הדגה במצרים

 מאת: אורן סעיד

הדגה במצרים נחשבה כברכת היאור, ועל כן הוצגה פעמים רבות בתבליטים ובתמשיחים מצריים.

בפרשתנו אנו קוראים על תלונות בני ישראל על המן הקלוקל לעומת שפע המזון במצרים: "זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם, אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים" (יא, ה). הרמב"ן מבאר, כשבני ישראל שעבדו במצרים ודגו דגים עבור המצרים, הם קיבלו חלק מהדגים כשכר עבודתם: "וטעם אשר נאכל במצרים חִנָּם - כפי פשוטו: כי היו הדייגים המצרים מעבידים אותם למשוך הדגים שנאחזים במצודה ובמכמורות, והיו נותנים להם מן הדגים כמנהג כל פורשי מכמורת" (שם). רבי אברהם אבן עזרא מבאר שהדגים במצרים היו זולים, כמעט בחינם: "הדגה - שם המין; חִנָּם - בזול, כאילו הוא חנם" (שם); וכן מבאר  הרלב"ג: "זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם - יתכן לפי הפשט, שלרבוי הדגים שם היו בזול גדול, ולזה אמר חנם" (שם).

בני ישראל זכרו בגעגועים את הדגה, שבאה להם "חנם" ובשפע מן הנילוס. הדגה, שהיתה מזון זול ונפוץ במצרים[1], נחשבה כברכת היאור, ועל כן אין תמה כי מלאכת הדיג הוצגה פעמים רבות בתבליטים ובתמשיחים מצריים. באחד התבליטים מקבר מררוכא שבסקארה (הרבע האחרון של האלף השלישי לפני הספירה) נראית תמונת דַּיִג אופיינית[2]. בציור מצרי אחר מקבר אל עמרנה, מהמאה ה-14 לפני הספירה, מתואר דייג באמצעות רשת הקפה ארוכה המופעלת ע"י שתי סירות דיג. על חרטום אחת הסירות עומד דייג החובט במקל במים על מנת למנוע את בריחת הדגים מן השטח המוקף ולהפנותם פנימה.

נסיכת הנילוס

במצרים העתיקה היו נהוגות שיטות שונות של דיג, בעיקר בנהרות ובאגמים, והן מתוארות בפרוטרוט בציורי-קיר רבים.  דיגה באמצעות "רשת חֵרֶם^[3]" מן האלף השני לפני הספירה לא היה שונה בהרבה מן השיטה הנהוגה היום במזרח הים־התיכון: גזרי-עץ מנוקבים שימשו בתור מצופים, והחבל התחתון היה מצוייד במשקלות עדויות עופרת; הרשת הארוכה היתה נגררת ע״י אנשים העומדים על החוף ומושכים בחבלי-גרירה. מאותה תקופה מתוארות גם מלכודות עשויות רשת או קלועות מגומא, בעלות צורות שונות וגדלים שונים. לפשוטות שבהן היתה צורת סל בעל פתח גלילי; אחרות נבנו כקיר רשתי, הסוגר על קטע של הנהר או האגם. דיג באמצעות חכות היה נהוג גם כספורט. מצויים גם ציורים המתארים דיג בעזרת צִלְצָל^[4], המבוצע ע״י אצילים מצריים. גם הקלע (רשת-הזריקה) היה נהוג במצרים, ויש להניח שמשם הועבר לשאר ארצות הים-התיכון, שבהן הוא נהוג עד היום^[5].

על אף השפע בדגה, לא שפר חלקם של דייגי מצרים ולא זכו לא ברווחה ולא בכבוד, והגיעו לכך בגלל עול המסים הכבד שהטילו עליהם אוצרו של פרעה וכן מנהלי המקדשים ובעלי האחוזות, וכן גם בגלל מצבם החברתי הנחות של דייגי מצרים[6].

החקלאות במצרים מבוססת על תעלות שנכרו מהנילוס לשטחים החקלאים. בזמן גיאות הנילוס[7] הנגרמת מגשמי המונסון, המים זורמים בתעלות, אל השטחים החקלאים. שטחים אלו הוקפו בסוללות עפר כך ששטחי החקלאות הוצפו במים. לאחר שהמים שקעו והאדמה ספגה את המים והטין, זרעו את הגידולים באדמה הלחה שהספיקה לגידולים השונים. בנוסף לכך, גיאות הנילוס הביאה עימה דגים לאותן תעלות. גם לאחר תקופת הגיאות, התעלות היו עדיין מלאות בדגים, כי מנעו את חזרתם לנילוס ע"י סגירת פתחי התעלות[8].

מחקירות של שלדי דגים באגם קָארוּן  - שבעמק הנילוס, הנמצא בחלקו הצפוני מערבי של נווה המדבר פיום (80 ק"מ מדרום מערב לקהיר) וכן מעדויות מהעיר נֶכֶן (Nekhen) שבמצרים העתיקה, עולה שמלאכת הדייג היתה נפוצה לפחות בעונות מסויימות בשנה באזורים אלו ; כמו כן, הדגים היוו מקור חלבון עיקרי לתושבים באזורים אלו. דגים היו ניתנים כשכר לעובדים במצרים העתיקה[9].

הטכניקות הקדומות לשימור דגים היו ייבוש והמלחה. מאגר של דגים מלוחים התגלה ליד אחד מ"מקדשי השמש[10]" (=מקדש שנבנה לאל השמש במצרים העתיקה).

במערכת המים של הנילוס גדלים מינים רבים של דגים. אחד הבולטים בהם, המצוי במימיו העמוקים של הנהר, הוא נסיכת הנילוס, שמשקלו עשוי להגיע לכ-80 קילוגרמים. מינים נוספים הם אמנון, בינית, מספר מינים של שפמנון, דג חוטם הפיל, דג הנמר ומינים של סרדינים. מרבית המינים נפוצים לכל אורכו של הנהר[11].

---

[1] הרודוטוס, ההיסטוריון היווני, מספר כי יש מצרים החיים על דגים בלבד (ב, 92).

[2] "עולם התנ"ך – במדבר", רעננה, דברי הימים הוצאה לאור בע"מ, 1997, עמודים 73-74.

[3] רשת החרם או רשת גריפה (בערבית "ג'רף" באנגלית Beach seine) - רשת ארוכה שבמרכזה שק. בחלקה העליון מצופים ובתחתיתה משקולות. צד אחד של הרשת נשאר בחוף וסירה פורסת את יתרת הרשת תוך שהיא שטה בנתיב קשתי וחוזרת אל החוף. דייגים שאוחזים בשני צדי הרשת מושכים אותה אל החוף תוך שהיא גורפת כל מה שבדרכה. ניתן להפעיל שיטת דיג זו בחופים חוליים שאין בהם מכשולים.

[4] צִלְצָל (בלעז: הַרְפּוּן) הוא מכשיר דמוי-חנית המשמש לדיג, ולציד בעלי חיים ימיים גדולים כדוגמת לווייתנאים. הוא ממלא את תפקידו בכך שהוא ננעץ בחיה הניצודה, ומאפשר לדייג למשוך אותה אליו באמצעות חבל או שרשרת המחוברים אליו.

[5] אנצ' העברית בערך "דייג", חברה להוצאת אנצקלופדיות בע"מ, ירושלים תל אביב, תשי"א.

[6] "הדיג במצרים הקדומה", מ. נון, מחניים ק"ה, תשכ"ו.

[7] ראה מאמר "גיאות הנילוס", פרשת ויגש, בבלוג זה.

[8] "‪A Popular Account of the Ancient Egyptians", John Gardner Wilkinson, John Murray, britain, 1890, page 193.

[9] ‪"Encyclopedia of the Archaeology of Ancient Egypt‏", ‪Taylor & Francis‏, Britain, 2005, page 307 .

[10] ‪Environmental Effects on Seafood Availability, Safety, and Quality", Bonnie Sun Pan, E. Grazyna Daczkowska-Kozon

CRC Press,USA, 2016, page 357.‏‏". 

[11] באתר אנצ' בריטניקה בערך " Plant and animal life".

© כל הזכויות שמורות למחבר

השוקת

 מאת: אורן סעיד

שוקת השקיה היא כלי קיבול מעשה ידי אדם או טבעי שנועד לספק מי שתייה לבעלי חיים בחווה או לחיות בר.

בפרשתנו אנו קוראים שרבקה השקתה את הגמלים של אליעזר עבד אברהם מהשוקת: "וַתְּמַהֵר וַתְּעַר כַּדָּהּ אֶל הַשֹּׁקֶת וַתָּרָץ עוֹד אֶל הַבְּאֵר לִשְׁאֹב וַתִּשְׁאַב לְכָל גְּמַלָּיו" (כד, כ). רש"י  מבאר  מהי השוקת: "השקת  - אבן חלולה ששותים בה הגמלים". לפי פירוש זה, השוקת, היא בית קיבול בצורה מאורכת, עשויה אבן – כפי שציין רש"י, או קורות עץ, אותה היו ממלאים מים להשקות את הבהמות.

בפרשת ויצא, אנו קוראים שיעקב שם את המקלות אשל פיצל ב"בָּרֳהָטִים בְּשִׁקֲתוֹת הַמָּיִם" (ל, לח). רש"י מבאר: "ברהטים" - במרוצות המים, בבריכות העשויות בארץ להשקות שם הצאן" (שם). השוקת כאן מכונה בשם 'רַהַט', מלשון הארמית שפירושו לרוץ, על סמך כך ניתן להבין את פירושו של רש"י שרהט הוא "במרוצות המים" כלומר מקום אליו מביאים (=מריצים) מים. רואים שיש עוד סוג של שוקת, שהיא בריכת מים העשויה בארץ. רס"ג הסביר שרהטים אלו ברכות מים קטנות[1], לעומת שוקת שהיא תעלת מים[2] (בראשית ל, לח).

