מאת: אורן סעיד
בתיאור מעשה יעקב בצאן לבן, מתואר שיעקב קילף עצי לבנה לוז וערמון. נחלקו הפרשנים בזיהוי עצים אלו.
בפרשתנו אנו קוראים על כך שיעקב רעה את צאן לבן. התורה מספרת שיעקב לקח מקלות ופיצל בהם פצלות לבנות ושם אותם לנגד הצאן: "וַיִּקַּח לוֹ יַעֲקֹב מַקַּל לִבְנֶה לַח וְלוּז וְעֶרְמוֹן וַיְפַצֵּל בָּהֵן פְּצָלוֹת לְבָנוֹת מַחְשֹׂף הַלָּבָן אֲשֶׁר עַל הַמַּקְלוֹת" (ל, לז). יעקב אבינו קילף חלק מהקליפה של העצים על מנת לחשוף את הצבע הלבן שמתחת לקליפה. מקובלת הדעה, שיעקב שם מקלות לנגד הצאן, כדי שבהשפעת הגוונים הטלואים של קליפת הענפים והפצלות, יֵלדו הצאן "עקוּדים" "נקוּדים", היינו: כבשים, שצמרם הלבן טלוא בחום, או עיזים שחורות הטלואות בלבן[1]. במאמר זה נעסוק בזיהוי העצים שפיצל יעקב, לבנה לוז וערמון[2].
כאמור, המקלות היו משלושה מיני עצים: לבנה, לוז וערמון. רש"י במקום עמד על זיהויים של עצים אלו: "מקל לבנה - עץ הוא ושמו לבנה, כמה דתימא (הושע ד, יג) 'תַּחַת אַלּוֹן וְלִבְנֶה', ואומר אני הוא שקורין טרינבל"א בלע"ז [=צפצפה רעדנית] שהוא לבן; לוז - ועוד לקח מקל לוז, עץ שגדלין בו אגוזים דקים קולדר"א בלע"ז [=אלסר]; וערמון - קשטיניי"ר בלע"ז [=עץ ערמון]" (שם).
|
|
דולב מזרחי. אחד הזיהויים ל"ערמון". מתוך ויקימדיה |
לִבְנֶה
רש"י זיהה אותה עם הצפצפה הרעדנית (Populus tremuloides) הגדלה בחופים המערביים והמזרחיים של צפון אמריקה והנושאת המון פרחים לבנים[3]. הרס"ג מתרגם: "לבנה – לבנא" (שם) והכוונה לעץ הלבונה המוציא שרף ריחני. יהודה פליקס מזהה אותה עם הצפצפה המכסיפה (Populus alba) - עץ גבוה ומצל, הגדל בסמוך לנחלים ומצוי גם בארם נהרים, מקום מושבו של לבן.
לוּז
רש"י זיהה את הלוז עם אגוז אלסר (CORYLUS). האבן עזרא מזהה את הלוז – על פי פירוש הרס"ג - עם השקד: "והגאון אמר: כי לוז שקדים, בעבור שנקרא כן בלשון ישמעאל, כי השתי לשונות והארמית ממשפחה אחת היו" (שם); וכן בביאור החזקוני: "ולוז – היינו שקדים" (שם) וכן תרגם בתרגום יונתן את הפסוק המתאר את המנחה ששלח יעקב אבינו מארץ ישראל ליוסף "בוטנים ושקדים – מְשַׁח דְבוּטְנִין וּמְשַׁח דְלוּזִין" (בראשית מג, יא). האלסר אינו גדל בארץ ולכן זיהוי הלוז עם השקדים הוא עדיף[4].
עֶרְמוֹן
רש"י פירש שהכוונה לעץ הנקרא בימינו ערמון (Castanea) ולפריו, אשר גוונו החום נקרא "ערמוני". כך גם מבאר הרד"ק בפירושו לספר יחזקאל (לא, ח): "וערמונים - כמו ולוז וערמון שהוא אילן שקורין קשטיני"ר (Castanea) בלע"ז". לעומת זאת, אונקלוס תרגם: "וְדִדְלוּב" (שם) וכן רס"ג תרגם: "ערמון - דלב", וכן בתלמוד בבלי מסכת ראש השנה: "ערמונים - דולבי" (כג, א); ונראה שהכוונה לדולב המזרחי (Platanus orientalis). הוא עץ גבוה וענף, הגדל בגדות נחלים ונהרות. בעץ זה, בדומה לאקליפטוס, מתקלפת קליפת הגזע מדי שנה ומתגלה גזעו הלבנבן, ואפשר שמכאן שמו "ערמון", היינו "העומד ערום". פרופ' זוהר עמר הציע[5], שההחלפה בין הדולב המזרחי והקשטניי"ר (Castanea) נגרמה בגלל הדמיון החיצוני בין פירותיהם העטויים ב"קוצים".
[1] להרחבה ראה מאמר "מעשה יעקב בצאן לבן" בבלוג זה.
[2] ע"פ דעת מקרא לפסוקים הנ"ל. וכן ב"עולם התנ"ך" לבראשית [עולם התנ"ך הוא פרוש מדעי למקרא. דברי הימים הוצאה לאור. 1993-1996], פירושיו של יהודה פליקס לפסוקים הנ"ל.
[3] ע"פ אוצר לעזי רש"י מאת הרב משה קטן.
[4] ראה גם תוספות בכורות (ח, א) ד"ה תרנגולת, המביא ראיות לכך שהלוז הוא השקד.
[5] ז. עמר, צמחי המקרא, הוצאת ראובן מס, ירושלים תשע"ב (עמ' 104-105). להרחבה ראה מאמרו של ד"ר משה רענן "ואימא דולבא? בעינן ענפיו חופין את עצו וליכא – דולב מזרחי", סוכה לב, ב בפורטל הדף היומי.
© כל הזכויות שמורות למחבר
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה