרם, אך מאז מלחמת העולם הראשונה לא הותר לאיש מהחוקרים להשתלשל פנימה[5].

טכנולוגיה לאיתור קברים

איתור עצמות וקברים, זוהי גם בעיה שמעסיקה ארכיאולוגים. הם זקוקים לזה כדי לאתר את העתיקות והשרידים של התקופות השונות. תצלומי אוויר מסייעים כאן הרבה. המדענים הבחינו, שבמקום שנחפרה בו פעם האדמה, גדלה צמחיה השונה מן הצמחייה של קרקע בתולה (=קרקע שלא נחפרה מעולם). בצילומים מן האוויר של שדות אשר מתחתם קבורים שרידים עתיקים מופיעים בתצלום קווים כהים המסמנים את תבניות המבנים הטמונים באדמה, וכך יכול החופר לחשוף ללא קושי את היסודות העתיקים. בעזרת תצלומי אוויר נתגלו כך ארמונות ווילות רומיים וכן ערימות של קברים. לאחרונה פותחו גם שיטות גיאוכימיות, חשמליות ומגנטיות: על ידי ניתוח הרכב הקרקע, או העברת גלים אלקטרומגנטיים דרכה, מסתמנים המעצורים (כלומר, קירות או שרידים אחרים), והמוליכות השונה של האדמה, מאפשרת לארכיאולוגים לאתר בדיוק נמרץ את מקומם של האבנים או הקירות. באמצעות בדיקות אלקטרומגנטיות ובדיקות אינפרא-אדום, ניתן לזהות חללים בעמקי האדמה[6].

במחקר שנערך על גילוי קבורות של גופות של בעלי חיים במשך עשר שנים,  התגלה שכאשר הגופה נקברה כשהיא עטופה, היה ניתן לגלות אותה, באמצעות סקרי התנגדות חשמלית של הקרקע וכן באמצעות סקרי מכ"ם חודר קרקע[7] (GPR), לאחר זמן רב יותר מהקבורה, בהשוואה לקבורה של גופה לא עטופה. הסיבה לכך היא, שבגופה עטופה תהליך הריקבון הוא איטי יותר, ולפיכך היא נשמרת זמן רב יותר בקרקע[8].

 כיום קיימת טכנולוגיה בה ניתן לאתר קברים באמצעות תגי RFID. לתוך הארון או הקבר עצמו מוכנס משדר RFID, עם סוללה שאמורה להספיק לכמה שנים טובות. בני משפחת המת מקבלים קורא מיוחד, שמאפשר להם לאתר את מיקומו המדויק של הקבר הלא-מסומן, ומדריך אותם אליו. המשדר יכול לעבוד עד עומק של 5 רגל (מטר וחצי) מתחת האדמה, כך שיישאר פעיל גם כאשר המקום מתכסה בצמחיה[9].

כיום ניתן להיעזר באמצעים הנ"ל כדי לאתר קברים ובורות מלאים עצמות, וכך לטהר שטחים מבעיות של טומאת מת, כמו בית הפרס - שדה שנאבדה בה קבר, וכן למנוע גם את "טומאת התהום" - שהמת היה מוסתר, ואחר כך נודע שהיה שם מת (פסחים פרק ז,  משנה ז).

---

[1] ע"פ משניות "קהתי", הקדמה למסכת "אהלות", סדר טהרות, הוצאת היכל שלמה, 1977.

[2] וראה באהלות [פרק טז, משנה ד], שצריך לחפור לעומק עד שמגיע לסלע או לקרקע שלא נחפרה מעולם.

[3] זוהי שיטת תוס'. לעומת זאת, רש"י מביא את הירושלמי  (שביעית פרק ט הלכה א), בו מסופר שרשב"י עשה זאת בדרך נס, שבכל מקום שהיה בו מת - צץ ועלה המת מן הארץ, ומסביר ב"חכמת מנוח" שהנס היה, שבכל מקום שהיה מת, נזדעזעה הקרקע ונתרופפה, ולכן מובנים דברי הגמרא בהמשך: "כל היכא דהוי קשי טהריה, וכל היכא דהוי רפי צייניה".

[4]המשנה במסכת מידות אומרת: "האוטם שש אמות" (ד, ו) ומפרש הברטנורא: "אוטם - בנין אטום וסתום להיות יסוד לבית, שעליו מעמידין הכתלים". א"כ, האוטם הוא בניין סתום בלי חלל, ששימש כקומת יסוד לבית המקדש.

[5] ע"פ המאמר "ירושלים של מטה" מאת ד"ר רוני רייך – ארכיאולוג שחפר בירושלים, בעיתון "מסע אחר", גיליון 78, מרץ 1998, ירושלים.

[6]  מתוך הספר "מבוא לארכיאולוגיה", מיכאל אבי יונה, הוצא כתר, 1979, עמ' 82.

[7] מכ"ם חודר קרקע (GPR) הוא מערכת גאופיזית המשמשת למיפוי תת-הקרקע באמצעות שידור גלים אלקטרומגנטיים לקרקע וקליטת החזרים מהשכבות התת-קרקעיות. התוצאה היא הדמיה דו-ממדית או תלת-ממדית של הקרקע, המאפשרת לאתר מבנים, תשתיות כמו צינורות וכבלים, חללים, סדקים ועצמים אחרים מתחת לפני השטח. עומק החדירה והאיכות תלויים במוליכות הקרקע, אך יכולים להגיע עד ל-15 מטר בתנאים מתאימים.העומק האפשרי לאיתור קבר תלוי מאוד בתנאי הקרקע (לחות, מוליכות חשמלית, סוג אדמה) ותדר האנטנה של המכ"ם.

[8] Pringle, J.K., Stimpson, I.G., Wisniewski, K.D. et al. Geophysical monitoring of simulated homicide burials for forensic investigations. Sci Rep 10, 7544 (2020).

[9] “Hippensteel Funeral Services and Crematory Creates RFID Grave Markers”, Michael Hines — February 8, 2012, trendhunter site.

© כל הזכויות שמורות למחבר

הענקים והנפילים

 מאת: אורן סעיד

המרגלים סיפרו לעם שראו בארץ ישראל ענקים המכונים "נפילים". הסיפורים על ענקים מיתולוגיים בתרבויות השונות, שנפלו מן השמים והפכו לאלים, מקורם בפירוש שגוי לפסוק בבראשית, המספר על הנפילים, אשר ייחסו להם כוחות אלוקיים בשל גובהם וחוזקם או חוכמתם.