שוקת השקיה לכבשים משנות 1930.
מתוך ויקימדיה

סוג נוסף של שוקת, אנו פוגשים במשנה במסכת פרה: "הַֹשּׂקֶת שֶׁבַּסֶלַע" (פרק ה משנה ז), ומבאר רבינו עובדיה מברטנורא: "השוקת שבסלע - שוקת היא אבן חלולה שעל שפת המעין והמים נכנסים לה דרך חור שבדופנה ומשקין בה הבהמות". מדובר, באבן חלולה המחוברת למעיין המתמלאת מים  ממנו, דרך חור הקיים בה.

שוקת השקיה

שוקת השקיה היא כלי קיבול מעשה ידי אדם או טבעי שנועד לספק מי שתייה לבעלי חיים בחווה או לחיות בר. השוקת הפשוטה, היא בית קיבול בצורה מאורכת, עשויה אבן או קורות עץ.  את השוקת היו ממלאים מים, או שהשוקת היה מתמלאת ממי-הגשמים. לעיתים השוקת ניזונת מנחל טבעי או מעיין הסמוך לה, ולעיתים מאספקת צינורות מים.

גישה קבועה למים מתוקים חיונית לכל בעלי החיים, במיוחד לפרות חולבות. ככל שהפרה שותה יותר מים, כך היא מייצרת יותר חלב[3].

כיום, היצרנים מספקים מגוון שקתות מים לבעלי חיים העשויות מבטון או מתכת. השקתות מוצבות במקומות שקל לבעלי החיים אליה אליהן, ובנויות באופן שאפשר לספק מים צוננים ונקיים. מקום השוקת חייב להיות מנוקז, כדי למנוע התבוססות בעלי החיים בבוץ. עומק השוקת לפחות 15 ס"מ, למניעת התזת מים והתחממותם בקרני השמש[4].

קיימת שוקת מים אוטומטית, המחוברת לצינור מים בלחץ רגיל, ומכילה מצוף פנימי, כאשר גובה המים בשוקת יורד,  היא מתמלאת אוטומטית. קיימות גם שקתות מים המתמלאות מים בעזרת משאבה[5].  יתרונן של השקתות האוטומטיות – שהמים נשמרים קרירים ונקיים, ואף גם יש חסכון בעבודה. למשל, לכל 25 רחלות דרושה שוקת אוטומטית אחת[6].

בארץ ישראל נמצאו מספר שקתות עתיקות. למשל, בתל-מגידו נמצאה שוקת, מהאלף הראשונה לפני הספירה, עם שני עמודים מחוררים ששימשו לקשירת הבהמות[7].

---

[1] רבי יוסף קאפח: השם בערבית מיוחד לבריכות קטנות.

[2] כך גם מבאר הרמב"ם בפירושו למשנה "אֵין עוֹשִׂין אֶת הָאַמָּה בִּתְחִלָּה בַּמּוֹעֵד וּבִשְׁבִיעִית" (מועד קטן,  א, ב), ומבאר הרמב"ם: "אמת המים – היא שוקת המים" (שם).

[3] ‪Country Gentleman, the Magazine of Better Farming ‏. (1891) U.S.A. volume 54, page 942.

‪Dairy Production and Processing: The Science of Milk and Milk Products‏. (2016). (n.p.): ‪Waveland Press‏.page 120.

[4] האנצ' לחקלאות, כרך רביעי, בעלי חיים, חלק שני, תל אביב, תשמ"ב, עמ' 746, 836, בהוצאת האנצ' לחקלאות.

[5] Waterers and Watering Systems, Dept. of Agronomy, Kansas State University

[6] האנצ' לחקלאות, כרך רביעי, בעלי חיים, חלק שני, תל אביב, תשמ"ב, עמ' 810, בהוצאת האנצ' לחקלאות.

[7] Finkelstein, I., & Ussishkin, D. (2016). Back to Megiddo. Biblos Foundation.

© כל הזכויות שמורות למחבר

השידפון

 מאת: אורן סעיד

רוח שרבית יכולה לגרום לשידפון וגם רוח קרה מאוד יכולה לגרום לתופעה זו.

 בפרשתנו אנו קוראים על חלומות פרעה. בחלום השני פרעה חולם ששבע שיבלים דקות בולעות את שבע השיבלים הטובות שראה לפני כן. פרעה מתאר את  השיבלים הדקות כך: "וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים, דַּקּוֹת וּשְׁדוּפֹת קָדִים צֹמְחוֹת אַחֲרֵיהֶן" (מא, ו). כשפרעה מספר ליוסף את החלום הוא מתארו כך: "וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים צְנֻמוֹת דַּקּוֹת שְׁדֻפוֹת קָדִים צֹמְחוֹת אַחֲרֵיהֶם" (מא, כג). רש"י במקום מבאר, שהשיבולים היו יבשות וריקות מגרגירים: "צְנֻמוֹת - ..הרי הן כעץ בלי לחלוח וקשות כסלע...אין בהן אלא הנץ לפי שנתרוקנו מן הזרע" (מא, כג). כך גם מבאר הרלב"ג: "צְנֻמוֹת - קשות ויבשות, שלא נשאר בהם כי אם מעט זולת הסובין" (ביאור המילות, שם). האבן עזרא מבאר שהשיבולים לקו בשידפון: "שְׁדֻפוֹת - שאירע להם שדפון מרוח מזרחית" (מא, ו). השיבולים היו יבשות כתוצאה מרוחות מזרחיות[1]  ("קָדִים")  שנשבו עליהן.

שידפון יכול לגרום לנשירת גרגירי השיבולים.
יוצר: Joancreus
מתוך ויקימדיה

 כאשר מתחילים השרבים עוד לפני סיום תהליך ההבשלה, הם עשויים לגרום לשידפון כאמור בפסוק: "וּשְׁדֵפָה לִפְנֵי קָמָה" (מלכים ב, יט, כו) וכפי שמבאר הרד"ק: "ושדפה לפני הקמה -  העשב שהכה השדפון טרם היותו קמה, כלומר שלא הספיק להיות קמה ולהיות נגמר בשולו והוכה בשדפון" (שם).  דבר זה גורם לעקרותם החלקית או השלמה של השיבולים, ולפגיעה קשה בתהליכי מילוי הגרגרים בחומרי התשמורת. כתוצאה מכך הגרגרים יצטמקו, משקלם יקטן מהנורמאלי וצורתם תהא מקומטת. סוג הבשלה זה מכונה בשפה המקצועית העדכנית בשם: 'הבשלת אונס'.

 המקרא וחז''ל מתארים מצב זה כאירוע קשה, שמשמעותו – רעב[2] : "רָעָב כִּי יִהְיֶה בָאָרֶץ דֶּבֶר כִּי יִהְיֶה שִׁדָּפוֹן וְיֵרָקוֹן אַרְבֶּה חָסִיל" (מלכים א, ח, לז); ומבאר ה"מצודת ציון" ששדפון פוגע בבישול גרגרי התבואה: "שדפון - ענין לקות הזרע עד לא נגמר הבשול" (שם). המשנה במסכת תענית מציינת את השידפון כגורם לתענית בשל הסכנה לרעב: "עַל אֵלּוּ מַתְרִיעִין בְּכָל מָקוֹם: עַל הַשִּׁדָּפוֹן וְעַל הַיֵּרָקוֹן" (פרק ג, משנה ה). רבינו עובדיה מברטנורא מגדיר את השידפון כך: "שדפון - רוח שמפסיד את התבואה ומתרוקנת מן הזרע" (שם), והכוונה שהרוח  מייבשת את גרגירי התבואה כך שהם מצטמקים ומתרוקנים מתוכנם. המשנה במסכת תענית מספרת, שפעם אחת אכן גזרו חכמים תענית בכל הארץ כיון שנראה באשקלון שידפון 'כמלא פי תנור', מידה היכולה למלא פתח של תנור (פרק ג, משנה ו).

יש לציין, שלא רק רוח שרבית יכולה לגרום לשידפון אלא גם רוח קרה מאוד – קרה, יכולה לגרום לשיבולת להיות שדופה, ללא גרגירים או עם גרגירים מצומקים. ההשפעה החזקה ביותר היא כשהקור חל כשבועיים לפני יציאת השיבולת ואז אין הופעת שיבולים כלל. אם הקרה חלב בשלב 'הבשלת חלב' (=הרקמה האוגרת מזון של השתיל מכילה עמילן נוזלי המקנה לנוזל צבע לבן), אז השיבולים עם גרגירים מצומקים בדרגות שונות. בארץ ישראל, שידפון כתוצאה מרוב שרבית שכיח יותר משידפון כתוצאה מרוח קרה[3].

 ישנם חוקרים הסבורים[4] ששידפון היא מחלת הפחמון הנגרמת על־ידי פטריה המתקיפה את השיבולים ההופכות למין פיח שחור. אך מחלת הפחמון אינה מסוכנת ונפוצה. מכאן, ששידפון היא תופעה פיזיולוגית של התייבשות גרגרי התבואה בגלל רוחות הקָדים החזקות הנושבות באביב כשהקמה עדיין לא הבשילה, כפי שהסבירו הפרשנים שהבאנו לעיל על המקרא והמשנה.

---

[1] להרחבה על רוח הקדים ראה מאמר בפרשה זו "רוח הקדים - החמסין".

[2] על פי המאמר של רונית מעוז: "התפיסה של מקצב העונות החקלאיות מתקופת המקרא ועד סוף תקופת התלמוד".

[3] "השידפון", קוסטרינסקי, יעקב, השדה, כרך נז, עמ' 402-401, 405, 1976, המכון לגידולי שדה וגן, מינהל המחקר החקלאי בית דגן.

[4] מילון אבניאון בערך "שידפון", מאת איתן אבניאון.

© כל הזכויות שמורות למחבר

ראשית הגז

 מאת: אורן סעיד

בפרשתנו אנו קוראים על כך, שכל הגוזז צאנו, חייב לתת מן הגיזה מתנה לכהן. זאת על מנת שהכהן יוכל להכין בגדים מן הצמר שקיבל.

