"ומראה הנגע עמוק מעור בשרו"

 מאת: אורן סעיד

נגע צרעת לבן נראה עמוק מן העור הכהה יותר שסביבו, בגלל הבדל הבהירות של הצבעים, המוח שלנו מתרגם את זה למימד העומק.

נאמר בפרשתנו: "וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע בְּעוֹר הַבָּשָׂר וְשֵׂעָר בַּנֶּגַע הָפַךְ לָבָן, וּמַרְאֵה הַנֶּגַע עָמֹק מֵעוֹר בְּשָׂרוֹ נֶגַע צָרַעַת הוּא; וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן, וְטִמֵּא אֹתוֹ" (יג, ג). התורה מציינת, שאחד התנאים לכך שנגע צרעת, בעור הבשר באדם, יהיה טמא – הוא שמראה הנגע יראה עמוק מעור הבשר. במאמר זה נדון בביאור של תנאי זה.

הקדמה למראות נגעים

 נגע עור הבשר הוא כעין כתם לבן שנראה בעור האדם. המשנה הראשונה במסכת נגעים מבחינה בארבעה מראות של לובן בנגעי עור הבשר:

1. לבן כשלג, הוא הנקרא בתורה "בַּהֶרֶת".

2. לבן כצמר נקי של כבש בן יומו, שלבנינותו פחותה מלובן שלג. והוא הנקרא בתורה "שְֹּׂאֵת" (לדעת חכמים).

3. לבן כְּסִיד הַהֵיכָל, שלבנינותו פחותה מלובן הצמר.

4. לבן כִּקְרוּם בֵּיצָה, שלבנינותו פחותה מלובן סיד ההיכל.

שני המראות האחרונים נקראים בתורה "סַּפַּחַת".

כל נגע שלבנינותו פחותה מקרום הביצה, נקרא בתורה "בֹּהַק" והוא טהור לגמרי.

מראה "עמוק"

כאמור, אחד התנאים לכך שנגע בעור הבשר באדם, יהיה טמא – הוא שמראה הנגע יראה עמוק מעור הבשר. מסביר רש"י: "עמוק מעור בשרו  - כל מראה לבן עמוק הוא כמראה חמה עמוקה מן הצל" (שם). כלומר, הנגע לא ממש עמוק בעור אלא רק נראה כך; הנגע נראה עמוק על העור בגלל שהוא נמצא בסביבה כהה, כמו שנקודה לבנה על רקע שחור נראית עמוקה; וכמו שמראה הנייר הלבן (שאנו קוראים) עמוק מן האותיות השחורות המודפסות עליו. כאמור, הנגע עצמו לא עמוק בממשותו אלא נראה עמוק, כנאמר בתורת-כהנים: "ומראה הנגע עמוק - מראהו עמוק ולא ממשו עמוק"  (שם, סעיף ה) וכפי שהגדיר הרמב"ם: "כל מראה צרעת עור הבשר - אינה קרויה נגע ולא מטמאה, עד שיהיה מראה הנגע עמוק מעור הבשר:  לא עמוק במשישתו, אלא במראית העין - כמראה החמה, שהיא נראית לעין עמוקה מן הצל..." (הלכות טומאת צרעת פרק א, הלכה ו).

רש"י התקשה בביאור הפסוק הסמוך "וְאִם בַּהֶרֶת לְבָנָה הִוא בְּעוֹר בְּשָׂרוֹ וְעָמֹק אֵין מַרְאֶהָ מִן הָעוֹר וּשְׂעָרָה לֹא הָפַךְ לָבָן" (יג, ד); כותב רש"י: "ועמוק אין מראה  - לא ידעתי פירושו". לרש"י היה קשה, שלפי הסברו בפסוק הקודם, שכל נגע לבן, נראה עמוק, מדוע התורה כאן אומרת שאינו נראה עמוק. הספורנו מתרץ, שזה תלוי בגוון עור האדם: "וְעָמק אֵין מַרְאֶהָ מִן הָעור - אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ 'כָּל מַרְאֶה לָבָן עָמק הוּא, כְּמַרְאֶה חַמָּה הָעֲמוּקָה מִן הַצֵּל' מִכָּל מָקום בִּהְיות גַּם הָעור בְּאֵיזו מַדְרֵגָה מִן הַלּובֶן, לא יִהְיֶה כָּל לָבָן עָמק אֶצְלו זוּלָתִי בִּהְיותו עובֵר גְּבוּל הַלּובֶן שֶׁל עור, עַד שֶׁיִּהְיֶה יַחַס לובֶן הָעור אֵלָיו כְּיַחַס הַצֵּל אֶל הַחַמָּה"  (יג, ד). כלומר, כדי שהנגע יראה עמוק בעור,  יחס הבהירות בין צבע הנגע לצבע העור[1] צריך להיות כמו היחס בין בהירות אור השמש לצל.