בפרשתנו אנו קוראים על המרגלים שהוציאו דיבה על הארץ ואמרו לעם שהם ראו בארץ ישראל את הנפילים: "וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם" (במדבר יג, לג). רש"י מסביר: "הנפילים - ענקים מבני שמחזאי ועזאל שנפלו מן השמים בימי דור אנוש". הנפילים מוזכרים לראשונה בספר בראשית: "הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ, בַּיָּמִים הָהֵם וְגַם אַחֲרֵי כֵן אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל בְּנוֹת הָאָדָם וְיָלְדוּ לָהֶם,  הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם" (בראשית ו, ד). רש"י במקום מפרש בד"ה הנפילים: "על שם שנפלו והפילו את העולם ובלשון עברית לשון ענקים הוא". רש"י מסביר על פי המדרש[1], שהנפילים הם מלאכים שנפלו (ירדו) מן השמים לעולמנו במטרה לתקנו, בימי דור אנוש; אולם, על פי המסופר בבראשית, קלקלו עם בנות האדם שהיו יפות ולא יכלו לכבוש את יצרן, ועל ידי כך "הפילו" את העולם, כלומר גרמו להבאת חורבן לעולם, את המבול.

האם הנפילים שרדו את המבול?

אם כן, על פי פירוש רש"י, הנפילים המוזכרים בספר בראשית, הם אותם הנפילים המוזכרים בפרשתנו בדברי המרגלים. שיטת רש"י עולה בקנה אחד עם הדעה המובאת בתלמוד בבלי מסכת נידה, לפיה סיחון עוג היו אחים, ומבני שמחזאי, שנפל מהמשמים בימי דור אנוש: "סִיחוֹן וְעוֹג אַחֵי הֲווֹ, דְּאָמַר מָר: סִיחוֹן וְעוֹג בְּנֵי אֲחִיָּה בַּר שַׁמְחֲזַאי הֲווֹ" (נידה סא, א) ; ומבאר רש"י: "בְּנֵי אֲחִיָּה - שבא משמחזאי ועזאל שני מלאכים שירדו בדור אנוש" (שם).

ה"ענק" של הצייר פרנסיסקו דה גויה.
מתוך ויקיפדיה

בנוסף, שיטת רש"י עולה גם קנה אחד עם הדעה המובאת בגמרא בזבחים (קיג, ב) לפיה עוג מלך הבשן שרד את המבול בדרך נס. על פי רש"י עוג ניצל מהמבול מחמת גובהו[2]: "נס נעשה ונצטננו המים - שבצידי התיבה ושם עמד עוג והראם וגם הזפת לא נפשר והראם לא הוצרך לתיבה ומפני גובהן לא טבעו" (שם). ברם, אנוש[3] נולד בשנת 235 לבריאה וחי 905 שנה, כלומר נפטר בשנת 1140 לבריאה, ואילו המבול היה בשנת 1656 לבריאה, והמרגלים פעלו בשנת 2448 לבריאה[4]. גם אם "נפלו" מן השמים בסוף ימיו של אנוש ושרדו את המבול, הם היו בימי המרגלים בני 1515 שנה! אין בכל המקרא רמז על אדם שחי יותר מאלף שנה. לפיכך, סביר יותר לפרש שבשני המאורעות לא מדובר על אותם ענקים[5].

הרמב"ן סבור שהנפילים הם: אדם הראשון, שת ואנוש שהיו אנשים חזקים, והם לא שרדו את המבול: "...ויתכן שהיו כל בני הקדמונים אדם, שת, אנוש נקראים בני האלהים... ופירוש 'אשר מעולם' כי האנשים אחרי המבול, כאשר יראו גבורים יזכירו אלה ויאמרו כבר היו גבורים מאלה לעולמים אשר היו לפנינו, והיו 'אַנְשֵׁי הַשֵּׁם' בכל הדורות אחרי כן" (בראשית, שם). סיפורים על גובהם וחוזקם של הנפילים, נפוצו אחרי המבול. לדעת הרמב"ן, המרגלים הפחידו את העם שראו ענקים גדולים, גבוהים וחזקים כמו הנפילים שחיו בתקופת נח: "וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים - שלשת בני ענק - והם מן הנפלים - הקדמונים אשר שמעתם עליהם כי 'הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם' (בראשית ו, ד). ולפי שהיה עניין הנפילים שבדורות נח נודע בעולם, הזכירו להם שאלו בני הענק מהם כדי ליראם ולבהלם, ולכך אמרו עתה 'וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם' (במדבר יג, לג)".

הנפילים והענקים המיתולוגיים

המלבי"ם על הפסוק בבראשית (שם) מסביר:

 "...מי היו בני האלהים, הם אלה שאמרו שהם  בני אלהים ונפלו מן השמים, והגדות כאלה היו בימים האלה וגם אחרי כן. כי נודע שבכל סיפורי העמים הקדמונים, יספרו שבימי קדם מלכו על מדינתם בני אלהים, שבאו משמים אל הארץ ומלכו עליה ונשאו נשים מבנות האדם, ומהם עמדו גיבורים ואדירים שרים ומושלים, כמו שימצא הקורא בסיפורי הדורות; שראשית סיפורי ממלכת מצרים וחינא ומלכות יון, יתחיל מן האלהות וחצי האלהות שהתהלכו על ההרים הרמים ועל ארצם בימי קדם וספרו עליהם נפלאות וגבורות, והם נעשו להם אלילים שהקימו להם מזבחות ומצבות ועבדו אותם בכמה עבודות מתועבות, כי ספרו על אליליהם מעשים של רצח וניאוף וכל מדות רעות, עד שגם עובדיהם התדמו להם בתועבותיהם, כמו האלילה שעבודתה היתה בניאוף, ואליל שעבדו אותו בזבחי אדם, ועבודות האלו עמדו עד אמצע מלכות הרומיים וכל שכן שהיו בתוקפם בימי משה, וכל סיפורי קורות מצרים התחיל באלילים בני אלהים שנפלו משמים לארץ בימי קדם, לכן הודיע לנו משה רבינו ע"ה כי הנפילים האלה שהם הענקים והעריצים שאמרו עליהם העמים בסיפוריהם שנפלו משמים והם היו בימים האלה וגם אחרי כן. שאז נמצאו ענקים וגיבורי כח נוראים, שאמרו על עצמם שהם בני אלהים שנפלו משמים ועל כן קראן בשם נפילים, על שם שנפלו לארץ, והעם התחילו לעבוד אותם, וזה נמשך גם אחרי כן, והם היו בני האלהים שבאו אל בנות האדם וילדו להם, עד שגם הבנים היו נחשבים לאלילים, באשר האמינו שנולדו מבני אלים. אבל דע שכל הספורים וההגדות האלה שעליהם בנו כוהני האליל כל ענייני העבודה זרה וספורי האלילים והמיתולוגיה שלהם הכל שקר וכזב, היעשה לו אדם אלהים והמה לא אלהים, רק המה הגבורים אשר מעולם ואנשי השם, שכל גבור שעמד בימים ההם, או איש שעשה לו שם על ידי חכמתו ומעשיו היו מיחסים לו אלוהות והיו אומרים שנפל משמים והיו מספרים עליו נפלאות והבלים הרבה, וכל הספורים האלה מקורם התחיל מדור המבול ואילך, וזה היה שורש להשחתת האדם ולהעבודות הזרות והנכריות ואמונת השווא והבל אשר לכן ראה ה' לקצר ימי האדם שיראו כי אדם המה ובני תמותה ולא אלהים המה".