בפרשתנו אנו קוראים על מצוות נתינת "ראשית הגז" לכהן: "וְרֵאשִׁית גֵּז צֹאנְךָ תִּתֶּן לּוֹ" (יח, ד), ומכאן, שכל הגוזז צאנו, חייב לתת מן הגיזה מתנה לכהן. התורה זיכתה לכהן מתנה זו, כדי שהכהן יוכל להשתמש בצמר שמקבל לצורך עשיית בגדים ללבושו. לכן חיוב ראשית הגז הוא דווקא בסוג צמר רך שראוי לעשות ממנו בגדים.

חכמינו קבעו[1] מהו השיעור של ראשית הגז ומתי חייבים במצווה זו:  ראשית הגז נותנים מכבשים דווקא, בין זכרים ובין נקבות. אם יש לאדם חמש כבשים בשעת גזיזה, הוא מתחייב בראשית הגז, בתנאי שיוכל להוציא מכל כבש לפחות 240 גרם צמר. חז"ל שיערו שמכמות זו של צמר, יכול הכהן לעשות לו בגד קטן, כגון: אבנט (=חגורה) לעבודתו בבית המקדש[2].

ה-240 גרם צמר שמפרישים, צריכים להיות צמר מלובן[3], כלומר צמר נקי ומכובס, שהרי הצמר שגוזזים מן הצאן מלוכלך ומטונף. כמות הלכלוך בצמר משתנה מכבש לכבש. לכתחילה נותנים לכהן צמר במצב גולמי, היינו לפני ניקויו מהשומנים והעפר שדבקו בו. לכן לדוגמא, אם נניח, שבתהליך הליבון פוחתת כמות הצמר בכחצי, צריך שיהא לכבש צמר במשקל 480 גרם לפחות, על מנת שלאחר הניקוי וכיבוס הצמר יישאר לכהן 240 גרם צמר. ואם כבר ניקה את הצמר, יפריש מהצמר הנקי ויתן לכהן.

משקל הצמר הנגזז מכבש ממוצע מהגזע האוואסי המצוי בארץ הוא כשנים וחצי ק"ג (ראה להלן). כך שנדיר מאוד למצוא כבש שצמרו שוקל פחות מ-240 גרם, ובאופן טבעי מכל חמישה כבשים צריך להפריש ראשית הגז[4].

כאמור, מצוות "ראשית הגז" הוגבלה לכבשים בלבד וגם בהם רק לזנים בעלי צמר הראוי לטוויה (צמר רך ולא קשה), באיכות הראויה להכנת בגדים. לעומת זאת, שיער הבקר והעיזים איננו ראוי לטווית חוטים להכנת בגדים, בגלל מבנהו הגס יותר והעדר פיתולים במבנה הסיב[5].

גזיזת צמר כבשים.
מתוך ויקימדיה

הגז

בדרך כלל גוזזים לאחר תום עונת הגשמים, כשמזג האוויר נעשה חם ויציב, כלומר בעונת האביב.  יש שגוזזים את צמרו של הכבש על מנת להקל על הכבש מהחום הכבד בחודשי הקיץ[6].

בתחילה האדם הקדמון השתמש בזכוכית או במתכת חדה לחיתוך סיבי הצמר מעל הכבש; ולאחר מכן האדם המציא כלים שונים הדומים למספריים לצורך כך. באתר קומראן (מאה ראשונה לפני הספירה – המאה הראשונה לספירה) נמצאו מספריים לגזיזת כבשים, העשוי מברזל וברונזה[7]. מכונת-גז חשמלית, המשמשת עד היום לגזיזת כבשים, הומצאה בראשית שנות ה-80. בניו זילנד משתמשים עדיין במזמרה מיוחדת  הדומה למספריים לגזיזת הצמר, על מנת להשאיר על הכבש שכבה עבה יותר של צמר, המגנה עליו מפני מזג האוויר הקשה והסוער. בנוסף,  הצמר צומח בחזרה מהר יותר לאחר גזיזה במזמרה מאשר גזיזה במכונה חשמלית[8].

הצמר

צמר כבשים היה חומר הגלם לאחת התעשיות הראשונות של האדם. כבש בר מכוסה בעיקר בשער ולא בצמר. האדם החל לבצע השבחה לגזעי כבשים הנותנות צמר לפני אלפי שנים.

טיפוח הגזעים של הכבש במקומות שונים בעולם הניב כ-200 גזעים שונים כשהאבחנה ביניהם היא בהתאם לשימוש הנעשה בגזע: צמר, בשר או שניהם. גזעים שטופחו במיוחד לצמר הם למשל, המֶרינוֹ הרַמְבּוּיֶה והקארקוּל[9].

ככל שקוטר השערה  (של הצמר) קטן יותר - היא עדינה יותר. את מידת העדינות של הצמר אפשר להעריך ע"פ מספר הסלסולים: ככל שהצמר גס יותר - הוא פחות מסולסל.  צמר גס מתאים להכנת שטיחים, כסויים למיטות, מפות לשולחן ושמיכות. צמר עדין מתאים להכנת בגדים ואריגים עדינים[10].

משקל הגיזה משתנה בין הגזעים השונים של הכבשים ובין הזכרים והנקבות, ונע אצל הנקבות בין 2 ק"ג ל-6.8 ק"ג ואצל הזכרים בין 2.5 ק"ג ל-10 ק"ג. בישראל רוב הכבשים משתייכים לגזע האוואסי. משקל הגיזה של כבשה מבוגרת נע בין 2 ל-3 ק"ג ושל הכבש בין 2.5 ל-3.5 ק"ג[11]. כך שנדיר מאוד למצוא כבש שצמרו שוקל פחות מ-240 גרם (לאחר ליבון), ובאופן טבעי מכל חמישה כבשים צריך להפריש ראשית הגז.

הגיזה מכילה, מלבד סיבי הצמר ושומן הצמר, גם כל מיני לכלוך (זבל, אבק, חול, חלקי צמחיה מהמרעה ומהמספוא). לכן כמות הצמר הנקי פחותה בצורה משמעותית ממשקל הצמר הגולמי.

גז ללא גזיזה[12]

מדענים אוסטרלים המציאו, לראשונה בעולם, תהליך של גז ללא גזיזה. השיטה משתמשת בחלבון טבעי שגורם לכבשים להשיל מעליהן את הצמר בעצמן.

הכבשים מקבלות זריקה אחת של החלבון, ואח"כ מולבשת עליהן "רשת שיער". החלבון גורם לנתק טבעי בסיבי הצמר. שבוע לאחר ההזרקה משילה הכבשה את כל הצמר שלה בבת אחת לתוך הרשת – ממש כאילו הסירה את מעילה.

שיטה זו, נוסתה כבר על יותר מ-15,000 כבשים, ביניהן עדר ב"ניו סאות' ווילס" שבאוסטרליה, שטופל מידי שנה במשך שבע שנים, מבלי שנצפה נזק כלשהו לכבשים עצמן. יום אחד לאחר הטיפול חוזרת רמת החלבון של הכבשה למצבה הנורמלי, וצמר חדש מתחיל לצמוח על גופה.

שיטה זו מפחיתה את השוני באורך בין סיבי הצמר ומגדילה את התפוקה. כמו כן, שיטה זו מקטינה את הלחץ על העובדים. במהלך עונת הגז עשוי גוזז לגזוז עד 500 כבשים ביום. גם גוזזים מיומנים מתעייפים, דבר שעלול לגרום לפגמים בצמר או לפציעת הכבשים. 

---

[1] משנה מסכת חולין פרק יא.

[2] תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף קלז ,עמוד א.

[3] שולחן ערוך, יורה דעה, סימן של"ג, סעיף יג.

[4] ע"פ הספר "פניני הלכה", מאת הרב אליעזר מלמד, כרך ליקוטים א, פרק יג - מתנות מן החי, ראשית הגז, סעיף ח – פרטי דיני ראשית הגז, בהוצאת מכון הספרים של ישיבת הרב ברכה. 

וכן בספר "גז צאנך" על שו"ע יו"ד סימן של"ג הלכות ראשית הגז, מקורי הדינים וטעמם, מאת מנחם רוזנר, 1990, ירושלים, תשס"ד (2004), עמ' מד – מז.

[5] "ראשית הגז אינו נוהג אלא ברחלים – כבש", ד"ר משה רענן, פורטל הדף היומי (חולין קלז, א).

[6] ראה גם בויקיפדיה האנגלית בערך "Sheep shearing" (=גז כבשים).

[7] "Sheep-shearing scissors", באתר של מוזיאון ישראל, ירושלים.

[8] ראה גם בויקיפדיה האנגלית בערך "Blade shearing" (=גזיזת להב).

[9] ע"פ המכלול – האנצ' היהודית  בערך "כבש הבית".

[10] ע"פ האנצ' לחקלאות, כרך רביעי, בעלי חיים, חלק שני, בעריכת חיים הלפרין ז"ל, תל אביב, תשמ"ב, בהוצאת האנצ' לחקלאות,  עמ' 780-785.

[11] ע"פ האנצ' לחקלאות, כרך רביעי, בעלי חיים, חלק שני, בעריכת חיים הלפרין ז"ל, תל אביב, תשמ"ב, בהוצאת האנצ' לחקלאות,  עמ' 766.

[12] "Revolutionary Wool Harvesting Takes Off", CSIRO Australia, june 1998, sciencedaily .

© כל הזכויות שמורות למחבר

גופרית ומלח

 מאת: אורן סעיד

הביטוי "גפרית ומלח" במקרא מתאר השמדה של קרקעות חקלאיות ע"י שריפתם באש והמלחתם במלח.

בפרשתנו אנו קוראים על התוכחה שמשה רבינו אומר לעם ישראל בערבות מואב.  בתוכחה זו מתואר האופן שבו יפרע הקב"ה מאותם בני משפחה או שבט שילכו בשרירות ליבם הרע: "גָּפְרִית וָמֶלַח, שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ, וְלֹא יַעֲלֶה בָהּ כָּל עֵשֶׂב" (כט, כב). בתיאור גלות בבל בתלמוד בבלי נאמר: "רבי יוסי אומר: שבע שנים נתקיימה גפרית ומלח בארץ ישראל "(יומא נד, ב). מהי המשמעות של "גָּפְרִית וָמֶלַח"?