הרמב"ן במקום מתרץ שני תירוצים על הקושי של רש"י בפסוק  "וְעָמֹק אֵין מַרְאֶהָ מִן הָעוֹר" (יג, ד):

א.                   לשיטת רש"י[2], שהנגעים שאת,   בהרת וספחת כולם מראיהם עמוקים מן העור, הרמב"ן מתרץ: "...והנה אנחנו יכולין לתקן הקושיא הזו שלא יאמרו הכתובים במראה נגע שיהיה עמוק מן העור אלא כשייהפך בהן שער לבן, אבל כשאמר ושערה לא הפך לבן יאמר ועמוק אין מראה עמוק מן העור שכן מראה החמה, אם יהיה במקום ההוא דבר שחור מפוזר בו לא יהיה המראה להם להסתכל בו עמוק, והנה השער בתולדתו שחור ומבטל עומק הנגע וכשיהפוך לבן או צהוב יהיה הלובן כולו מזהיר ויראה כעמוק לכל המביט בו מרחוק". כלומר, כיוון שבפסוק הסמוך (יג, ד) הנגע הלבן מעורב עם שערות שחורות, לכן הוא לא נראה עמוק, כי השערות השחורות, הצבע השחור המפוזר על הרקע הלבן, יוצר תחושה שהצבע השחור קרוב יותר אלינו יחסית ללבן ולא רחוק (עמוק), ולכן מתבטלת עמקותו של הצבע הלבן שבנגע.

המלבי"ם מתקשה בתירוץ הרמב"ן, שבגלל השערות  השחורות הנגע לא נראה עמוק, כי מדובר רק על שתי שערות שחורות, שלא משפיעות כל כך  על המראה הלבן של הנגע: "הרמב״ן רצה להסביר שע״י שאין בה שער לבן השער השחור מקבץ הראות עד שאין נראית עמוקה. וזה דבר רחוק דהא גם כשיש שער שחור הם רק שנים, ורק עיקרם מלבין ואף שעומדים בשפת הנגע ויוצאים לחוץ די. ואיך יפעל זה על הראות?!" (תזריע, נב).

הכתם הלבן נראה לנו עמוק
יחסית לפני השטח השחור
בעוד שהכתם השחור נראה
גבוה יחסית לפני השטח הלבן.

ב.                   רש"י סובר, שכל מראות הנגעים נראים עמוקים מן העור, ולפיכך התקשה בפסוק (יג, ד) המציין נגע שאינו עמוק מן העור. לעומת זאת הרמב"ן סובר, כפי הנאמר בתורת כהנים, שהנגע 'שאת' גבוה מן העור[3]: "מהו לשון שאת?  מוגבהת כמראה צל, שהם גבוהים ממראה החמה" (ספרא ויקרא יג, ב). כלומר, נגע ה"שאת" שהיא "שחורה" לעומת הבהירות של "בהרת", נראית גבוהה, כי שחור נראה גבוה יותר על רקע עור לבן. אם כן, לפי הרמב"ן יתכנו נגעים שאינם עמוקים מן העור.

כיצד נוצרת תחושת העומק?