מדברי המלבי"ם הנ"ל אנו למדים שהנפילים, זהו שם כללי לאנשים שהיו ענקים וגיבורים או חכמים, שהיו מייחסים להם כוחות אלוקיים ותכונות מיוחדות, בגלל שהם אמרו על עצמם שנפלו מן השמים. סיפורים אלו משותפים לתרבויות רבות. ברם, מה שנאמר במדרשי חז"ל על מלאכים שנפלו מן השמים, אינו כפשוטו ובא ללמד אותנו דברים עמוקים יותר, כפי שכותב הרמב"ן: "אבל המדרש אשר לרבי אליעזר הגדול בפרקיו על המלאכים שנפלו ממקום קדושתן מן השמים, והוזכר בגמרא במסכת יומא (סז, ב), הוא הנאות בלשון הכתוב יותר מן הכל אלא שיש צורך להאריך בסוד הענין ההוא" (בראשית, שם). דברים דומים כותב האברבנאל: "כבר ידעת מה שכתבו במדרש ושנו בפרקי ר' אליעזר ומשולש בגמרא בענין בני האלוהים, שהיו מלאכים, ואם באנו למלות הכתוב, אין ספק, שיתיישב בו הדעת הזה היטב – אבל לא יתייחס לעניין הפרשה כולה; שאמר: 'וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ' (בראשית ו, ה), 'וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם' (בראשית, ו, ו),  'וַיֹּאמֶר ה': אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם' (בראשית, ו, ז) -  שכל זה אי-אפשר שיתיישב במלאכים... ודברי חז"ל באמת יש להם סוד, ואינן כמשמעותם, כמו שלקחום האומות" (בראשית, שם). לפי האברבנאל, המקור לסיפורים על ענקים שנפלו מן השמים בתרבויות הקדומות, הוא בפירוש שגוי ושטחי למדרשי חז"ל המספרים על מלאכים שנפלו מן השמים.

יוסף בן מתתיהו בספרו "קדמוניות היהודים", מציין עדות לקיומם של הענקים: "נשארו עוד ילידי הענקים, אשר בעקב גודל גופם וצורתם, לא היו דומים כלל לשאר בני אדם והיו מופלאים במראה ואף השמועה על אודותם היתה נוראה. עוד היום אפשר לראות את עצמותיהם ואין בהן שום דמיון לאיזה דבר שהגיע לידיעתנו" (ספר חמישי, 125).

אם כן, הסיפורים על ענקים מיתולוגיים בתרבויות השונות, שנפלו מן השמים והפכו לאלים, מקורם בפירוש שגוי לפסוק בבראשית, המספר על הנפילים, אשר ייחסו להם כוחות אלוקיים בשל גובהם וחוזקם או חוכמתם.  דברי חז"ל על מלאכים שנפלו מן השמים, אינו כפשוטו ובא ללמד אותנו דברים עמוקים יותר.

המדענים סבורים[6] שלא התקיים על פני כדור הארץ גזע ענקים קדום וכל הסיפורים אודות הענקים אינם אלא סיפורי מעשיות שנפוצו בתרבויות הקדומות ועד ימינו. דעה זה עולה בקנה אחד עם דברינו לעיל, מאחר וניתן להסביר, שהנפילים היו גבוהים יותר יחסית לגובה הממוצע באותה תקופה, ולא גבוהים בשיעור מטורף; שהרי ע"פ המדע[7], ישנו חסם עליון שמייצג את הגובה המרבי האפשרי של הולך על שתיים; על כדור הארץ מגיע ערכו של הביטוי לכ-3 מטרים.

---

[1] ילקוט שמעוני בראשית רמז מד; פרקי דרבי אליעזר פרק כב.

[2] במדרש שמופיע בתלמוד בבלי מסכת ברכות (נד,ב), מסופר, שעוג עקר הר בקוטר שלוש פרסאות כדי להטילו על מחנה ישראל ולהשמידו, אלא שנמלים ניקבו את ההר וירד לו על כתפיו מבלי שיוכל להשתחרר, כי שיניו גדלו פתאום ולא יכול היה להוציאו מעל ראשו. במדרש זה מוצג עוג כבעל מימדים לא ראליים. בפירוש "חידושי הגאונים" מביע אי נחת ממדרש זה: "זה המאמר הוא זר ורחוק, קשה הציור, רב המבוכה" (הנדפס על יעקב, ברכות נד, א ד"ה אבן).

לפי האבן עזרא, הרמב"ם והרלב"ג גובהו של עוג היה דומה  לגובהו של גלית - כפול מגובה אדם רגיל. להרחבה ראה  במאמר "גובהו של עוג", פרשת דברים, בבלוג זה.

[3] כאמור, ע"פ רש"י שהובא לעיל, הנפילים חיו בימי אנוש.

[4]   ע"פ "סדר הדורות". "סדר הדורות" הוא ספר שחובר על ידי הרב יחיאל בן שלמה היילפרין - רבה של מינסק, ראה אור בשנת ה'תקכ"ט (1769), והודפס בכמה מהדורות. הספר כולל ביוגרפיות מקוצרות החל מימות אדם הראשון ועד לדורו של המחבר, וכן הגהות על התלמודים.

[5] ראה גם במאמר "עוג מלך הבשן במקרא ובמדרש האגדה", מאת ד"ר אדמיאל קוסמן, המחלקה לתלמוד, אונ' בר-אילן, בדף השבועי מאת המרכז ללימודי יסוד ביהדות, מספר 353, פרשת ןאתחנן תש"ס.

[6]  ראה מאמרו של יהודה בלו, "האם התקיים על פני כדור-הארץ גזע ענקים קדום?".

[7]  על הגובה המקסימלי של האדם וכן על ענקים ראה  במאמר "גובהו של עוג", פרשת דברים, בבלוג זה.

© כל הזכויות שמורות למחבר

הדגה במצרים

 מאת: אורן סעיד

הדגה במצרים נחשבה כברכת היאור, ועל כן הוצגה פעמים רבות בתבליטים ובתמשיחים מצריים.

בפרשתנו אנו קוראים על תלונות בני ישראל על המן הקלוקל לעומת שפע המזון במצרים: "זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם, אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים" (יא, ה). הרמב"ן מבאר, כשבני ישראל שעבדו במצרים ודגו דגים עבור המצרים, הם קיבלו חלק מהדגים כשכר עבודתם: "וטעם אשר נאכל במצרים חִנָּם - כפי פשוטו: כי היו הדייגים המצרים מעבידים אותם למשוך הדגים שנאחזים במצודה ובמכמורות, והיו נותנים להם מן הדגים כמנהג כל פורשי מכמורת" (שם). רבי אברהם אבן עזרא מבאר שהדגים במצרים היו זולים, כמעט בחינם: "הדגה - שם המין; חִנָּם - בזול, כאילו הוא חנם" (שם); וכן מבאר  הרלב"ג: "זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם - יתכן לפי הפשט, שלרבוי הדגים שם היו בזול גדול, ולזה אמר חנם" (שם).