ע"פ המשך הפסוק - "לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ" - המשמעות של "גָּפְרִית וָמֶלַח, שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ" היא חקלאית.

גפרית ואש

הגפרית במקרא מוזכרת בדרך כלל ביחד עם "אש" או שרפת האדמה :"גפרית ואש" (בראשית יט, כד); "אש וגפרית" (יחזקאל לח, כב; תהילים יא, ו); "וְנֶהֶפְכוּ נְחָלֶיהָ לְזֶפֶת, וַעֲפָרָהּ לְגָפְרִית, וְהָיְתָה אַרְצָהּ לְזֶפֶת בֹּעֵרָה" (ישעיה לד, ט). גופרית היא יסוד צהוב קשה ופריך, חסר טעם וריח. גפרית בלועזית: Sulfur, כנראה משורש הודו-אירופי קדום שמשמעותו "לבעור". האלכימאים חשבו שהגופרית נוצרת כתוצאה מבעירה, בשל היותה חומר דליק, העולה בלהבות בקלות[1].

גופרית - בד"כ מוזכרת ביחד
עם אש או שרפת האדמה.
מתוך ויקימדיה

הביטוי המופיע בספר איוב: "יְזֹרֶה עַל נָוֵהוּ גָפְרִית" (יח, טו) מראה על השימוש בגופרית על שדה ונווה כאמצעי להשמדת כל הצומח בהם. יש לשער, שמאחר ונהגו להשתמש בגפרית כאמצעי להפחת אש, לכן היא מופיעה במקרא בדימויים של השמדת השדה או הארץ. הומרוס (מאה התשיעית או העשירית לפנה"ס) הזכיר בכתביו "גופרית מזיקה לצמחים"[2]. כתוצאה משריפת הגפרית נוצרת גופרית דו-חמצנית (Sulphur dioxide), חומר זה מגיב עם האוויר שבאטמוספירה ויוצר חומצה גופרתית. תוצרים אלו עשויים לגרום לנזקים ביולוגיים קשים ביותר. למשל, חשיפה ממושכת של צמחים לריכוזים נמוכים של גפרית דו חמצנית מעכבת את ייצור הכלורופיל, בעוד שריכוזים גבוהים של גופרית דו חמצנית גורמים להרס מהיר של עלי הצמחים[3].

הקשר בין גפרית לזפת המוזכר בפסוק בישעיה: "וְנֶהֶפְכוּ נְחָלֶיהָ לְזֶפֶת, וַעֲפָרָהּ לְגָפְרִית, וְהָיְתָה אַרְצָהּ לְזֶפֶת בֹּעֵרָה" (לד, ט), הוא בכך שה"זפת" –מה שנקרא בימינו ביטוּמֶן מותך – נמצאת מתחת לפני הקרקע, ולפעמים שהיא עשויה להתפרץ ולעלות כשהיא מעורבת בגפרית, והגפרית מתלקחת על נקלה מתיכה את הביטומן, ואז נוצר כעין נחל של זפת[4] (דעת מקרא, שם).

הרלב"ג הביא ראיה מהפסוק בפרשתנו לכך שבסדום ועמורה נוצר מלח כתוצאה מהשרפה: "ותהי נציב מלח - רוצה לומר, שארץ סדום ועמורה היתה כמו נציב גדול ממלח, כי מחוזק השרפה התחדש שם מלח, כאומרו: 'גָּפְרִית וָמֶלַח, שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ' (דברים כט, כב). וראוי שתדע כי מהארץ הנשרפת יתחדש המלח, כמו שהתבאר בספר האותות [Meteorologica של אריסטו]" (בראשית יט, כו). יתכן והכוונה למשקעי המלח הנוצרים לאחר שכ-90% מהמים מתאדים, כתוצאה מחום האש של השריפה. בהר סדום ישנם מצוקי מלח גבוהים מאוד שנוצרו בדרך זו[5].

זריעת מלח

את השימוש במלח על מנת להרוס שדות, מצינו במקרא בפסוק: "וַאֲבִימֶלֶךְ נִלְחָם בָּעִיר, כֹּל הַיּוֹם הַהוּא, וַיִּלְכֹּד אֶת הָעִיר, וְאֶת הָעָם אֲשֶׁר בָּהּ הָרָג; וַיִּתֹּץ אֶת הָעִיר, וַיִּזְרָעֶהָ מֶלַח" (שופטים ט, מה). במצודת דוד פירש: "ויזרעה מלח -  פזר מלח לקלקל השדות"; וכן הרלב"ג פירש: "עשה זה כדי שלא תהא ראויה לשדות וכרמים".  בכתובות אשוריות וחיתיות יש עדויות למעשים דומים, וככל הנראה זהו טקס  לשם הענשה על הפרת ברית[6].

תגלת-פלאסר הראשון (1115-1077 לפני הספירה) מספר בכתבים שלו, כי במסעו החמישי נלחם נגד הקומאנים ולכד את עירם חנשה: "כבשתי את העיר ולקחתי את אלוהיהם, ואת רכושם הוצאתי החוצה. שרפתי את העיר באש. את שלוש חומותיה האדירות המקיפות אותה, הבנויות מלבנים כבושות, נתצתי והחרבתי. הפכתי אותה לעיי חורבות וסיפה (סוג של מינרל שיש המזהים אותו עם מלח ויש המזהים אותו עם גופרית או זפת) פיזרתי עליה". אשורבניפל (668-627[?] לפני הספירה) מתפאר בכתבים  שלו, כי במסעו השמיני עלה על עילם וכבש את בירתה שושן: "את האלים והאלות שלה ואת רכושה ואת האנשים, גדולים וקטנים, לקחתי כשלל לאשור... מלח ושחליים פיזרתי עליהם".

המלח כמזיק לקרקע

אחת הבעיות העיקריות, הגורמות לדלדול וירידת פוריות הקרקע בעקבות פעילות האדם, עד למצב בו לא ניתן לגדל עוד גידולים החקלאים, היא המלחת קרקע. המלחת הקרקע היא תופעה, שבה מצטבר מלח על פני הקרקע בשכבות העליונות שלה. רוב הגידולים מושפעים לרעה מקרקע מלוחה מעט, ורק גידולים עמידים למליחות, משגשגים בקרקע מלוחה, אפילו במליחות רבה.

צוות חוקרים ממכון קרנגי למדע[7], גילה כיצד המלח עוצר את גדילת הצמחים. הם גילו שרקמה פנימית, בשורשים המסועפים המעגנים את הצמח, רגישה למלח ומפעילה הורמון לחץ, שעוצר את צמיחת השורשים. רקמה  פנימית זו, המונעת מהצמח לגדול בסביבות מסוכנות, חשובה במיוחד, מכיוון שהיא פועלת כמו מחסום חדיר למחצה, המגביל אילו חומרים יכולים להיכנס למערכת השורשים מסביבת הקרקע[8].

המלחת קרקעות באופן טבעי לא מתרחשת היכן שיורדת כמות מספקת של משקעים. מי הגשמים חסרי מלח והם שוטפים את המלחים הטבעיים הנוצרים מעל פני הקרקע אל תוך עומק האדמה. כלומר, תופעת המלחת הקרקעות בצורה טבעית מתקיימת בעיקר באזורים צחיחים או צחיחים למחצה. דוגמה להמלחה טבעית של קרקעות ואת השלכותיה אפשר לראות באזור ים המלח, במיוחד בהר סדום, שם אחוז המלח הגבוה בקרקע לא מאפשר גידול של צמחיה.

המלחת הקרקעות בצורה מלאכותית מתרחשת כאשר  בני האדם זורקים מלח או חומרים אחרים עשירים במלח, או כאשר משקים את הקרקע במי קולחין בהם יש ריכוז מלחים גבוה יחסית למים שפירים, או כאשר משקים את הקרקע שוב ושוב  שנה אחר שנה ובמידה והניקוז לא יעיל, עלולים להצטבר מלחים על הקרקע כתוצאה מהתאדות המים, והיא הולכת ונהרסת. תופעת המלחת הקרקעות אורכת שנים רבות ובדרגות שונות, בהתאם לנסיבות השונות ממקום למקום ומקרקע לקרקע[9].

---

[1] ע"פ אנצ' העברית בערך "גפרית" בפיסקה "היסטוריה".

[2] ע"פ האנצ' היהודית - המכלול בערך "גופרית" בפיסקה "היסטוריה".

[3] ,"Effects of Aqueous Sulphur Dioxide on Chlorophyll Destruction in Pinus "

, Vol. 78, No. 1 (Jan., 1977), pp. 101-109 (9 pages), Wiley The New Phytologist

[4]  הזפת או אספלט בתערובת גפרית ידועים ממחשופי סלע בסביבות ים המלח והערבה.

[5] "נדבכים בגיאולוגיה של ישראל", האוניברסיטה הפתוחה בישראל, 1987, עמ' 198.

[6] "ויזרעה מלח: טקס ההרס למי שמפר ברית", קלימי יצחק, עת-מול : עיתון לתולדות ארץ ישראל ועם ישראל, יוני 1992, גיליון 103, יד יצחק בן-צבי.

[7] הוא ארגון אמריקאי, עצמאי, ללא מטרות רווח, לעידוד המחקר המדעי שנוסד על ידי אנדרו קרנגי בשנת 1902.

[8], January  2013  Carnegie Institution ," Breakthrough: How salt stops plant growth"

[9] ראה בויקיפדיה האנגלית בערך "Soil salinity" (המלחת קרקע). ראה גם באקו-ויקי בערך "המלחת קרקעות".

© כל הזכויות שמורות למחבר

ביכורי קציר חיטים ושעורים

 מאת: אורן סעיד

חג הפסח הוא חג ביכורי שעורים, וחג השבועות הוא חג ביכורי חיטים.