ממשיך הרמב"ן ומסביר מדוע  בהרת נראית עמוקה ואילו שאת נראית גבוהה: "אבל כך נראה לי העניין הזה: שיש לובן נותן זוהר ולטישות בעיניים כמראה החמה, והעין איננו מקבל גוון הלובן ההוא, ולכן יראה אצלו כעומק החמה שהיא עמוקה מן הצל, בעבור שהעין מקבל גוון השחרות ונקבע בו וגוון הלובן מפזר כוח הראות ויתרחק לו ולכן יראה כעמוק, והנה לובן הבהרת שהוא בהיר ועז כשלג, הראות נחלש ממנו כאשר ייחלש במקום החמה ובלבד שלא יהיה בו שער שחור, כי אז יתפשט כוח הראות בשחרות וממנו יתפשט בכל מקום הנגע, ולא יברח ממנו, והשאת היא לבנה אבל אין הלובן מזהיר, ולא יחליש הראות ויתפשט ויתקרב אליו ויראה כקרובה אצלו ומוגבהת, כעניין הראות הכוכבים שהן נראים כמו גבוהין ברקיע[4]". כלומר, לובן הבהרת נוצץ ומבריק, ולכן הוא נראה למסתכל בו מרחוק כאילו הוא עמוק מעור בשרו. אבל לובן השאת שאינו מבריק, נראה למסתכל בו כאילו הוא גבוה מעור הבשר.  מתוך דברי הרמב"ן למדנו, כי הסיבה שלבן על רקע שחור נראה עמוק, כי השחור נקבע בעין ואילו הלבן מחליש את הראייה ולכן מתרחק עוד מן העין. האם תחושת העומק היא פועל יוצא של תהליכים בעין בלבד?

האור שמגיע לעינינו, לתאי חישת האור שברישתית מתורגם לפעילות עצבית, דהיינו אנרגיית האור הופכת לאנרגיה של חום, אנרגיה כימית ואנרגיה חשמלית - המרכיבים את "שפת מערכת העצבים", אותה מבין המוח. המוח מעבד את המידע ומקנה לנו על ידי כך את תחושת הראייה. א"כ הראיה אינה פועל יוצא של התהליכים המתרחשים בעין, אלא של הפעילות המוחית, המשרה בו את עצם תחושת הראייה, וגם את התחושות הספציפיות יותר: תחושת הצבע, מיקום, תנועה ועומק. אדם שיש נתק בין עיניו לבין מוחו אינו רואה כלל, גם אם עיניו תקינות לחלוטין.

ציורים וצילומים הם דו-מימדיים, כלומר, שטוחים. את תחושת העומק אנו מקבלים כתוצאה מתהליכים של זיכרון, השוואה, הערכה וחשיבה. למשל, לשם יצירת עומק יכול הצייר להוסיף ציור של צל "מאחורי" או "בצידי" הגופים המצויירים, או לצייר לפי חוקי הפרספקטיבה. הבנה של עומק מתוך תיאור שטוח היא תוצאה של הרגל, מוסכמות ותרבות, שעל פיהם מנתח המוח את התמונה. מאותה סיבה,  גם הנגע על העור, נראה עמוק מן העור, למרות שהוא (כמעט) שטוח. הרמב"ן פירש, שמימד העומק נגרם בגלל תהליכים בעין, על פי הידע המדעי שרווח בתקופתו.

כך גם לגבי אשליות אופטיות: כאמור, המוח האנושי נוטה לפרש דמויות הנוצרות על רשתית העין בדרך שתהיה הגיונית במסגרת ניסיוננו, צפיותינו והידע שלנו.  למרות זאת, מה שאנו רואים אינו תמיד מה שאנחנו חושבים שאנו רואים .בגלל נטייתו של המוח לזהות דברים מוכרים, נוצר לעתים הבדל בין הדמות שנוצרת בעין לבין הפירוש הניתן לה ע"י המוח. אשליות אופטיות נוצרות כאשר ישנה סתירה כזו[5].

תחושת עומק ע"י הצללה[6]

אחת הדרכים בה האדם מצליח להשיג תפיסת עומק היא על ידי הצללה, כלומר, כאשר יש לגירוי דו ממדי שינויי בהירות שיוצרים הדמיה של צל- הגירוי נתפס כתלת ממדי (שכן בפועל- גירוי דו ממדי לא יוצר צל). מלבד עצם קיום השפעה של תפיסת עומק, הפיזור של הבהירות על פני הגירוי- משפיע על אופן תפיסת העומק; כשהשטח הבהיר יותר נמצא מעל לשטח הכהה, התפיסה היא של בליטה החוצה, וכשהשטח הבהיר נמצא מתחת לכהה- העומק נתפס כשקע פנימה. זאת מכיוון שבטבע האור תמיד מגיע מלמעלה- מידע שמערכת התפיסה מנצלת בכדי להשתמש בצלליות כרמזי עומק.