בני ישראל זכרו בגעגועים את הדגה, שבאה להם "חנם" ובשפע מן הנילוס. הדגה, שהיתה מזון זול ונפוץ במצרים[1], נחשבה כברכת היאור, ועל כן אין תמה כי מלאכת הדיג הוצגה פעמים רבות בתבליטים ובתמשיחים מצריים. באחד התבליטים מקבר מררוכא שבסקארה (הרבע האחרון של האלף השלישי לפני הספירה) נראית תמונת דַּיִג אופיינית[2]. בציור מצרי אחר מקבר אל עמרנה, מהמאה ה-14 לפני הספירה, מתואר דייג באמצעות רשת הקפה ארוכה המופעלת ע"י שתי סירות דיג. על חרטום אחת הסירות עומד דייג החובט במקל במים על מנת למנוע את בריחת הדגים מן השטח המוקף ולהפנותם פנימה.

נסיכת הנילוס

במצרים העתיקה היו נהוגות שיטות שונות של דיג, בעיקר בנהרות ובאגמים, והן מתוארות בפרוטרוט בציורי-קיר רבים.  דיגה באמצעות "רשת חֵרֶם^[3]" מן האלף השני לפני הספירה לא היה שונה בהרבה מן השיטה הנהוגה היום במזרח הים־התיכון: גזרי-עץ מנוקבים שימשו בתור מצופים, והחבל התחתון היה מצוייד במשקלות עדויות עופרת; הרשת הארוכה היתה נגררת ע״י אנשים העומדים על החוף ומושכים בחבלי-גרירה. מאותה תקופה מתוארות גם מלכודות עשויות רשת או קלועות מגומא, בעלות צורות שונות וגדלים שונים. לפשוטות שבהן היתה צורת סל בעל פתח גלילי; אחרות נבנו כקיר רשתי, הסוגר על קטע של הנהר או האגם. דיג באמצעות חכות היה נהוג גם כספורט. מצויים גם ציורים המתארים דיג בעזרת צִלְצָל^[4], המבוצע ע״י אצילים מצריים. גם הקלע (רשת-הזריקה) היה נהוג במצרים, ויש להניח שמשם הועבר לשאר ארצות הים-התיכון, שבהן הוא נהוג עד היום^[5].

על אף השפע בדגה, לא שפר חלקם של דייגי מצרים ולא זכו לא ברווחה ולא בכבוד, והגיעו לכך בגלל עול המסים הכבד שהטילו עליהם אוצרו של פרעה וכן מנהלי המקדשים ובעלי האחוזות, וכן גם בגלל מצבם החברתי הנחות של דייגי מצרים[6].

החקלאות במצרים מבוססת על תעלות שנכרו מהנילוס לשטחים החקלאים. בזמן גיאות הנילוס[7] הנגרמת מגשמי המונסון, המים זורמים בתעלות, אל השטחים החקלאים. שטחים אלו הוקפו בסוללות עפר כך ששטחי החקלאות הוצפו במים. לאחר שהמים שקעו והאדמה ספגה את המים והטין, זרעו את הגידולים באדמה הלחה שהספיקה לגידולים השונים. בנוסף לכך, גיאות הנילוס הביאה עימה דגים לאותן תעלות. גם לאחר תקופת הגיאות, התעלות היו עדיין מלאות בדגים, כי מנעו את חזרתם לנילוס ע"י סגירת פתחי התעלות[8].

מחקירות של שלדי דגים באגם קָארוּן  - שבעמק הנילוס, הנמצא בחלקו הצפוני מערבי של נווה המדבר פיום (80 ק"מ מדרום מערב לקהיר) וכן מעדויות מהעיר נֶכֶן (Nekhen) שבמצרים העתיקה, עולה שמלאכת הדייג היתה נפוצה לפחות בעונות מסויימות בשנה באזורים אלו ; כמו כן, הדגים היוו מקור חלבון עיקרי לתושבים באזורים אלו. דגים היו ניתנים כשכר לעובדים במצרים העתיקה[9].

הטכניקות הקדומות לשימור דגים היו ייבוש והמלחה. מאגר של דגים מלוחים התגלה ליד אחד מ"מקדשי השמש[10]" (=מקדש שנבנה לאל השמש במצרים העתיקה).

במערכת המים של הנילוס גדלים מינים רבים של דגים. אחד הבולטים בהם, המצוי במימיו העמוקים של הנהר, הוא נסיכת הנילוס, שמשקלו עשוי להגיע לכ-80 קילוגרמים. מינים נוספים הם אמנון, בינית, מספר מינים של שפמנון, דג חוטם הפיל, דג הנמר ומינים של סרדינים. מרבית המינים נפוצים לכל אורכו של הנהר[11].

---

[1] הרודוטוס, ההיסטוריון היווני, מספר כי יש מצרים החיים על דגים בלבד (ב, 92).

[2] "עולם התנ"ך – במדבר", רעננה, דברי הימים הוצאה לאור בע"מ, 1997, עמודים 73-74.

[3] רשת החרם או רשת גריפה (בערבית "ג'רף" באנגלית Beach seine) - רשת ארוכה שבמרכזה שק. בחלקה העליון מצופים ובתחתיתה משקולות. צד אחד של הרשת נשאר בחוף וסירה פורסת את יתרת הרשת תוך שהיא שטה בנתיב קשתי וחוזרת אל החוף. דייגים שאוחזים בשני צדי הרשת מושכים אותה אל החוף תוך שהיא גורפת כל מה שבדרכה. ניתן להפעיל שיטת דיג זו בחופים חוליים שאין בהם מכשולים.

[4] צִלְצָל (בלעז: הַרְפּוּן) הוא מכשיר דמוי-חנית המשמש לדיג, ולציד בעלי חיים ימיים גדולים כדוגמת לווייתנאים. הוא ממלא את תפקידו בכך שהוא ננעץ בחיה הניצודה, ומאפשר לדייג למשוך אותה אליו באמצעות חבל או שרשרת המחוברים אליו.

[5] אנצ' העברית בערך "דייג", חברה להוצאת אנצקלופדיות בע"מ, ירושלים תל אביב, תשי"א.

[6] "הדיג במצרים הקדומה", מ. נון, מחניים ק"ה, תשכ"ו.

[7] ראה מאמר "גיאות הנילוס", פרשת ויגש, בבלוג זה.

[8] "‪A Popular Account of the Ancient Egyptians", John Gardner Wilkinson, John Murray, britain, 1890, page 193.

[9] ‪"Encyclopedia of the Archaeology of Ancient Egypt‏", ‪Taylor & Francis‏, Britain, 2005, page 307 .