חג השבועות הוא חג הקציר, קציר החיטים, כפי שמציינת התורה: "וְחַג שָׁבֻעֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים " (שמות לד, כב) וכן "וְ חַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה" (שמות כג, טז). בחג השבועות נצטווינו להביא מנחה מן התבואה החדשה מהחיטים, הם "שתי הלחם", שהם מעין קרבן תודה, להודות לה' על יבול החיטה, שהיא עיקר המזון לאדם. "שתי הלחם" באים להתיר הבאת מנחות למקדש מן התבואה החדשה. מן החיטים התקינו קמח לאפייה וסולת-לטיגון בשמן. אם כן, חג השבועות הוא חג ביכורי חיטים.

חיטה.
מתוך ויקיפדיה

חג פסח - חג ביכורי שעורים

לאחר יום טוב הראשון של פסח, בט"ז בניסן, נצטווינו על קצירת העומר: "...כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן" (ויקרא כג, י). העומר בא להתיר אכילה מהתבואה החדשה. העומר בא מן השעורים, כי השעורה מתחילה להבשיל בפסח, והיא הראשונה לקציר, כפי שכתוב במכת הברד: "וְהַפִּשְׁתָּה וְהַשְּׂעֹרָה, נֻכָּתָה:  כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב, וְהַפִּשְׁתָּה גִּבְעֹל; וְהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת לֹא נֻכּוּ כִּי אֲפִילֹת הֵנָּה" (שמות ט, לא-לב); כלומר, הפשתה והשעורה, שכבר הבשילו, וגבעוליהן כבר גבהו, הוכו ע"י הברד, ואילו החיטה והכוסמת עדיין לא הבשילו, ולכן גבעוליהן היו באותה עת נמוכים מאד, ולא נפגעו מן הברד. 'אָבִיב' – הוא הזמן שבו השעורה (או החיטה) גבוהה למדי ועומדת להבשיל את גרגריה שהם עדיין רכים.

נמצא שחג הפסח הוא חג ביכורי שעורים, וחג השבועות הוא חג ביכורי חיטים.

חג שבועות – חג הקציר

על מנת להבין את תיזמון חג הקציר, יש להכיר את מבנה גרגרי החיטה או השעורה. לגרעין הדגניים שלושה חלקים: אנדוספרם -  הוא החלק העיקרי של גרעין החיטה, מהווה 80-85% מהגרעין. מורכב ברובו מגרגרי עמילן העטופים בחלבון ומעט ויטמינים ומינרלים; קליפת הגרעין המכונה סובין ו-נבט – הוא העוּבָּר של הגרגיר  ממנו יצמח דגן נוסף.

בתחילת  תהליך הבשלת גרגירי הדגן, צבע הגרגירים ירוק וכך גם הגבעולים והעלים. האנדוספרם במצב נוזלי וגרגירי העמילן מקנים לנוזל צבע לבן. תכולת המים היא כ-70% - 60%. ככל שמתקדמים בתהליך הבשלת גרגרי הדגן, כמות הנוזלים בגרעין יורדת, עד הגיעו למלוא התכולה של החומר היבש (פחמימות, חלבונים, שומנים ומינרלים). בתהליך הבשלת גרעיני הדגן במצב ה-'אָבִיב', מקדימה השעורה (וכמה מזני חיטה מבכירים) את החיטה בשלושה שבועות בערך. השעורה בארץ בשלה כבר בסוף אפריל ואילו החיטה בשלה באמצע מאי.  כמו-כן תקופת המעבר של הדגן מתחילת מצב האביב עד היותו במצב של הבשלה מלאה, מתרחש תוך שלושה שבועות עד חודש[1].

בפסוק: "שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת" (דברים טז, ט) מבטא המקרא את ההשקפה שהשעורה, הראשונה להבשיל, עדיין לא הבשילה והיא במצב אביב ואילו בתום שבעת השבועות כבר ניתן לקצור את החיטה הבשלה (ביכורי קציר חטים). בפרק זמן זה מתרחשת ההבשלה של השעורה ולאחריה החיטה. מכאן, שהתקופה בין פסח לשבועות היא תקופה אקלימית קריטית מוגדרת[2].

פעולת הקצירה

הקציר בעבר התבצע בעיקר באמצעות מגל או חרמש, שחותך את הגבעולים באמצע, ולאחר מכן מפרידים את התבואה באמצעות כלי דמוי מזלג. פיליניוס מתאר מכונת קצירה, שהיתה עשויה בית קיבול ששפתו משוננת, שהרכיבוהו על שני גלגלים ונדחף על ידי צמד בקר; השיבולים נתלשו על ידי שיני המכשיר ונצטברו בתוך בית הקיבול. כיום ברוב העולם המפותח, קציר התבואה הבשלה נעשה באמצעות "קומביין". כלי זה מבצע מספר פעולות: קוצר את התבואה הבשלה, דש אותה מהמוצים והגלומות, מפריד אותם מהגרעינים. ומעביר את הגרעינים למיכל ייעודי או למשאית, המוצים והגלומות מוצאים אל מחוץ לקומביין[3].

עונת הקציר כללה לא רק את פעולת הקצירה, אלא גם את עבודות העימור (מלשון עומר) והעירום (מלשון ערימה), ההובלה מהשדה לגורן, הכנת הגורן, הדיש והזרייה.

---

[1] על פי עבודתה של רונית מעוז "התפיסה של מקצב העונות החקלאיות מתקופת המקרא ועד סוף תקופת התלמוד", חלק א, פרק ד. המאמר המקוון באתר "דעת" – מכללת הרצוג.

[2] להרחבה ראה בספר "טבע ונוף במורשת ישראל", נגה הראובני, נאות קדומים, השמורה הלאומית של טבע הארץ במקורות ישראל, 1980, פרק ב, עמ' 45-59.

[3] על פי אנצ' הלכתית חקלאית בערך "קצירה", באתר מכון התורה והארץ.

© כל הזכויות שמורות למחבר

איסום התבואה בימי קדם

 מאת: אורן סעיד

יוסף אסף כמות גדולה מאד של תבואה עבור שנות הרעב. יוסף השתמש בטכניקות מיוחדות לשימור התבואה.

בפרשת מקץ אנו קוראים שיוסף אסף כמות גדולה מאד של תבואה עבור שנות הרעב: "וַתַּעַשׂ הָאָרֶץ בְּשֶׁבַע שְׁנֵי הַשָּׂבָע לִקְמָצִים; וַיִּקְבֹּץ אֶת כָּל אֹכֶל שֶׁבַע שָׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אֹכֶל שְׂדֵה הָעִיר אֲשֶׁר סְבִיבֹתֶיהָ נָתַן בְּתוֹכָהּ ; וַיִּצְבֹּר יוֹסֵף בָּר כְּחוֹל הַיָּם הַרְבֵּה מְאֹד עַד כִּי חָדַל לִסְפֹּר כִּי אֵין מִסְפָּר"(מא, מז-מט). כידוע, ישנה בעיה כאשר מאחסנים תבואה לזמן ממושך, התבואה חשופה להופעתם והתפתחותם של מזיקים כגון: פטריות עובש ומיקרואורגניזמים אחרים, חרקים, יונקים ועופות מזיקים. בעיה זו עולה מדברי המדרש: "ר' תנחום אומר: ציוה יוסף, ובנו את האוצרות בכל עיר ועיר, וקיבץ את תבואות הארצות לאוצרות והיו המיצרים מלעיגין עליו ואומרים: עכשיו התולעת אוכלת את כל אוצרות יוסף. ולא שלטה בהם רמה ולא חסרו עד יום מותו כלום וכלכל את כל הארץ" (פרקי דרבי אליעזר, לט). כיצד שמר יוסף על כמות גדולה כל כך של תבואה בהצלחה רבה?

האבן עזרא בפרשתנו מבאר: "ויצברו בר - ...והאומר כי אויר מצרים לח בעבור היאור ולא יעמד שם דגן שבע שנים, יוכל לערבו עם דברים שיעמידוהו" (מא, לה). אלו דברים ערב יוסף בתבואה על מנת שתוכל להתקיים זמן רב?

קנקנים לאגירת תבואה מקפריסין מתקופת הברזל.
יוצר: Hanay.
מתוך ויקימדיה

א.     רש"י מפרש "אֹכֶל שְׂדֵה הָעִיר אֲשֶׁר סְבִיבֹתֶיהָ נָתַן בְּתוֹכָהּ - שכל ארץ וארץ מעמדת פירותיה ונותנין בתבואה מעפר המקום ומעמיד את התבואה מלירקב" (מא, מח). בבראשית רבה[1] מובא:"...ר' נחמיה אומר ערב בהם עפר וקטומיות (=אפר בארמית) דברים שמעמידים פירות", ובפירוש המיוחס  לרש"י מבאר: "עפר אדומה שם בתוכה כדי שלא תרקב והיא ארץ מלחה". הביטוי "ארץ מלחה" נזכר בספר ירמיהו: "וְהָיָה כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבוֹא טוֹב וְשָׁכַן חֲרֵרִים בַּמִּדְבָּר אֶרֶץ מְלֵחָה וְלֹא תֵשֵׁב" (יז, ו). "ארץ מלחה" היא קרקע בעלת ריכוז מלחים גבוה מדי לשימוש חקלאי. א"כ, לפי פירוש רש"י, העפר הנזכר במקורות הנ"ל, הכיל שיעור גבוה של מלח שהוא כידוע חומר משמר וגם דוחה והורג חרקים במזון.

