מאת: אורן סעיד
בפרשתנו אנו קוראים על איסור מעשי כישוף או הגדת עתידות. התורה מפרטת צורות שונות של מעשי כישוף או הגדת עתידות.
בפרשתנו התורה אוסרת מעשי-כישוף: "לֹא תְנַחֲשׁוּ וְלֹא תְעוֹנֵנוּ" (יט, כו) וכן "אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֹבֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים" (יט, לא). בחומש דברים מופיע פירוט רחב יותר של סוגי הכישוף האסורים: "לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף; וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים" (דברים יח, י-יא). נבאר כל אחד מסוגי הכישוף הנזכרים[1].
קוסם קסמים
רש"י מבאר: "איזהו קוסם ? האוחז את מקלו ואומר אם אלך אם לא אלך וכן הוא אומר (הושע ד, יב) 'עַמִּי בְּעֵצוֹ יִשְׁאָל וּמַקְלוֹ יַגִּיד לוֹ' " (דברים יח, י). לדעת רש"י, הקוסם הוא זה המפיל גורל, כדי לדעת את העתיד לבוא. הקוסם מחזיק במקל (בקיסם) בהציגו את שאלתו, ולפי אופן נפילת המקל, או שבירתו, הוא קובע את תשובתו. כך לפי פירוש חז"ל[2]: "איזהו קוסם? האוחז את מקלו ואומר: אם אלך, אם לא אלך". לפי פירוש זה נגזרת המילה קסם מ"קיסם", או מהמילה הערבית הדומה שמשמעותה גזירה וחתיכה ואף שבירה. אף הרמב"ן מפרש כי הקסם הוא "מחשבה בעתידות", ולדעת רבי אברהם אבן עזרא (שם) ייתכן שמשמעו "הֹבְרֵי שָׁמַיִם" (ישעיה מז, יג) - מגידי עתידות לפי מצב הכוכבים בשמים. הרמב"ם פוסק[3], כי אסור לקסום וכן אסור לשאול בקוסם. קוסם שעשה מעשה-דינו מלקות, ואילו מי שנשאל בקוסם, מכין אותו מכת מרדות.
מעונן
במסכת סנהדרין (סה, ב) פירש רבי עקיבא, כי המעוננים "אלו נותני עונות, שאומרים: עונה פלונית יפה להתחיל[4]". הרמב"ם מציין ש"נותני העונות" הם מגידי עתידות על פי הכוכבים, אסטרולוגים: "איזהו מעונן, אלו נותני עתים, שאומרים באצטגנינות (=אסטרולוגיה) יום פלוני טוב, יום פלוני רע, יום פלוני ראוי לעשות בו מלאכה פלונית, שנה פלונית או חודש פלוני רע לדבר פלוני" (הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים, פרק יא, הלכה ט). לדעת חכמים (שפתי חכמים, שם) הכוונה לאוחזי-עיניים: "שמראה להם כאילו עושה דברים של פלא ואינו עושה כלום". לדעה זו נגזרה אפוא המילה מעונן מהמילה "עין" (ראה גם פירוש המלבי"ם, שם). דינו של מעונן בסקילה, אף אם לא עשה מעשה (רמב"ם, שם ט).
האבן עזרא פירש (שם) כי המילה היא מגזרת "ענן", שכן יש החוזים עתידות לפי דמות העננים ותנועתם. אווירומנסיה היא ניחוש המתנהל על ידי פרשנות של צורות העננים, זרמי רוח ואירועים קוסמולוגיים כגון שביטים, כדי לנסות לחזות את העבר, ההווה או העתיד. סבורים כי כהני דת בבלים קדומים השתמשו בצורת ניחוש זו[5]. לפי פירוש רבי אברהם אבן עזרא, כי "מעונן" – המוזכר בפרשתנו ובחומש דברים - הוא ניחוש על פי צורות העננים, אזי זהו האזכור הקדום ביותר של צורת ניחוש זו.