[10] ‪Environmental Effects on Seafood Availability, Safety, and Quality", Bonnie Sun Pan, E. Grazyna Daczkowska-Kozon

CRC Press,USA, 2016, page 357.‏‏". 

[11] באתר אנצ' בריטניקה בערך " Plant and animal life".

© כל הזכויות שמורות למחבר

מיפקד האוכלוסין של בני ישראל

 מאת: אורן סעיד

מיפקד האוכלוסין של בני ישראל במדבר נעשה ע"י ספירת חצאי-שקלים, וע"י כך ידעו את מניין בני ישראל.

בפרשתנו אנו קוראים  על מיפקד האוכלוסין של בני ישראל במדבר. מטרת המיפקד בפרשתנו היתה לצורך יציאה למלחמה, כדי לכבוש את ארץ ישראל, ולכן נמנו בו רק "יוצאי צבא" - אנשים המסוגלים לצאת למלחמה, זכרים מבן עשרים שנה ומעלה. במאמר זה אתייחס בעיקר לאופן ולאמצעי שבו בוצע המיפקד.

אופן ביצוע המיפקד, היה באמצעות "בקע לגולגלת" (א, ב ;רש"י) - כלומר, מחצית השקל למנוי, וע"י ספירת חצאי-השקלים ידעו את מניין בני ישראל[1]. מחצית השקל שימשה מצד אחד כאמצעי מנייה, ומצד שני נועד ערכה הכספי לעבודת אהל מועד (שמות ל, טז). המקור לביצוע המיפקד על ידי מחצית השקל הוא בפרשת כי-תשא, שנצטוו בה ישראל לתרום כל אחד מחצית השקל, ככופר נפש שנועד למנוע נגף: "כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לִפְקֻדֵיהֶם, וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לה' בִּפְקֹד אֹתָם; וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף, בִּפְקֹד אֹתָם. זֶה יִתְּנוּ, כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים, מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל, בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ,  עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל, תְּרוּמָה לה' (שמות ל, יב-יג). לדעת הרמב"ן נערכו בשיטה זו המיפקדים שנצטוו עליהם בני ישראל במדבר (במדבר א, ב).

שיטה זו של מיפקד אוכלוסין ידועה לנו מתעודות מַארי שעל נהר פרת. גם במַארי השתמשו בכסף כאמצעי מנייה, וחלק  מהמיפקדים נועדו לגיוס יחידות צבא. המנייה שם נעשית ע"י נשיאי השבטים, כדרך שנעשים המיפקדים במדבר[2].

שקל מימי המרד הגדול שנת 68.
במיפקד בני ישראל משקל של "מחצית השקל" שימשה כאמצעי מנייה.
מקור: CNG coins
מתוך ויקימדיה

כאמור אמצעי המנייה היה "מחצית השקל". השקל הוא חתיכת מתכת של כסף, ששימשה כיחידת משקל, שהיתה דרך הקדמונים לשקול את הכסף הניתן כדמים, ולא לעשותו למטבעות ולמנותו. כמו כן, נתברר היטיב בימינו, שלא התחילו בני ישראל להשתמש במטבעות לפני שיבת ציון מגלות בבל[3].

אנו מבחינים בין "שקל הקודש" (שמות ל, יג) - השקל של תורה, הקרוי גם "סלע", לבין השקל התלמודי, שהוא מחצית השקל של תורה, הקרוי בלשון התורה "בקע". השקל מתחלק ליחידות קטנות, שכל אחת מהן קרויה 'גֵּרָה', והיא קרובה ללשון אגורה (השווה שמואל א, ב, לו), ואפשר ש'גרה' ו'אגורה' קרובות ללשון 'גרגיר', שהיחידה היסודית של המשקלות  של הקדמונים היתה משקל של גרגירים של פֵרות מסוימים או של תבואות מסוימות. 

משקל השקל

ישנן מספר דעות מה היה משקל השקל של התורה. מאחר ונושא זה מורכב עקב ריבוי הדעות והמסורות, נביא כאן רק את שיטת רש"י והגאונים בקצרה. רש"י  פירש שהשקל משקלו ארבע זהובים (=דינרים): "והשקל משקלו ארבע זהובים שהם חצי אונקיא למשקל הישר של קולוניי"א[5]" (שמות כא, לב). השקל משקלו כמו מה שהיה משקל חצי אונקיה ע"פ מערכת המשקלות ב- "קולוניא" -  העיר  קלן - העיר הגדולה העתיקה ביותר בגרמניה - הנקראת על ידי הצרפתים "קולוניא", לפני הנהגת השיטה המטרית. משקל העיר קלן היה המשקל החוקי לנקיבת כל המטבעות שהוטבעו בגרמניה ובאוסטריה במשך מאות בשנים והוא התפשט גם לספרד ומדינות אחרות לשקילת כסף וזהב.  האונקיא שם היתה כ -29.2 גרם, ומחציתה – 14.6 גרם. 

הרמב"ן בתחילת פרשת כי-תשא מצטט את מה שכתב רש"י בפרשת משפטים כי משקל השקל הוא חצי אונקיא למשקל הישר של קולוני"א. במכתב שכתב הרמב"ן מארץ-ישראל, המודפס לאחר פירושו לתורה, כותב הרמב"ן כי מצא שקל עתיק – כתוב עליו "שקל השקלים", וכן מצא חצי שקל מהסוג הנ"ל, ומשקלם אמנם היה לפי חצי אונקיא לשקל, כפי שכתב רש"י[6].

על פי מסורת הגאונים והרמב"ם, משקלו של הסלע - הוא השקל והכסף המוזכרים בתורה, היה 16.896 גרם כסף, והוא מקביל למשקל 384 גרעיני שעורה בינוניים[7].

משקל השקל בתקופת בית ראשון

 לאחר  בדיקות של אבנים רבות מאזורים שונים ביהודה, הגיעו החוקרים למסקנה כי משקל השקל בתקופת בית ראשון היה 11.52 גרם, 2/3 של שקל התורה[8]. מכאן עולה, כי מחצית השקל הייתה במשקל 5.76 גרם. אבן במשקל חצי שקל נקראה "בֶּקַע", כמצוין בספר שמות (לח, כו): "בֶּקַע לַגֻּלְגֹּלֶת מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ לְכֹל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה".

משקולת אבן זעירה, המתוארכת לימי בית המקדש הראשון, התגלתה במהלך סינון עפר מחפירה ארכיאולוגית[9]. מקורו של העפר ביסודות הכותל המערבי – באזור קשת רובינסון, צפונית לעיר דוד. הוא הועבר משטח החפירה לאתר הסינון הנמצא בגן הלאומי עמק צורים, ובמהלך הסינון נחשף הממצא הנדיר.

על משקולת האבן חרוטות בכתב עברי קדום האותיות ב' ק' ע' – כלומר, המלה "בקע", המופיעה בתורה (שמות לח, כו) בהקשר של מחצית השקל.