ב.      במסכת שבת נאמר, ש"חוֹמְטוֹן" הוא חומר השומר על החיטים: "אמר ליה: עירבת לי בהן (בתבואה) קב חוֹמְטוֹן ?" (לא, א). ה"ערוך[2]" מביא שני פירושים למילה "חוֹמְטוֹן": 1. עפר מלוח, מן "ארץ מלחה". 2. חול. בפירוש רבנו חננאל[3]: "חומטון, חול מערבין בתבואה ואינו בא בה סלמנטון (=תולעת של חטין)". ע"פ רש"י במסכת ביצה, הריח של אותו חומר הוא זה שגורם להרחקת מזיקי התבואה: "שדה שיש בה אדר אינה נגזלת ואינה נחמסת, ופירותיה משתמרין - ... ולי נראה שהוא [האדר] מין עשב חשוב, וְזַרְעוֹ מתערב עם הפירות, ובשדה לבן קאמר, ומשתמרת התבואה מן הכנימה והתולעים, שריח אותו זרע מבריחן והורגן, כדאמר בחומטין שמשמר התבואה במסכת שבת (לא,א)" (טו, ב).

ג.        הרמב"ן מפרש: "ירא פרעה איש נבון וחכם - אמר לו שיצטרך לאיש נבון וחכם שיהיה ממונה על כל הארץ, ויפקד עוד פקידים תחתיו שילכו בארץ ויקבצו את כל אוכל, כי לא יוכל השליט ללכת בכל הארץ. ואמר לו שיהיה נבון וחכם, נבון, שידע לנהל עם ארץ מצרים בלחם לפי הטף מידו, ולתת להם כדי חיותם, וימכור המותר לארצות האחרות לאסוף עושר וממון לפרעה. וחכם, שידע לקיים התבואה שלא תרקב, שיערב עם כל מין דבר המקיים אותו בטבעו, כגון חומטין שהזכירו רבותינו (שבת לא א), והכסף החי הממית הכנימה, וכיוצא בהן. ואמרו בבראשית רבה: ערב בהן עפר וקיסומיות דברים שמקיימין את התבואה, ואמר יוסף כל זה בעבור שיבחרו אותו, כי החכם עיניו בראשו" (מא, לג). הרמב"ן מציין ש"כסף חי" – כך כונתה הכספית בעברית בעבר – קוטלת את הכינה. דברי הרמב"ן (1194-1270) נובעים מכך שבימי הביניים השתמשו בכספית מעורבת בחלבון ביצה כתכשיר נגד כינים ולהקלה על דלקות וזיהומים בעור[4].

הידע והיכולת לאסם מלאי של מזון לתקופה ממושכת יחסית - הם שאיפשרו לאדם הקדמון לנטוש את חיי הנדודים והחיפוש היומיומי אחר מזון ולהקדיש את זמנו ומרצו להתפתחותו הכלכלית והרוחנית.

הגורמים המשפיעים על התפתחות המזיקים בתבואה[5]

א. גורם הלחות: בכל גרגיר תבואה יש כמות מים המשתנה בהתאם לדרגת הבשלתו. כמו כן, לחות הגרגירים מושפעת מן הלחות היחסית שבאוויר בו הם נמצאים, וזה משתנה כמובן באזורים שונים ובעונות שונות. עלייה בלחות הגרגירים מעבר לגבול מסוים מביאה לתופעות בלתי רצויות בערימת הגרגירים המאוחסנת, כגון: הופעתן והתפתחותן של פטריות-עובש עד כדי השחתת הערימה כולה.

ב.  גורם הטמפרטורה: באיסום גרגירים חשובות הטמפרטורות הנמוכות להגבלת התפתחותם של החרקים המזיקים ומיקרואורגניזמים.

ג.  פטריות עובש ומיקרואורגניזמים אחרים: בבדיקת דוגמאות מסחריות של חיטה בארה"ב התברר, כי סביב כל גרגיר נמצאים מ-3,300 ועד 56,665 נבגי פטריות עובש שהתמקמו כנראה בזמן התפתחות הגרגיר והבשלתו. אעפ"כ בהעדר תנאים מסייעים להתפתחותם - לחות וטמפרטורה מתאימות - הן אינן גורמות לנזק.

אמצעים לשימור התבואה

1. ייבוש התבואה: הורדת שיעור הלחות בגרגירים מתחת לסף התפתחותו של העובש.

2. הורדת הטמפרטורה: בטמפרטורת איסום של  10-15מעלות צלזיוס נמנעת כמעט כליל התפתחות עובש.

3. ניקוי התבואה מפסולת ומחומרים זרים משפיע בצורה חיובית על איסומה.

4. תכשירים כימיים למניעת התפתחות עובש.

איסום תת-קרקעי

שיטה זו נוסתה בקנה-מידה גדול, תוך שיכלולים מסויימים, בארצות דרום-אמריקה, והביאה לתוצאות משביעות רצון. איסום זה הוא, למעשה, שיטה עתיקת-ימים, הנהוגה גם היום בארצות של חקלאות פרימיטיבית ואקלים סובטרופי, ולפיה נשמרים הגרגירים בבורות או במיכלים חפורים בסלע ומכוסים חול וקש. יתרונות השיטה הם:

1. השקעת הון מינימלית.

2. הגרגירים באדמה נשמרים בטמפרטורה נמוכה ואחידה, המונעת את נדידת הלחות.

3. הצטברות פחמן דו-חמצני, ובעיקר הפחתת ריכוז החמצן בתוך המיכל התת-קרקעי, מגבילה או מונעת את התפתחות החרקים.

ממגורה  היא אסם תבואה גדול, בו מאחסנים בעיקר גרעיני תבואה. בימינו הממגורות בנויות בדרך כלל מעל פני הקרקע. לעומת זאת, בימי קדם, הממגורה היתה תת-קרקעית. למשל, בתל מגידו נתגלתה ממגורת ענק בעומק של 7 מטרים ובקוטר של 11 מטרים,  אשר קירותיה מדופנים באבני גוויל[6].

קיימת שיטה עתיקת ימים נוספת, לפיה אוחסנו גרגירים בימי קדם בכדים אטומים לגמרי ונשמרו למשך תקופות ארוכות. במשנה  במסכת כלים מוזכרים כלים מיוחדים שבהם נהגו לאחסן ולשמור זרעוני ירקות לזריעה: "הַפַּךְ וְהַטְּפִי...וְהַצַּרְצוּר... רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שְׁלָשְׁתָּן בַּזֵּרְעוֹנִים" (פרק ג, משנה ב).

התורה מתארת: "וַתַּעַשׂ הָאָרֶץ בְּשֶׁבַע שְׁנֵי הַשָּׂבָע לִקְמָצִים" (בראשית מא, מז).  הרמב"ן מפרש ש"קמָצִים" הם בורות: "שהחפירות העשויות בארץ לאוצרות או לדברים אחרים יקראו קמצים" (שם). מכאן שיוסף השתמש באיסום תת-קרקעי כדי לשמור על התבואה מפני מזיקים. הוא הוסיף מלח וחול כדי להרחיק חרקים ובעלי חיים מהתבואה. א"כ "צפנת פענח" (יוסף) פענח את רזי איסום התבואה !

---

[1] פרשה צ אות ה.

[2] בעל הערוך  הוא ר' נתן בר יחיאל. נפטר בשנת 1106. רש"י מזכירו פעם אחת בפירושו (שבת יג, ב).חיבר את ספר הערוך שהוא מילון אנציקלופדי.

[3] פירוש רבנו חננאל נכתב כ-75 שנה לפני פירוש רש"י. שנת פטירה משוערת של רבנו חננאל 1055-6.

[4] ע"פ ויקיפדיה בערך כספית. כבר במאה הראשונה לספירה עמד הרופא היווני גלינוס על תכונת הרעילות של הכספית. לרוע המזל, במאה העשירית העניק הרופא המוסלמי הנודע אל ראזי, מחבר הספר הראשון בהיסטוריה על רפואת ילדים, הכשר מחודש לכספית כחומר משלשל. בעקבותיו הלכו רופאים נוספים שהכשירו תרופות המכילות כספית.

[5] ע"פ האנצ' לחקלאות, כרך שני, גידולי שדה וגן, בעריכת חיים הלפרין ז"ל, תל אביב, תשל"ב, בהוצאת האנצ' לחקלאות,  בנושא "איסום התבואה" עמ' 301-318.

[6] ראה באתר רשות הטבע והגנים, במאמר "גן לאומי – תל מגידו" מאת ענבל סמט.

© כל הזכויות שמורות למחבר

שיטות גידול בשנת השמיטה

 מאת: אורן סעיד

בזכות מצווות השמיטה, פותחה השיטה החקלאית העיקרית לגידול והשקיה, המנותקת לחלוטין מהקרקע.

בפרשתנו אנו קוראים על מצוות השמיטה. בשנת השמיטה נצטווינו לא לעבוד את האדמה: "וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַיהוָה שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר" (כה, ד). לכן מאז ומעולם ניסו למצוא פתרונות לגידול ירקות ופירות בשמיטה באופן שאינו עובר על הציווי הנ"ל. במאמר זה, נתמקד באחד הפתרונות לכך. ודע, כי דיני השמיטה רבים, ואין כאן המקום להרחיב בצד ההלכתי של הדברים. בכל מקרה, אין להסיק ממאמר זה שום הוראה הלכה למעשה.

כאמור, בשנת השמיטה אסור לעבוד את האדמה, לכן מנסים למצוא שיטות לגידול צמחים ללא קרקע. לדעת כמה מפוסקי הדור, מותר לגדל ירקות שביעית בחממות על גבי מצע מנותק מהקרקע, והגידולים אין בהם קדושת שביעית ואינם אסורים משום ספיחים [1] – ואחרים אוסרים [2].

גידול באמצעות שיטת
ההידרופוניקה בנאס"א.
מתוך ויקיפדיה

השיטה החקלאית  העיקרית לגידול והשקיה המנותקת לחלוטין מהקרקע, כשהצמחים הם בתוך מים המכילים את כל המלחים החיוניים לצמח לשם צמיחתו התקינה קרויה  הידרוֹפוֹניקה.