|
|
להקת יונים בתעופה. בעולם הקדום, היה נוהג מקובל של ניחוש ע"פ מעוף הציפורים. יוצר:Toby Hudson מתוך ויקיפדיה |
מנחש
לדעת חז"ל המנחש הוא זה הקובע עתידות, לפי מאורעות מיקריים שאירעו לו: "עורב קרא לו, כלב נבח לו, צבי הפסיקו בדרך" (סנהדרין סה, ב); וכן: "תנו רבנן 'לֹא תְנַחֲשׁוּ וְלֹא תְעוֹנֵנוּ' (ויקרא יט, כו) כגון אלו המנחשים בחולדה בעופות ובדגים" (סנהדרין סו, א), ומבאר רש"י: "המנחשין - כשיוצאין לדרך או כשמתחילין בשום דבר" (שם). לא מקרה הוא, שכל המאורעות המפורטים כאן אירעו בבעלי-חיים. מסתבר כי הניחוש הוא קביעת עתידות בעיקר על פי תנועת בעל חיים, ושורש המילה נובע כנראה מהשימוש המרובה בנחשים (או לחשים?) שעשו המכשפים לשם הגדת העתיד.
בעולם הקדום, היה נוהג מקובל של ניחוש על פי מעוף הציפורים. למשל, בדת הרומית העתיקה, נהגו לפרש סימנים על פי התנהגותם הנצפית של ציפורים[6]. הרמב"ן בפירושו על התורה (דברים יח, ט) מזכיר את חכמי העופות וטוען כי הניחוש על פי העופות הוא אמיתי, כי אין טעם להתכחש לעובדות מובהקות, הגלויות לפני הכל, בדבר כושר על חושי זה; ומסמיך את דברי הפסוק "כִּי עוֹף הַשָּׁמַיִם יוֹלִיךְ אֶת הַקּוֹל" (קהלת י, כ) לאומנות זו של ניחוש בעופות (וכן בויקרא רבה לב, ב).
מכשף
המונח מכשף בא מהשורש "חשף" (בערבית גם בכ"ף), היינו: חישופו וגילויו של הנסתר. נראה שביטוי זה הוא שם כללי לכל סוגי הכישוף, שעניינם מגע עם העולם הנסתר וחשיפת סודות הזמן והמקום. כנראה כולל המונח אף פעולות המאגיה למיניהן, כלומר ההשפעה באמצעות כוחות נסתרים על כוחות הטבע (ראה טור יורה דעה, קעט). מכשף שעשה מעשה-כשפים חייב סקילה, אך אם רק אחז את העיניים כאילו עשה מעשה, והוא לא עשה-לוקה מכת מרדות (רמב"ם, שם טו).
חֹבֵר חָבֶר[7]
חובר חבר הוא קוסם המסוגל להרגיע ולהשקיט בעלי חיים ולהביאם למצב של קיפאון וחוסר-תנועה, כאילו חיבר וקישר יחד את כל איבריהם. כושר זה ידוע כיום מן המחקרים בהיפנוזה של חיות, כתופעה טבעית שאין בה כל כוח מיסטי או מאגי, ואכן הרש"ר הירש בפירושו על התורה (דברים יח, יא), מסביר את התופעה של 'חֹבֵר חָבֶר' כהיפנוזה של חיות. וייטצהופר, המסכם ומנתח את עשרות המחקרים על היפנוזה של חיות, קובע כי אפשר לומר שכל בעל-חיים, למן האדם ועד לחרקים, ניתן ל"היפנוט" ואף אריות בכלל זה.
רש"י פירש: "וחובר חבר-שמצרף נחשים או עקרבים או שאר חיות למקום אחד" (דברים, שם). אולם לא מצאנו עדות על כושרו של החובר לאסוף חיות אל מקום אחד.
