מאת: אורן סעיד
במהלך מאבקו של יעקב עם המלאך, המלאך נגע בכף ירך יעקב וגרם לגיד הנשה לזוז ממקומו, דבר שגרם ליעקב לצלוע. לכן אנו אסורים באכילת גיד זה - המזוהה עם עצב השת.
בפרשתנו אנו קוראים על מאבקו של יעקב עם המלאך. המלאך נגע בכף ירך יעקב וגרם לגיד הנשה לזוז ממקומו, דבר שגרם ליעקב לצלוע (לב, כו). לכן אנו אסורים באכילת גיד זה כפי שמציין הכתוב: "עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה, אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ, עַד הַיּוֹם הַזֶּה: כִּי נָגַע בְּכַף יֶרֶךְ יַעֲקֹב, בְּגִיד הַנָּשֶׁה "(לב, לג).
הרשב"ם מבאר, שעל ידי שאנו לא אוכלים את הגיד הנשה, אנו זוכרים את גבורתו של יעקב אבינו במלחמתו כנגד המלאך וכן את הנס שנעשה לו: "על כן לא יאכלו - לזיכרון גבורתו של יעקב ונס שעשה לו הקב"ה שלא מת" (שם). דברים דומים כותב ה"חזקוני": "על כן - שיכול יעקב לעמוד נגד המלאך, לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה, להיות להם לזיכרון ולתפארת, כי אביהם נלחם עם המלאך" (שם).
|
|
גיד הנשה - בצהוב כהה. מתוך ויקיפדיה |
האיסור הזה נאמר למשה בהר סיני אך משה רבנו כתבו במקומו כדי להודיע טעמו של איסור זה[1]. דין זה נוהג בכל מקום בבהמה ובחיה. את גיד הנשה יש להסיר מהבהמה בתהליך המכונה "ניקור", כי דוקרים וגוררים את הגיד הזה החוצה; בתהליך זה מסירים גם את החֵלֶב (=שומן) וחוטי הדם האסורים באכילה. זוהי מלאכה מורכבת שמצריכה לימוד, כיצד לחתוך את הבשר באופן שבחיתוכים מעטים יחסית יהיה אפשר להסיר את הגיד עם ענפיו ושומנו.
זיהוי גיד הנשה
גיד הנשה, לפי הדעה הרווחת, מזוהה אנטומית עם "העצב האישכיאדי" (nervus ischiadicus) , עצב השת, שבמפרק הירך. עצב השת הוא העצב [עָצָב=אחד מאברי התחושה והתנועה המחברים את המוח עם כל חלקי הגוף] העבה והארוך ביותר בגוף האדם. עצב השת יוצא מהאגן דרך נקב השת הגדול של עצם השת (=התחתונה והאחורית מעצמות האגן) לצד האחורי של הירך, לכיוון כף הרגל. עצב השת אחראי על תנועתם של השרירים האחוריים והתחושה של העור בירך ושל כמעט כל שרירי השוק וכף הרגל[2].
בחיות ובבהמות גיד הנשה שלהן נמצא ברגל האחורית. הרב לוינגר במדריך להלכות ניקור[3] מתאר את חלקי גיד הנשה: "גיד הנשה הוא העצב המרכזי של הרגל האחורית (של חיה או בהמה). בדרכו שבין החוליות לארכובה הוא מתחלק לשני חלקים[4], החלק הפנימי נשאר סמוך לעצם ונקרא בשם הגיד הפנימי והחלק החיצוני עובר דרך השרירים בכוון לעור ונקרא בשם הגיד החיצוני. משני חלקי גיד הנשה יוצאות הסתעפויות קטנות והן נראות בשם קנוקנות. ישנם עוד חוטים אחרים שמיחסים אותם אל הגיד החיצוני, אע"פ שבחלקם המדובר הוא בצינורות דם או במיתרים".
על זיהויו של גיד הנשה עם nervus ischiadicus חולק ד"ר אברהם י.לוי[5]. לדבריו לא יתכן מבחינה אנאטומית שנגיעה בכף הירך תגרום נקיעה. לפיכך הוא מפרש את הכתוב כך, שנגיעה זו הביאה לידי התמתחות הגידים המחברים את הירך אל הקתלית [אגן הירכיים, כף הירך; (אהלות א, משנה ח)], במילים אחרות הנגיעה גרמה לנֶקַע, והיא הגורמת לצליעה, אבל הוא מיחוש המתרפא מאליו לאחר זמן קצר בלי טפול. גיד הנשה הוא, לדעתו, הרקמה החיבורית המורכבת חוטים גמישים העוברים באלכסון מעצם הירך אל הקתלית[6].
צומת הגידין[7]
בהקשר זה, יש לציין את צומת הגידין (או צומת הגידים) - קבוצת גידים שנמשכים משרירי השוק לחלק התחתון של הרגל הבהמה והעוף. מום בצומת הגידין הוא אחד מהטריפות האוסרות את העוף או הבהמה מאכילה מן התורה. צומת הגידין הוא ההתפצלות וההסתעפות של שלוחות עצביות היוצאות בבהמה מגיד הנשה לאורך השוק, אלא שנחלקו הפוסקים בהגדרת מיקום צומת הגידין - יש אומרים, שהכוונה להסתעפויות של הגיד הפנימי; ויש אומרים, שהכוונה להסתעפויות של הגיד החיצוני. להלכה נפסק להחמיר כדעת שתי השיטות[8].
[1] פירוש הרמב"ם למשנה חולין פרק ז.
[2] ע"פ המכלול - האנצ' היהודית בערך "גיד הנשה" ובערך "עצב השת".
[3] י"מ לוינגר, מדריך להלכות ניקור, המכון לחקר החקלאות ע"פ התורה, ירושלים תשכ"ו, עמ' 9.
[4] ע"פ מסכת חולין צא, א.
[5] לשוננו כרך ו (תרצ"ד-תרצ"ה), עמ' 17 ואילך, במאמרו "בירור מושגים במונחי הניתוח". ראה גם אנציקלופדיה מקראית בערך "גיד הנשה".
[6] לדעות נוספות בזיהוי גיד הנשה, ראה עוד במאמרו של א. שור, "ניתוחי בעלי חיים ומקומם בספרי ההלכה", בכתב העת לענייני תורה ומדע, בד"ד (=בכל דרכיך דעהו), גליון 4, תשנ"ז, עמ' 76 ואילך, הוצאת אונ' בר-אילן.
[7] ע"פ אנצ' הלכתית רפואית, מאת פרופ' אברהם שטינברג, בערך גיד הנשה. הערך המקוון באתר המכון ע"ש ד"ר פלק שלזניגר ז"ל לחקר הרפואה ע"פ התורה.
[8] ב"ח, שולחן ערוך יורה דעה סימן נו; ש"ך שם, סק"ב.
© כל הזכויות שמורות למחבר
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה