מניין האיברים בגוף האדם - חלק ב

 מאת: אורן סעיד

המשנה באוהלות מפרטת את 248 האיברים בגוף האדם. נחלקו המפרשים והחוקרים כיצד הגיעו חז"ל למספר זה.

המשנה במסכת אהלות (פרק א, משנה ח) מציינת שישנם רמ"ח (=248) איברים בגוף האדם, ומפרטת כיצד מגיעים ל-248 איברים בגוף האדם. מניין שאבו חז"ל את המספר של רמ"ח (=248)  איברים בגוף האדם? בחלק א [1] של המאמר, הבאנו את שיטת קצלנסון,  הטוען, שחז"ל ידעו שיש רמ"ח איברים בגוף האדם ,מהבדיקה שערכו תלמידי רבי ישמעאל (בכורות מה, א), על גופת אשה בת 16 או בת 17. בגיל זה מסתיימים תהליכי ההתגרמות של רוב העצמות בגוף האדם. לעומת זאת, לפי שיטת דוד מרגלית, המספר של רמ"ח איברים מבוסס על המספר של מצוות עשה שהוא כנגד מספר איברי האדם. במאמר זה נסקור שיטות נוספות, המבארות מניין שאבו חז"ל את מספר איברי גוף האדם.

שיטת  אברהם גולדברג [2]  

במשנה מסכת אהלות (פרק ב ,משנה א) נאמר: "וכמה הוא רוב מניינו? מאה ועשרים וחמשה" – רוב מניין האברים בגוף האדם הוא 125 אברים; שעור זה נצרך לכמה הלכות בדיני טומאת אוהל. אברהם גולדברג בפרושו למסכת אהלות טוען, שמשנה זו קדמה למשנה (פרק א, ח) המפרטת את רמ"ח האברים. חז"ל ידעו שמניין האברים בגוף האדם משתנה מגיל לגיל (וראיה לכך התוספתא המובאת לעיל), ולכן רצו לקבוע מספר ממוצע, אחיד, שייחשב כ"רוב" אברי האדם לטמא באוהל. לכן קבעו את המספר העגול קכ"ה (=125) כמספר רוב אברי האדם, שהוא באמת קרוב למספר הרוב הממוצע.

המספר רמ"ח, הוא המספר המבוסס על יסוד זה, ש- קכ"ה הוא הרוב: המספר קכ"ה הוא המספר הראשון שקבעו, והוציאו ממנו את המספר רמ"ח כמסקנה מן המספר הראשון ( 2 כפול 125=250 , אם נפחית 2 , כדי ש-125 יהיה הרוב [3], נקבל 248=רמ"ח ).

בגוף האדם הבוגר יש כ-206 עצמות,
אם כי הוא נולד עם 270 עצמות.
מתוך ויקיפדיה

פרוט האברים הוצג בסוף הפרק הראשון, לצורך הצגה שיטתית של הדברים (כדי שיהיה מובן איך הגיעו ל"רוב" במשנה הבאה, בתחילת פרק ב), וקיומו שם מוצדק לחלוטין מבחינת התוכן ההלכתי.

 

שיטת  ראובן קיפרווסר [4]

ראובן קיפרווסר מביא במאמרו, סקירה נרחבת בנושא זה על שיטותיו השונות, ומבקר כל אחת מהשיטות. לדעתו, המספר רמ"ח אינו מבוסס על ניתוח הגופה שעשו תלמידי ר' ישמעאל  אלא על הכרת שלד האדם באופן אמפירי ע"י נוהג של ליקוט עצמות לשם הבאתן לקבורה:

בסיפור עם תלמידי ר' ישמעאל, גזר המוות שנגזר על הזונה, בוצע, והיא הוצאה להורג ע"י שריפה. לאחר השריפה, התעורר צורך לקבור את גוויתה החרוכה של הזונה. גם יתכן שהיה צורך לטלטל את שרידי הגופה למקום מרוחק ממקום ההריגה, ולשם כך היה חשוב לאסוף את הכל כדי למסור לקבורה. באותה תקופה נהוג היה "ליקוט עצמות", והקבורה הסופית נעשתה רק לאחר שהרקמות הרכות של הגוף היו מתפרקות. במקרה דנן רקמות הגוף כבר היו חרוכות והיה רק צריך לקלפן (או לשלקן, לפי אחת המשמעויות של המלה) כדי ללקוט את העצמות לקבורתן; מה גם שהיה חשוב לא לאבד איזושהי עצם ולו קטנה מאד בעפר השריפה, כי ההלכה מחייבת לקבור את הכל. אם כן, יתכן שהשליקה שמדובר עליה בסיפור על הניסוי של תלמידי ר' ישמעאל, היתה לא רק קילוף, אלא גם השריית הגוויה החרוכה במים, כדי לוודא שאכן כל העצמות מובאות לקבורה. לכן תלמידי ר' ישמעאל, שעסקו בגמילות חסד של אמת, ספרו עצמות כדי להיות בטוחים שהכל אסוף ומלוקט לקבורה. וכאשר המספר נראה להם חריג (ודבר זה אפשרי, כי שריפה יכולה לגרום לשבירת העצמות אפילו בגוף של אדם מבוגר), שאלו את רבם לפשר העניין. והאחרון בנותנו תשובה, ניסה ליישב את תהייתם בהניחו שאולי בגוף אשה יש יותר עצמות.