מסתבר כי בימי קדם, כאשר היוו חיות רעות אחד האיומים הנוראים ביותר לשלומו ולחייו של האדם-באשר כלי הנשק שהיו בידיו עוד לא הספיקו להגנה מפני פורענות קשה זו-ייחסו חשיבות רבה לאנשים שניחנו בכושר זה של הרגעת חיות ושליטה עליהן. בהשפעת ההשקפות ששררו באותם ימים, תלו זאת בכוח כישוף ולחש; לפיכך ייחסו לאנשים אלו כוחות עליונים. התורה, שאסרה על כל דרכי הכישוף-באשר אלה היוו אמצעי השכנוע העיקרי של עבודת האלילים-אסרה מטעם זה עצמו אף על אותו כישוף הקרוי 'חֹבֵר חָבֶר', ואפילו תכליתו למנוע סכנה מבני-אדם. ברם, אין האיסור חל כאשר הסכנה ברורה ומיידית. יש עוד להוסיף, כי האיסור אף אינו חל על עריכת ניסויים מסוג 'חֹבֵר חָבֶר' שמגמתם "להבין ולהורות", שכן כך נקבע במסכת סנהדרין (סח, א) לגבי הכישוף בכלל:"...אבל אתה למד להבין ולהורות".
אוב וידעוני
חז"ל מבחינים בין אוב וידעוני, כשתי דרכים שונות להתקשרות עם המתים. המשנה, במסכת סנהדרין (פרק ז משנה ז) מפרשת: "בַּעַל אוֹב, זֶה פִּיתוֹם הַמְּדַבֵּר מִשֶּׁחְיוֹ, וְיִדְּעוֹנִי, זֶה הַמְּדַבֵּר בְּפִיו". התוספתא (סנהדרין י, ו) מוסרת תיאור יותר רחב: "בעל אוב-זה הפיתום המדבר בין פרקיו ומבין אצילי-ידיו, ידעוני-זה השם עצם של ידעוני בפיו". יוסיפוס פלביוס, בספרו "קדמוניות היהודים" (ספר שישי, עמ' 330), מבאר כי "הקוסמים ממין האובות, מעלים את נשמות המתים, ומגידים על-ידם לשואלים את העתיד להתרחש".
פיתום, הוא כנראה ונטרילוקוויסט (VENTRILOQUIST) שבכוחו לדבר בלי הנעת שפתיים, כך שהדיבור נשמע כאילו יוצא מבטנו או ממקום אחר; אך האמת היא שהמילים מבוטאות כרגיל, אלא שהמדבר מוציא את האוויר באיטיות רבה, תוך כיווץ והרחבה של פי הקנה, הלשון מוכנסת פנימה ורק ראשה נע. הלחץ על מיתרי הקול משנה את הקול, וככל שגדל הלחץ-כן גדל הרושם כאילו בא הקול ממרחק. הוונטרילוקוויזם היה ידוע ביוון וברומא ובכל המזרח הקדמון, הוא רווח עד היום בחלקים שונים של העולם.
ההלכה אוסרת את ההתקשרות עם רוחות המתים בדרך של אוב או ידעוני. המכשף העובר על איסור זה באורח פעיל דינו בסקילה, ואילו הנשאל אל בעל אוב או ידעוני, העבריין הסביל, אינו אלא באזהרה ומכין אותו מכת מרדות (מדרבנן). אך אם כיון מעשיו ועשה כפי מאמרם-לוקה (רמב"ם, שם יד).
דורש אל המתים
זהו סוג שלישי של אומנות ההתקשרות עם המתים. המכשף אינו עושה מעשה פולחני כלשהו, אלא צם והולך ללון בבית הקברות "ורואה בחלומות עתידות כפי מחשבתו" (פירוש המשניות להרמב"ם, סנהדרין פרק ז משנה ז). התוספתא בסנהדרין (י, ז) מפרשת: "דורש אל המתים-זה אחד המעלה בזכורו ואחד הנשאל בגולגולת". ברם, לא רק צורת התקשרות זו עם המתים אסורה אלא אסור לנסות ליצור כל קשר עם המתים במטרה לקבל מהם מידע וכפי שהכליל וכתב הרמב"ם: "איזה הוא דורש אל המתים - זה המרעיב את עצמו והולך ולן בבית הקברות, כדי שיבוא המת בחלום, ויודיעו מה ישאל עליו; ויש אחרים שהן לובשים מלבושים ידועים, ואומרין דברים, ומקטירין קטורת ידועה, וישנים לבדם כדי שיבוא מת פלוני, ויספר עימו בחלום. כללו של דבר: כל העושה מעשה כדי שיבוא המת ויודיעו - לוקה" (הלכות עבודה-זרה, פרק יא, הלכה יז). בהקשר זה יש לציין, שהרמב"ם עצמו בכלל לא הזכיר את כל "סיפורי המתים" המופיעים בתלמוד[8] ולא ניסה לתרצם ולהסביר איך הם מתיישבים עם האיסור "דורש אל המתים". הסיבה לכך ראויה לדיון נפרד[9].
השולחן ערוך פסק: "דורש אל המתים, זה שמרעיב עצמו ולן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח הטומאה" (יורה דעה, סימן קעט, סעיף יג); ומוסיף הרמ"א (בסעיף יד): "להשביע את החולה לשוב אליו לאחר מיתה להגיד לו את אשר ישאל אותו, מותר. ויש מתירין אפילו לאחר מותו, אם אינו משביע גופו של מת רק רוחו[10]" . דעת המחבר [=מרן, רבי יוסף קארו] היא, שאכן יש איסור מוחלט. אך הרמ"א מחלק בין פנייה לגוף שאסורה לבין פנייה לרוח שמותרת. דברי הרמ"א מסתמכים, על מה שכתבו הגהות מיימוניות שם (רמב"ם, שם, אות ח) בשם רא"ם (יראים סימן שלד-שלה), שמשביע את החולה לשוב אליו לאחר מיתה להגיד לו אשר ישאל, אין זה דורש אל המתים, כיון שאינו דורש לגופו של מת אלא לרוחו, והרוח אינו נקרא מת. אך הרב קוק כתב (שו"ת דעת כהן סימן סט) שמדובר כאן בספק לאיסורא. לכן יש לאסור לתקשר עם המתים בכל צורה שהיא, כולל ב"סיאנס"[11] ובמקרים מיוחדים (כגון: חולה מסוכן) שיש צורך לתקשר עם המתים יש להיוועץ במורה הוראה מוסמך.
[1] רוב החומר לקוח מתוך הספר: "למעלה מן החושים - על תופעות על חושיות במקורות היהודיים ובמחקרי ימינו" מאת השופט בזק, הוצאת יבנה, תל אביב,1985, להרחבה עיין שם.
[2] ילקוט שמעוני, פרשת שופטים, רמז תתקיח.
[3] הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים, פרק יא, הלכה ז.
[4] וכך פירש רש"י ויקרא יט, כו.
[5] ויקיפדיה האנגלית בערך "Aeromancy".
[6] ויקיפדיה האנגלית בערך "Augury".
[7] ראה מאמרו של יעקב בזק על "חובר חבר", סיני סב, תשכח, באתר דעת.
[8] למשל, הסיפור עם המארחת שנפטרה שגילתה לו היכן הכסף (ברכות יח, ב) ועוד.
[9] להרחבה ראה מאמרו של אראל סגל "פנייה אל המתים לאורך הדורות".
[10] כן משמע בהגהות מיימוני בשם רא"ם דלא כבית יוסף.
[11] ראה למשל מה שפסק הרב יובל שרלו, על "סיאנס", באתר מורשת.
© כל הזכויות שמורות למחבר
ממש מחקר מקיף ויפה על התופעות המיסטיות למינהן. נהנתי לקרא. תודה רבה.
השבמחק