הארכיאולוג אלי שוקרון, אשר ניהל את החפירה מטעם רשות העתיקות, מסביר: "כשהיו מביאים את מס מחצית השקל למקדש בתקופת הבית הראשון, לא היו מטבעות, לכן הם השתמשו בבצעי כסף, בחתיכות כסף. כדי לדעת מה משקלם האמיתי של בצעי הכסף, הניחו אותם על המאזניים, ובצד השני שמו את משקולת הבקע שהיא שוות ערך למחצית השקל – אותה נדרש כל אדם מגיל עשרים שנה ומעלה להביא למקדש".

משקולות בקע מימי בית ראשון הן ממצא נדיר, אך לדברי שוקרון "המשקולת הזו עוד יותר נדירה, כי הכתובת המופיעה עליה כתובה בכתב ראי, והאותיות חרוטות משמאל לימין במקום מימין לשמאל. ניתן להסיק מכך שהאומן שחרט את הכתובת על המשקולת התמחה בכתיבת חותמות, שכן חותמות נכתבו תמיד בכתב ראי, על מנת שלאחר הטבעתן תופיע הכתובת בכתב רגיל".

משקל השקל בתקופת בית שני

במוזיאון ישראל[10], מוצג שקל -  מטבע כסף מימי המרד הגדול (68-67 לספירה) במשקל 14.14 גרם.

במוזיאון אשמוליאן לאמנות וארכיאולוגיה[11] בעיר האוניברסיטאית אוקספורד שבאנגליה, מוצג שקל - מטבע כסף עתיק, מתקופת בית שני (64/63 לפני הספירה), במשקל 14.14 גרם.

אם כן, משקל השקל בתקופת שני, על פי הממצאים הארכיאולוגיים הוא 14.14 גרם. משקל זה קרוב למשקל מחצית אונקיה קולניה אשר מזכיר רש''י (שמות כא, לב, ראה לעיל). 

בימי בית שני, חל שינוי במטבעות בעולם המסחר, עקב השתלטות עמים שונים על ארץ ישראל, כגון, הפרסים והיוונים, ואלו הוסיפו משקל למטבעות הכסף. לפיכך, בימי בית שני, הוסיפו חכמי ישראל 20% למשקל השקל[12]; כפי שכותב הרמב"ם, שהשקל שבתורה משקלו 320 שעורים ובימי בית שני הוסיפו עליו ומשקלו היה 384 שעורים, תוספת של 20% : "מנין כסף האמור בתורה באונס ובמפתה ובמוציא שם רע והורג עבד הוא הוא שקל הנאמר בכל מקום בתורה, ומשקלו: שלש מאות ועשרים שעורה. וכבר הוסיפו חכמים עליו ועשו משקלו כמשקל המטבע הנקרא סלע בזמן בית שני. וכמה הוא משקל הסלע? שלש מאות וארבע ושמונים שעורה בינונית" (הלכות שקלים, פרק א, הלכה ב).

כאמור, משקל השקל בתקופת בית ראשון היה 11.52 גרם ; ובתקופת בית שני משקל השקל 14.14 גרם, עלייה של 23%. אם כן, הממצא הארכיאולוגי, מאשר את עדות חז"ל, שבימי בית שני חלה עליה במשקל מטבע השקל בסדר גודל של 20%.  

---

[1] ספירה על ידי דבר אחר מצאנו גם אצל שאול המלך, שמנה את העם קודם צאתו להילחם בעמלק: "וַיְשַׁמַּע שָׁאוּל אֶת הָעָם וַיִּפְקְדֵם בַּטְּלָאִים מָאתַיִם אֶלֶף רַגְלִי וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אֶת אִישׁ יְהוּדָה" (שמואל א טו, ד). אחד הפירושים ל"ויפקדם בטלאים" הוא ששאול פקד את העם באמצעות טלאים (רש"י, שם). להרחבה על ביצוע מיפקד אוכלוסין באמצעות דבר אחר ראה מאמרו עו"ד יעקב פוטשבוצקי "מפקד אוכלוסין – בין המשפט העברי למשפט המדינה" באתר דעת.

[2] "עולם התנ"ך", במדבר,  עמוד 14, בנושא "מפקד השבטים וחנייתם", במדבר א-ב, פרופ' משה ויינפלד, האונ' העברית, ירושלים. "דודזון עתי" הוצאה לאור, 1997.

[3] דעת מקרא, שמות ל.

[4] ע"פ הספר מידות ומשקלות של תורה מאת יעקב גרשון וויס. ראה באתר דעת. 

[5]  ראה גם רש"י שמות, כה, לט.

[6]  זו גם דעתו של האברבנאל, ראה פירושו למלכים א, ו פסוק לה.

[7] משקל מיני השעורה המוכרים לנו נעים סביב 0.045 גרם עם סטיית תקן של 0.004. על פי חישובים מספרות הגאונים מתקבל ערך דומה של 0.044 . "מידות ושיעורי תורה בפירוש המשנה לרמב"ם", הרב פרופ' דרור פיקסלר, בד"ד 12, תשס"א, אונ' בר-אילן.

[8] להרחבה ראה במאמר "מטבע מחצית השקל מהר הבית",   אתר "עיר דוד – ירושלים הקדומה", נובמבר 2024.

[9] אתר "עיר דוד – ירושלים הקדומה", במאמר "נחשפה משקולת בת 3000 שנה", פברואר 2024.

תגליות נוספות:

משקולת שערכה שני שקלים, במשקל 23 גרמים, מתקופת בית המקדש הראשון, התגלתה ליד הכותל המערבי בירושלים. ראה "משקולת קדומה של שני שקלים התגלתה בצמוד לכותל המערבי", אתר רשות העתיקות.

משקולת שקל, מתקופת בית ראשון, התגלתה בהרי יהודה. המשקולת עשויה אבן בצורת כיפה, ושימשה לשקילה של מוצרים כגון מתכות, תבלינים ומוצרים יקרים אחרים. המשקולת שוקלת 11.07 גרם. "זוהי בעצם המשקולת הנהוגה באזור יהודה, שבה השתמשו הסוחרים על מנת לשקול סחורה בצורה מדויקת", מסבירים ארכיאולוגי החפירה. ראה "מטבע כסף נדיר וחשוב, בן כ-2,500 שנה, התגלה בהרי יהודה", אתר רשות העתיקות.

[10] "מטבע יהודי מימי המרד הגדול", אתר מוזיאון ישראל.

[11] "Ancient Jewish Coins at the Ashmolean Museum: The Tyrian Shekel",Rabbi Eli Brackman,  February, 2017, oxfordchabad site.

[12] ראה גם בתוספות מנחות עז,א ד"ה "והשקל עשרים גרה".

© כל הזכויות שמורות למחבר

החזה והשוק

 מאת: אורן סעיד

החזה הניתן לכהן בקרבן שלמים, הוא החלק הנמצא בין צוואר הבהמה לבין השומן התחתון שבכרס הבהמה ; והשוק כולל את עצם השוק ועצם הקולית של רגל ימין האחורית.