ההידרופוניקה פותחה בזכות מצוות השמיטה

פרופ' מאיר שוַרץ (נולד ב-1926), הוא  מחלוצי שיטת ההידרופוניקה בעולם. בשנת 1953 התחיל לחקור את שיטת גידול מים - הידרופוניקה. שורץ התמקד במיוחד בהידרופוניקה, מכיוון שראה בתחום פתרון לגידולי שדה בשנת שמיטה [3]. הניסויים הראשונים בגידולי ירקות בשיטת ההידרופוניקה, נערכו בשנת השמיטה תשי"ב (1951-1952), בקיבוץ חפץ חיים, בהכוונת "החזון איש". הניסויים הוכתרו בהצלחה. השיטה פותחה והשתכללה עד שגרמה למהפכה בתחום הגידולים בארץ והעולם; וכך פרופ' מאיר שורץ מספר [4] [בשנת תשס"ח (2007-2008)]:

"כיום יותר משליש הירקות בארץ, וחלק ניכר מהפרחים בארץ, גדלים ללא קרקע, על פי השיטה שמקורה במחקר ובניסויים המעשיים שנערכו בקיבוץ חפץ חיים לפני חמישים שנה! במקביל התפתחו שיטות אלה גם בהולנד; יותר ממחצית הגידולים שם הם בשיטות של הידרופוניקה. לפני כעשרים שנה קיבל הנושא תנופה גם בקליפורניה, בקנדה ובמספר ארצות בדרום אירופה, ובארצות מדבריות בכל העולם. ישראל נמנית על הארצות המובילות בנושא זה, ובין הראשונות שפעלו בכיוון של גידולים ללא קרקע. כאשר התחלנו להכין את הדונם הראשון בקיבוץ חפץ חיים, היו דונמים בודדים ברחבי העולם בהם השתמשו בשיטות דומות, וכיום מקיף הנושא מאות אלפי דונמים. חלה מהפכה, ואנחנו שותפים בכירים למהפכה זו.

בשנת תשמ"ו (1985-1986) הזמינה אותי סוכנות החלל של ארה"ב לקייפ קנווראל שבפלורידה, לישיבה שאליה הוזמנו ראשי נאס"א, לייעץ לה בעניין גידול צמחים בחלל בשיטות של הידרופוניקה. היו"ר, איש נאס"א, פתח את הישיבה והסביר מהי מצוות שמיטה; הוא נטל תנ"ך וקרא ממנו את הפסוקים: 'שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ...' (ויקרא כה, ג) והמשיך: 'בעקבות זה החלו בגידול הצמחים ללא קרקע בארץ ישראל, בקיבוץ דתי שנקרא חפץ חיים, והחוקר שעסק בזה נמצא כאן אתנו'!... השמירה על קדושת הארץ הייתה הבסיס למהפכה חקלאית עולמית, וברוך ה' שזכיתי שהיה לי חלק בזה".

צורות הגידול בשיטת ההידרופוניקה

המונח הידרופוניקה במובנו הצר משמעו "גידולי מים" , אולם כיום הורחבה ההידרופוניקה לצורות גידול מגוונות, ביניהן [5]:

א.      גידול בצמר סלעים: צמר סלעים מופק מאבן בזלת בחום גבוה, ובתהליך מיוחד כמצע לגידול צמחים. לוחות צמר סלעים קלים במשקל ועוביים מ-8-12 ס"מ. רוחב הלוח 40-80 ס"מ. את לוח צמר הסלעים אפשר לעטוף ביריעת שרוול פלסטיק ולהניחו על הקרקע, על משטח בטון או משטח פלסטיק.  עודף המים או תמיסת המזון מנוקזים מהצד או בתחתית המצע. ההשקיה בצינורות טפטוף מיוחדים, רצוי בתמיסת מזון המתאימה לצמח.

הגידול בשיטה זו נהוג בהולנד, ושיטה זו מיושמת אף בארץ באזור הדרום. מצע צמר הסלעים משמש לכשתי עונות גידולים בלבד. 

ב.      גידול בדליים: מגדלים בדליי פלסטיק רגילים או בשקים של פלסטיק שנפחם כ-10 ליטר. ממלאים הדליים במצע המחזיק השורשים של הצמחים כגון: שבבי עץ, חצץ, טוף, כבול התערובת חול, פלסטיק קצף ואחרים. לכל דלי נקב ניקוז בצד או מלמטה. לכל צמח דלי אחד. ההשקיה בטפטפות בתמיסת מזון.

השיטה נמצאה כלכלית בדרום אפריקה ובמקומות שונים בארה"ב בתוך חממות או בתי רשת. בארץ מגדלים בשיטה  זו בגולן.

ג.        גידולי מים: בתוך צינורות פלסטיק זורמת תמיסת מזון ושורשי הצמחים מתפתחים בתוך התמיסה הזורמת. כל צמח זקוק לחיזוק (התליה) מתחילת גידולו. תמיסת המזון חוזרת (דרך משאבה) ואין פתחי ניקוז.

ד. "אֵירוֹפוֹניקה": קיימות בעולם שיטות גידול הנקראות "אֵירוֹפוֹניקה" או גידול באוויר. שיטות אלה כוללות גידול צמחים המיוצבים על מעין מכסה של דוד (מתכת וכדומה) כאשר בתוך הדוד מופעל מנגנון לריסוס מים (הכוללים גם דשנים) על רשת השורשים. שיטה זו לא הגיעה לשימוש מסחרי רחב, עקב בעלות הגבוהה של ההשקעה והתפעול. שימוש מוגבל נעשה לצורכי מחקר ובמידה מצומצמת לריבוי צמחים בעייתיים.

שיטה מיוחדת של אירופוניקה פותחה ע"י נחום זמיר ועמוס פייגין במנהל המחקר החקלאי, לצרכי מחקר, שבה מוחלף הריסוס, היקר יחסית, במין טפטוף מתמיד על השורשים. בשיטה זו, הצמחים נשתלים בחורים שבצינורות אופקיים, כאשר לכל צמח מוצמדת טפטפת לטפטוף מתמיד, בהשקיה במחזור סגור.

יש לציין, שבכל אחת מהשיטות, צריך להיעזר במבנים כגון: חממות, מבני ואוהלי-רשת, שיספקו הגנה מפני ברד ורוח, וכן יש לווסת את התנאים בבית הצמיחה כגון: טמפרטורה ולחות. הכדאיות הכלכלית היא גורם מכריע בהחלטה באיזו טכנולוגיה להשתמש.

---

[1] הספיחין הנם גידולים שצמחו מעצמם. זאת בשל זרעים הנופלים בשעת הקצירה, ונזרעים בקרקע מעצמם ללא כוונת   מכוון. בשנה שאחרי כן, הם עולים מאליהם, ומסתפחים לתבואת השנה החדשה.

[2] להרחבה בפן ההלכתי, ראה בספר "באהלי שדה", הרב יעקב אריאל , חלק שני  שער שני – צרכנות בשמיטה  פרק ט – "גידול במצע מנותק". המאמר המקוון באתר מכון התורה והארץ.

[3] ב-1954 היה ממייסדי המכון לחקר החקלאות על פי התורה בקיבוץ חפץ חיים (1954). בשנים 1967–1960 כיהן כחוקר ראשי במכון לחקר הנגב בבאר שבע, במחלקה לגידולי מים. בנוסף, הוציא מספר ספרים בנושא ההידרופוניקה, שבין היתר תורגמו לאנגלית וקוריאנית, ופרסם כ-60 פרסומים מדעיים בנושא בכתבי עת מדעיים, (חלקם עם שותפים נוספים). נחשב למומחה בינלאומי בתחום. על פי ויקיפדיה בערך "מאיר שורץ".

[4] במאמרו "זכרונות על ראשית הגידולים במצע מנותק", המעין , גליון תשרי תשס"ח, מכון שלמה אומן  -  מכון מחקר תורני. הַמַּעְיָן הוא רבעון שיוצא לאור מאז שנת תשי"ג (1953) "המשלב מימד תורני עם מימד מדעי-תורני" ומכיל מאמרים מגוונים בנושאי הלכה, השקפה, היסטוריה יהודית ומחקר.

[5]  ע"פ חוברות "הליכות שדה" בהוצאת המכון לחקר החקלאות ע"פ התורה:

הליכות שדה, גיליון 72, תשנ"א, "תזכיר בנושא חממות בשביעית", מאת פרופ' מאיר שוורץ, בית ספר גבוה לטכנולוגיה ירושלים, עמ' 12-13; "גידול חממות ושמיטה – רקע מקצועי", מאת ד"ר משה זקס, עמ' 22-26. הליכות שדה, גיליון 77, תשנ"ב, "גידול ירקות לשמיטה – הצעות ורעיונות חדשים", מאת ד"ר משה זקס, עמ' 25-34.

ראה גם מאמרו של פרופ' מאיר שוורץ "על גידול ירקות לשומרי שמיטה", המעיין תשרי תשנ"ד. המאמר המקוון באתר "דעת".

ראה גם במאמר "חקלאות ללא קרקע - מהי הידרופוניקה?" מאת פייגין ע., כתב  העת "לדעת", כרך ט (1979), חוב' 8, ע' 21, הוצאת מכון ויצמן למדע.

© כל הזכויות שמורות למחבר

התפתחות התבואה

 מאת: אורן סעיד

קרבן מנחת העומר, היה בא מן השעורים, כשגרגירי השעורה לא יבשים לגמרי, ולאחר שהיו קולים אותם באש וגורסים אותם לגריסים.

נאמר בפרשתנו: "וְאִם תַּקְרִיב מִנְחַת בִּכּוּרִים לה', אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ גֶּרֶשׂ כַּרְמֶל, תַּקְרִיב אֵת מִנְחַת בִּכּוּרֶיךָ" (ב, יד). הפסוק עוסק בהקרבת מנחת העומר, הנקראת גם "מִנְחַת בִּכּוּרִים" על שם שמביאים אותה מהתבואה שביכרה, כלומר, מהתבואה הראשונה שנקצרת באותה שנה. את המנחה מקריבים בט"ז בניסן והיא מתירה את התבואה החדשה באכילה. מנחת העומר היתה באה מן השעורים. הפסוק  הנ"ל מציין שהתבואה עבור מנחת העומר צריכה לבוא במצב 'אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ גֶּרֶשׂ כַּרְמֶל'. מהו מצב זה?