מעניין, שההנחה לגבי כיוון האור מתבססת על אוריינטציה של הראש ולא של כח המשיכה: כשאדם יעמוד מהופך- תשתנה תפיסת העומק שלו עקב שינוי זווית הגעת האור ביחס לראשו.

עומק נתפס משתנה כתלות במיקום הצל יחסית לגירוי, לדוגמא, ככל שהצל גדול, העצם נתפס גבוה יותר מעל פני השטח. כאשר יוצרים אנימציה בה רק הצל נע - מתקבלת תחושה שהאוביקט, הוא שנע במרחב. מערכת התפיסה שלנו "יוצאת מנקודת הנחה" שמקור האור (שגורם לצל) נשאר קבוע - והאוביקט הוא שזז (כפי שצפוי בטבע) וגורם לשינוי בצל.

לפי דברינו, הנגע נראה עמוק מן העור שסביבו, בגלל  הבדל הבהירות של הצבעים שחור ולבן, המוח שלנו מתרגם את זה למימד העומק. המוח מפרש את פער בהירות, שהלבן נמצא רחוק יותר לעומת השחור, ולכן הנגע הלבן נראה עמוק כמראה החמה העמוקה מן הצל. כך גם מבאר השד"ל, את הסיבה שנגע נראה עמוק מן העור: "וראה הכהן את הנגע - ...אבל אם הכתם הוא מצוייר באופן שנראה כגוף מה, אז תמיד יראה לנו כאילו הוא גבוה, כי הדעת ממהרת לחשוב שהגוף ההוא הוא נתון על השטח ההוא, ולפיכך מקום החמה נראה עמוק מן הצל, כי הצֵל הוא בצורת איזה גוף ומיד הדעת שופטת שהגוף ההוא הוא למעלה מן הקרקע או מן הקיר, וכן האותיות נראות לנו כגופות העומדים על הנייר" (יג, ג).

---

[1] המלבי"ם מציין, שיתכן שגם הבהרת לפעמים לא תראה עמוקה מן העור, במידה וגוון העור של המצורע אינו כהה מספיק: "וגם יצויר בהרת לבנה שמראיה בלתי עמוק כי זה תלוי לפי מצב הנגע והפעלותה בעור הסמוך ויחוס הגוונים זה לזה…" (תזריע נב). ראה גם בהמשך דבריו (וכן במלבי"ם תזריע סימן מ) שלפי חכמים משערים ב"עור בינוני" על פי המשנה במסכת נגעים (פרק ב משנה א).

האברבנאל מגדיר זאת כך: "...ומראה הנגע עמוק מעור בשרו, כלומר, שהוא לבן יותר ממראה העור הטבעי, ולזה יראה למביט מרחוק, שהוא עמוק מן העור כשמש מן הצל" (תזריע א).

[2] כך היא גם שיטת הרמב"ם (הלכות טומאת צרעת א,  ו); והחינוך מצווה קעט.

[3] וכך כותב גם הראב"ד, על הרמב"ם – הסובר כמו רש"י, שכל המראות עמוקים מן העור: "מן הצמחים העולים בגוף – אמר אברהם לא נאמר זה אלא בבהרת אבל בשאת מראהו גבוה מן העור שאין שאת אלא גבוהה" (הלכות טומאת מצורע פרק א הלכה ו).

[4] מומלץ לעיין בהמשך דבריו, וכן ב"תורה תמימה" פרק יג אות ט.

[5] ראה מאמרו של צבי עצמון "להביט למוח ישר בעיניים", מכון מופ"ת, כתב עת אינטראקטיבי מקוון.

ראה גם בויקיפדיה האנגלית בערך "Depth perception" (תפיסת העומק) ובהמכלול - האנצ' היהודית בערך "אשליה אופטית".

[6] ע"פ סיכום של פרק 8 "תפיסת העומק" מהקורס "תפיסה" (51502), פרופ' מרב אחישר, אונ' העברית, המחלקה לפסיכולוגיה. לסיכומי הקורס, מהאתר "של הועד החוגי של פסיכולוגיה: מה שאנחנו חושבים על מה שאנחנו חושבים".

© כל הזכויות שמורות למחבר