החזה והשוק הם חלקים של קורבן שלמים[1], המונפים בעזרה וניתנים במתנה לכהן. החזה והשוק הם מעשרים וארבע מתנות כהונה שניתנות לכהנים מאת בני ישראל, כנאמר בפרשתנו: "כִּי אֶת חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְאֵת שׁוֹק הַתְּרוּמָה לָקַחְתִּי מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִזִּבְחֵי שַׁלְמֵיהֶם וָאֶתֵּן אֹתָם לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן וּלְבָנָיו לְחָק עוֹלָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ז, לד)..

מהו החזה?

נאמר בפרשתנו, שיש לתת לכהן, את החזה מקרבן השלמים: "וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַחֵלֶב, הַמִּזְבֵּחָה; וְהָיָה הֶחָזֶה, לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו" (ז, לא).

שנינו בתלמוד בבלי מסכת חולין (מה, א):  "תָּנוּ רַבָּנַן אֵיזֶהוּ חָזֶה? זֶה הָרוֹאֶה אֶת הַקַּרְקַע". הכוונה לשומן התחתון שבכרס הבהמה. מהיכן מתחיל והיכן נגמר? ממשיך התלמוד ומבאר: "לְמַטָּה עַד הַצַּוָּאר, לְמַעְלָה עַד הַכָּרֵס" (שם). כשהבהמה חיה, לא שייך לומר "למעלה ולמטה" אלא "קדימה ואחורה", שהרי היא במצב מאוזן. הכוונה כאן היא, כאשר תולים את הבהמה לפשוט את עורה, ודרך התלייה שהראש כלפי מטה. כאשר הבהמה במצב מאונך, שייך לומר "למעלה ולמטה". א"כ, החזה הוא החלק הנמצא בין צוואר הבהמה לבין השומן התחתון שבכרס הבהמה [ראה תמונה].

רש"י מבאר: "רואה את הקרקע  - אינו משבר מן הצלעות, בגובה הצדדין כלום, אלא השומן התחתון כמות שהוא בחסחוס שבראשי הצלעות". הצלעות היוצאות מצידי עמוד השדרה שבגב, מקיפות את אזור החזה מן הצדדים וחוזרות ומתחברות מלמטה על ידי סחוס[2]. כאשר חותכים את החזה מהבהמה לתתו לכהן, אין שוברים כלום מן הצלעות, שבגובה צידי הבהמה, אלא רק את השומן התחתון הנפרד מן הסחוסים שבקצה התחתון של הצלעות[3]. ברם, הכהן מקבל את השתי צלעות הקדמיות שסביב הקנה (לכיוון הצוואר), וכפי שהתלמוד מציין: "חוֹתֵךְ שְׁתֵּי צְלָעוֹת מִשְּׁתֵּי דְפָנוֹת אֵילָךְ וְאֵילָךְ" (שם). רש"י פירש,  שחותך  את שתי הצלעות הקטנות שסביב הקנה (לכיוון הצוואר), אחת מימין ואחת משמאל; אבל רבינו חננאל פירש, שתיים ראשונות מכל צד[4].

אם כן, החלק של החזה בקרבן שלמים, הניתן לכהן, כולל גם את העצמות הקדמיות. ברם, לעניין קרבן התמיד, ה"חזה" שאמרו חכמים (תמיד לא, א), הוא רק בשר הכרס ללא העצמות הקדמיות (תוספות חולין, שם).

מהו השוק ?

נאמר בפרשתנו, שיש לתת לכהן, את השוק מקרבן השלמים: "וְאֵת שׁוֹק הַיָּמִין, תִּתְּנוּ תְרוּמָה לַכֹּהֵן, מִזִּבְחֵי, שַׁלְמֵיכֶם" (ז, לב). מבאר רש"י מהו השוק שניתן לכהן: "שוק - מן הפרק של ארכובה עד הפרק האמצעי שהוא סובך של הירך" (שם). להבנת דברי רש"י, נבאר את החלקים העיקריים ברגל הבהמה.

הרגל של הבהמה מורכבת משלש עצמות עיקריות[5] (מלבד עצמות הפרסה, האצבעות ועוד מספר עצמות קטנות):

א. העצם התחתונה, הנקראת גם "ארכובה התחתונה", היא עצם המסרק (Cannon Bone) - עצם ארוכה וחזקה שנמצאת בין הקרסול (Hock) ל־אצבעות (Phalanges).

ב. העצם שלמעלה ממנה נקראת "שוק", היא עצם השוק הראשית (Tibia), עצם חזקה והשנייה בגודלה אחרי עצם הירך.

ג. העצם שלמעלה ממנה נקראת "קולית", היא  עצם הירך (Femur), עצם חזקה והארוכה ביותר[6].

במשנה מסכת חולין נחלקו תנאים בהגדרת ה"שוק": "אֵיזֶהוּ הַזְּרוֹעַ? מִן הַפֶּרֶק שֶׁל אַרְכּוּבָה, עַד כַּף שֶׁל יָד; וְהוּא שֶׁל נָזִיר. וּכְנֶגְדּוֹ בָּרֶגֶל, שׁוֹק. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שׁוֹק, מִן הַפֶּרֶק שֶׁל אַרְכּוּבָה,עַד סֹבֶךְ שֶׁל רֶגֶל" (פרק י, משנה ד). לדעת חכמים, השוק שעליה דיברה תורה כוללת שני חלקים: החלק האמצעי ברגל הבהמה - השוק והעצם שמעליה - הקולית ; רבי יהודה חולק, לדעתו השוק כוללת רק את החלק האמצעי ברגל - השוק. רש"י בפרשתנו (שם) פירש כמו רבי יהודה, שה"שוק" כולל רק את העצם האמצעית, השוק, ללא הקולית. ברם, ההלכה נפסקה כמו חכמים[7] ולפיכך הכהן מקבל את השוק והקולית של רגל ימין האחורית [ראה תמונה].

גם הנזיר נותן את הזרוע הבשלה מקרבן השלמים שמביא לכהן, ביום שנגמרה נזירותו (במדבר ו, יט-כ); ואכן הזרוע הבשלה היא עצם השוק והקולית, של רגל ימין הקדמית[8]. בנוסף, את הזרוע נותנים במצוות "זְרוֹעַ וּלְחָיַיִם וְקֵיבָה", המחייבת את השוחט לתת את הזרוע (וכן את הלחיים והקיבה) לכהן, מכל בהמה טהורה שנשחטה (דברים יח, ג).