כדי לענות על שאלה זו, נציין את שלבי התפתחות התבואה, כפי שנקראים בלשון חז"ל[1]:

התלעה: לאחר שהזרע ספג לחות ותפח, בוקע מתוכו שורש זעיר (שורשון) שהוא דמוי-תולעת קטנה. דרגת נביטה זו קרויה בלשון המשנה [2] 'התלעה'.

אגם, בוצלנא: לאחר ההתלעה פורצים הנבטים ועולים על פני הקרקע. הם קרויים בלשון המשנה 'אגם' ובארמית 'בוצלנא' על שום שהם 'מבצלים' ועולים על פני הקרקע.

במסכת קידושין (סב, ב), לומד רבי אליעזר בן יעקב, שהשלב בהתפתחות התבואה הנקרא "אגם", משמעותו "בוצלנא", כלומר, תבואה שאפשר לכופף אותה (ועדיין אינה "שחת" שהיא קשה ואינה מתכופפת), מהפסוק בישעיה: "הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ" (נח, ה); הרי ש"אגם" (מלשון אגמון) ראוי לכוף את ראשו. רש"י במקום מציין, שהכוונה לתבואה  אשר גדלה, כך שאפשר לכופף את ראשה לצד מרגלותיה, והכוונה לתחילת גידול התבואה: "דבוצלנא - שהוא מבצל ועולה מן הארץ ויש בו כדי לכוף; וחבירו בעירובין (כט, ב) 'דלא איבצול זירתא', שלא גדל זֶרֶת[3]" (שם); כך גם פירש רש"י במנחות: רש"י: "אגם - שגדלה מעט לכוף ראשו בצד העיקר, כמו הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ (ישעיהו נח, ה)" (מנחות עא, א).

שדה שעורים.
מתוך ויקימדיה

שחת, עשב: לאחר מכן באה דרגת 'שחת', המציינת מצב שהצמחים גבוהים למדי ואפשר לקצרם כחציר לבהמה. במצב התפתחות זה נקראת התבואה גם בשם 'עשב'.

אביב: אביב בלשון מקרא הוא העונה בה התבואה (השעורה) בשלה. חודש ניסן כונה בתורה בשם 'חודש האביב' (שמות יג, ד ועוד). הוא החודש שבו השעורה גבוהה למדי ועומדת להבשיל את גרגריה שהם עדיין רכים - במצב 'אביב'. בשעת מכת הברד במצרים, הכתוב מציין: "וְהַפִּשְׁתָּה וְהַשְּׂעֹרָה נֻכָּתָה כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב וְהַפִּשְׁתָּה גִּבְעֹל; וְהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת לֹא נֻכּוּ כִּי אֲפִילֹת הֵנָּה" (שם ט, לא-לב).  כלומר, היתה 'השעורה אביב', בשלה וקשה ולכן נפגעה על ידי הברד, ואילו החיטה והכוסמת שהיו צעירים ורכים, לא נפגעו על ידי הברד.

הבאת שליש: בדרגת 'אביב', שהיא כאמור מצב של גרגר רך, קיימים שלבי-הבשלה אחדים. אחד מהם הוא שלב של 'תבואה שלא הביאה שליש'. במצב זה הזרע התמלא רק פחות משליש משקלו הסופי. בגלל מלאי המזון המצומצם שבזרע אין הוא מוכשר לנבוט במצב זה: "תבואה שלא הביאה שליש...זורעה ואינה מצמחת" (תוספתא תרומות פרק ב, יד).

פרופ' מרדכי כסלו[4], מוכיח, שהכוונה במילה 'שליש' היא למידת נפח (ולא למשקל, כפירוש הקודם), כלומר השלב שבו מגיע הגרגיר הצעיר בהתפתחותו לנפח המרבי, לפני שהוא מצטמק בגלל יציאת עודפי המים. 'שליש' אין הכוונה  ל-1/3  אלא להרבה, כמו בביטוי 'דְמָעוֹת שָׁלִישׁ'.

כרמל: הוא אחד ממצבי התבואה. 'כרמל' הוא דרגת 'אביב' מוגדרת, כנראה זו הקרויה בימינו 'דונג', שהיא דרגת ההבשלה לפני התייבשות הזרע, שעה שהוא מלא, אך לא יבש לגמרי.

"אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ גֶּרֶשׂ כַּרְמֶל" מובנו אפוא: שעורה במצב 'דונג' שהיא קלויה באש וגרוסה לגריסים (גֶּרֶשׂ). פירוש זה יוצא מן הספרא [5]: "אמר ר' אליעזר: נאמר כאן אביב ונאמר אביב במצרים (שמות ט, לא), מה אביב אמור במצרים שעורין, אף כאן שעורין; אָבִיב קָלוּי גֶּרֶשׂ - הדבר שקול: יקלנו אביב, יקלנו גרש?! תלמוד לומר בָּאֵשׁ, הפסיק הענין [כלומר, צריך לקלות את השעורים רק במצב אביב]; כַּרְמֶל  - רך מל".  מה הפירוש "רך מל" ? כך שנה ר' חייא [6]: "כרמל - רך-מלא - לא לח ולא יבש אלא בינוני". הראב"ד [7] בפירושו לספרא מסביר: "כרמל - רך ונמלל ביד, כלומר, לא רק בחלב שלו אלא רך ונמלל, שכבר נתקשה מעט כדי שיהא ראוי למוללו". רש"י מציין, שמאחר והשעורה עדיין לחה, לכן קולים אותה באש ולא טוחנים: "קלוי באש - שמיבשין אותה על האוּר באבוּב של קלאים, שאילולי כן אינה נטחנת בריחים, לפי שהיא לחה" (ויקרא, שם).

בהקשר זה יש לציין, שבתקופת המקרא, נהגו לאוכל את השעורה כלחם, כקלי וככרמל; למשל, המוצרים אותם הביא האיש מבעל שלישה, היו הלחם שעורים מהקמח הראשון ו'כַרְמֶל בְּצִקְלֹנוֹ' – שעורים שהם מלאים, אך לא יבשים לגמרי, כשהם עדיין בקליפותיהן: "וְאִישׁ בָּא מִבַּעַל שָׁלִשָׁה, וַיָּבֵא לְאִישׁ הָאֱלֹהִים: לֶחֶם בִּכּוּרִים עֶשְׂרִים לֶחֶם שְׂעֹרִים וְ כַרְמֶל בְּצִקְלֹנוֹ, וַיֹּאמֶר תֵּן לָעָם וְיֹאכֵלוּ" (מלכים ב, ד, מב); וכן רות, אוכלת בשדה של בועז, גרעיני שעורה קלויים [8]: "וַתֵּשֶׁב מִצַּד הַקּוֹצְרִים וַיִּצְבָּט לָהּ קָלִי וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר" (רות ב, יד).

---

[1] מתוך הספר "החקלאות בארץ ישראל בימי המקרא המשנה והתלמוד", הלכה ומעשה בעבודות יסוד חקלאיות, מאת יהודה פליקס, הוצאת ראובן מס, ירושלים, 1990, עמ' 245-265.

[2] למשל במסכת כלאיים נאמר: "היתה שדהו זרועה חטים ונמלך לזרעה שעורים, ימתין לה עד שתתליע, ויופך, ואחר כך יזרע" (פרק ב, משנה ג). ומבאר רבינו עובדיה מברטנורא: "עד שתתליע - ושיעורה הוי כשתשהה בארץ שלשה ימים בקרקע לחה וביבשה צריך יותר" (שם).

[3] שיעור "זרת" הוא חצי אמה. מאחר ואמה שיעורה הוא 6 טפחים, נמצא שיעור הזרת 3 טפחים. אמנם יש שכתבו שזרת היא חצי מאמה בת חמישה טפחים, נמצא הזרת טפחיים ומחצה. שיטה יחידת הובאה על ידי בעלי התוספות בשם רבי אלעזר הקליר שסובר שהזרת היא שליש האמה, שהוא 2 טפחים. א"כ שיעור הזרת (לפי השיטות השונות) הוא 2-3 טפחים. לפי שיטת הגאון רבי חיים נאה, שהטפח הוא 8 ס"מ, שיעור הזרת 16-24 ס"מ.  על פי ויקיפדיה בערך "זרת".

[4] עיין בהרחבה, "תחומין" כרך טו עמ' 46-59.  תחומין הוא כתב עת חד-שנתי לענייני תורה, חברה ומדינה, המהווה במה למחקרים אורתודוקסיים ולבירורי הלכה בסוגיות הנולדות מהמפגש בין אורח החיים היהודי ובין הקדמה הטכנולוגית והמודרניזציה. תחומין עוסק במגוון סוגיות שונות: שבת ומועד, איסור והיתר (כשרות המזון), מצוות התלויות בארץ, אישות ומשפחה, חברה ושלטון, משק וכלכלה, משפט, צבא וביטחון, חקרי הלכה (תורה ומדע), וענייני מקדש וגאולה. יוצא לאור ע"י מכון צומת בגוש עציון.

[5] ספרא ויקרא דנדבה פרשתא יג, על פרק ב, סוף פסוק יד – תחילת פסוק טו.

[6] ירושלמי שבת פרק א, הלכה ב, סעיף ד.

[7] רבי אברהם בן דוד מפּוֹשְקְיֶרָה (1120 לערך  -  1198). חיבורו המפורסם ביותר הוא 'השגות הראב"ד' על משנה תורה של הרמב"ם.

[8] המלבי"ם כתוב : "...הוסיף והושיט לה קליות למעדנים ונתן לה בשפע עד ששבעה והותירה" (שם). מדובר על שעורים, מפני שכתוב   שמדובר על זמן "בתחילת קציר שעורים" (רות א, כב).

© כל הזכויות שמורות למחבר