נמצא כי אותה עצם (ברגליים שונות של הבהמה, כאמור) נקראת 'שוק' בקרבן שלמים ונקראת זרוע הבשלה באיל נזיר ונקראת זרוע במתנות "זְרוֹעַ וּלְחָיַיִם וְקֵיבָה"[9], וכפי שפסק הרמב"ם: "ואי זהו זרוע? מן הפרק של ארכובה עד כף של יד[10]  שהם שני איברים מעורין זה בזה; והזרוע האמורה היא זרוע של ימין, ושכנגדה ברגל הוא השוק האמור בכל מקום" (מעשה הקרבנות פרק ט, הלכה י).

השוק ברגל האדם

כאמור, הרגל של הבהמה מורכבת משלש עצמות עיקריות. בניגוד לכך, רגל האדם, מורכבת משתי עצמות עיקריות: מעצם השוק, מהקרסול ועד הברך ומעצם הירך, מהברך ועד מפרק הירך.

כאמור, בלשון התורה וההלכה, האיבר המכונה "שוק", מתייחס לא רק לעצם ה"שוק" אלא גם לעצם הירך, שמעל השוק. לעומת זאת, ה"שוק" בגוף האדם בלשון ימינו, הוא החלק שמתחת לברך (Crus), המורכב מעצם השוקה (Tibia) ועצם השוקית (Fibula). גם ה"שוק" עצמו, בגוף בעלי חיים מעלי גרה, מורכב מעצם השוקה, עם עצם קטנה יותר- שוקית, ובשונה מגוף האדם, השוקית בדרך כלל מנוונת או מאוחה לעצם השוקה[11].

מדוע נבחרו החזה והשוק לתנופה?

כאמור, את החזה והשוק הכהן היה מניף. תנופה היא פעולה הנעשית במהלך הקרבת קורבנות מסוימים, בעיקר בהקרבת קורבנות שלמים ומנחה אחדים, כחלק מעבודת הקורבנות בבית המקדש. הכהן מניח את הקורבן על ידיו של מי שמחויב בקורבן והביא את הקורבן, אוחז בידיו של מביא הקורבן כשהם מעל ידיו, ומניף את הקורבן לארבע רוחות השמים, מעלה לכיוון מעלה, ומוריד לכיוון מטה[12].

"רבינו בחיי[13]", מבאר מדוע נבחרו דווקא החזה והשוק לתנופה: "ונראה לי בטעם שני אברים הללו, שהם חזה ושוק שנתיחדו לתנופה על גבי המזבח, לפי שהם סבת התנועה באדם גם בשאר בעלי חיים, כי הלב המתנועע הוא במקום החזה, וכן תנועת כל בעל חי בשוקים הוא, ולפיכך באה המצווה הזאת בקורבנות שיגיע לפני המזבח שני אברים הללו שהם בעלי התנועה, להודות ולשבח בזה לאדון הכל המעמיד כל העולם כולו בכח תנועת הגלגלים, וזהו שאמרו למי שארבע רוחות העולם שלו ולמי שהשמים והארץ שלו" (ויקרא ז, ל).

"רבינו בחיי" מבאר, שהחזה נבחר לתנופה, כי הוא מתנועע בתהליך הנשימה. בעת שאיפת אוויר, הסרעפת, שריר המפריד בין בית החזה לחלל הבטן, יורדת ומתכווצת, מגדילה את נפח בית החזה. במקביל, השרירים הבין-צלעיים (שרירים בין הצלעות) מתכווצים ומרחיבים את בית החזה. לעומת זאת, בעת נשיפת אוויר, הסרעפת נרגעת וחוזרת לצורתה המקורית, והשרירים הבין-צלעיים נרפים, מה שמקטין את נפח בית החזה[14].

בנוסף, "רבינו בחיי" מבאר, שהשוק נבחר לתנופה, מפני שהוא אחראי לתנועת כל בעלי החיים. כאמור, השוק, בלשון התורה וההלכה,  כולל גם את הירך שמעליו. עצמות השוק והירך החזקות והארוכות תורמות לנשיאת משקל הגוף בעת שבעלי חיים נעים[15]. בנוסף, שרירי השוק ושרירי הירך חיוניים ליצירת דחיפת עוצמתית להנעת הגוף קדימה[16].

---

[1] שלמים הינו קורבן הנאכל על ידי הבעלים וכן על ידי הכהנים, בתחומי ירושלים המקודשת.

[2] על פי ההערות (במדור "עיונים") בתלמוד בבלי חולין (מה, א) עם פירוש "אבן ישראל" (שטיינזלץ).

[3] מדברי רש"י משמע שאינו נוגע כלל בצלעות, אלא נוטל רק את השומן המכסה את הסחוס. אבל המאירי כתב כי חותך גם את החלק התחתון של הצלעות, שהוא בכלל הרואה את הקרקע.

[4] תוספות ד"ה חותך  שתי צלעות מכאן ומכאן, בשם רבינו חננאל (שם).

[5] ראה רש"י חולין (עו, א) ד"ה "שלושה עצמות בירך".

[6] "DESCRIPTIVE OSTEOLOGY OF THE PELVIC LIMB OF BOVINE", Gabriele Barros Mothé – Faculty of Medical Sciences of Maricá Camila, Anselmé Dutra – Universidade Estadual Norte Fluminense Aguinaldo, Francisco Mendes Junior – Universidade Santa Úrsula.RCMOS – Multidisciplinary Scientific Journal O Saber, Year IV, v.1, n.1, Jan./Jul. 2024.

[7] התוספות יום טוב במשנה חולין שם (ד"ה "עד סובך של רגל") העיר על רש"י שיש לפסוק כחכמים וכתב שכן העיר הסמ"ג (עשין קפ"ג).

[8] מסכת חולין, פרק י משנה ד.

[9] ע"פ ספר "נחלת בנימין - ספר עזר ללימוד תורת הקרבנות" מאת יחיאל אברהם ברלב, 1988. ראה גם בערך "חזה ושוק" ב"מיקרופדיה תלמודית", חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה, עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג.

[10] שתי הרגליים הקדמיות בבהמה מכונות "ידיים" (חולין נח, ב).

[11] vet-Anatomy - The Anatomy of veterinary imaging, “Body [Shaft] of fibula”, IMAIOS site.

[12] רש"י במדבר (ה, כה) ובתלמוד בבלי מסכת מנחות  (סא, ב).

[13] רבנו בחיי בן אשר אבן חלואה (1255-1340).

[14] "לשאוף עמוק לבטן ולנשוף לאט", אלכס אברוטין, ינואר 2024, מכון דוידזון - הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע.

[15] "Comparative gross anatomical studies on tibia-fibula of Cattle, Horse and Dog", Devendra Saran, Malvika Maru, Pankaj K Thanvi, Ashok Dangi, Vimala Choudhary, Sandeep Kumar, Raj Kumar Siyag, Prem Chand Tard and Aruna Panwar,The Pharma Innovation Journal 2023; SP-12(7): 1184-1187

[16] Shah, Syed Muhammad Ali & Fatima, Syeda Noor. (2024). GENERAL AND COMPARATIVE ANATOMY OF FEMUR.

© כל הזכויות שמורות למחבר