א"כ, כאמור, המספר רמ"ח הופק באופן אמפירי בחוגים של רופאים עממיים, שעסקו בליקוט עצמות וערכו תצפיות עליהן. 

שיטת מאיר בר-אילן [5]

מאיר בר אילן מסיק, כי מסתבר שמקורה של משנת אהלות (פרק א, משנה ח) העוסקת באנטומיה, הוא בידע רפואי שהושג ברפואה האלכסנדרונית, ואולי היא נובעת מהמעשה שעליו סופר בתלמוד בבלי בכורות (מה, א), ששלקו זונה אחת ומצאו בה 252 איברים, שמהם 4 איברים נשיים, ונמצא שלזכר יש 248 איברים. המשנה מציינת את איברי האדם בדקדוק רב, עד שאין לראות בה אלא תיאור מדעי ולא תוצאה של התבוננות וטיפול  בקבורת מתים. מסתבר כי בקיאות אנטומית מעין זו, שמקורה ביכולת לנתח גופה, לא ניתן לייחס אלא לרופאים, ולא לתלמידי ר' ישמעאל [6], שהרי רק רופאים שלמדו פרק באנטומיה עשויים היו לפרק גופה ל-252 איברים.

הרופילוס (330/320 - 260/250 לפה"ס) היה הרופא המייסד של חכמת הרפואה באלכסנדריה ונחשב לאבי האנטומיה. את תגליותיו וחידושיו הרבים ניתן לקשור בקלות לפעילות מסוימת שהרופילוס החל בה לראשונה: ניתוחי מתים וניתוחי אנשים חיים, בניגוד גמור למקובל באסכולה הרפואית היוונית שקדמה לו. הרפואה הארץ-ישראלית בימי התנאים הושפעה מבית מדרשו של הרופילוס, כלומר הרופאים הארץ-ישראלים במאות הראשונות לספירה (ומן הסתם אף קודם לכן) קיבלו באופן ישיר ובאופן עקיף ממדע הרפואה שהיה מוכר באלכסנדריה [7].

---

[1] "מספר האיברים בגוף האדם", פרשת ואתחנן.

[2]  מסכת אהלות, מהדורה מדעית מאת אברהם גולדברג (1913-2012), הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, תשט"ו.

[3] לפי שיטה זו קשה מדוע לא קבעו את המספר האברים ל-249, המספר הראשון שלגביו 125 הוא ה"רוב"? אולי ניתן לתרץ ע"פ שיטתו של דוד מרגלית (להלן), שרצו ב נוסף שהמספר יתאים גם למספר מצוות עשה שבתורה – רמ"ח.

[4]  בד"ד 8, חורף תשנ"ט, מאמרו של ראובן קיפרווסר, "רמ"ח איברים – עיון במשנה אהלות א, ח". בד"ד (ראשי תיבות של בכל דרכיך דעהו) הוא כתב עת מדעי לענייני תורה ומדע היוצא לאור על ידי אוניברסיטת בר-אילן אחת לכמה חודשים החל משנת 1995.

[5] במאמר "הרפואה בארץ ישראל במאות הראשונות לספירה", מאת מאיר בר אילן, קתדרה 91, ניסן תשנ"ט, עמ' 31-78, הוצאת "יד יצחק  בן צבי". המאמר המקוון באתר "יד יצחק  בן צבי". קתדרה הינו רבעון ובו חידושי מחקר מכל התקופות. המאמרים המתפרסמים בו משמשים כאבני יסוד לידיעת הארץ ולהכרתה.

[6] הניסוח בברייתא הוא:  ש'שלקו... בדקו ומצאו' ,  מסתבר שלא תלמידי רבי ישמעאל עשו זאת, חכמים שעל פי עולמם הרוחני אסור להביט על אישה, אף לא על עקבה או על אצבעה, ושחלק נכבד ממשנתם, עוסק בפרישות מטומאה כלשהי והמת נחשב להם כאבי אבות הטומאה. לכן נראה שאחרים הם שעשו זאת ואלו היו רופאים.

ניתן להביא סיוע לכך, מהמעשה המובא בתלמוד בבלי מסכת נידה: "אמר להם ר' ישמעאל, מעשה בקלפטרא מלכת יוונית שנתחייבו שפחותיה הריגה למלכות ובדקן ומצאן זכר לארבעים ואחד ונקבה לשמונים ואחד" (ל, ב). הגירסה בתוספתא: "מעשה בגלפטרה מלכת אלכסנדריס" (נדה ד, יז). מדובר שם על ניתוח לשם גילוי זמן התפתחותו של עובר, וגם שם מדובר על בית מדרשו רבי ישמעאל, וגם בימיה של המלכה קלאופטרה (69 - 30 לפנה"ס) באלכסנדריה. מסתבר, שגם במעשה של שליקת הזונה, תלמידי רבי ישמעאל  העידו מה שעשו הרופאים מאלכסנדריה.

[7] אציין שני מקורות נוספים שמראים שחז"ל הסתמכו על הידע הרפואי מאלכסנדריה:

"אמר תיודרוס הרופה : אין פרה וחזירה יוצאין מ אלכסנדריה עד שחותכין את האום שלה, בשביל שלא תלד" (משנת בכורות ד , ד). מקור נוסף: "תא שמע: דתניא, רבי אליעזר אומר : סריס חמה חולץ וחולצין לאשתו , שכן במינן מתרפאין ב אלכסנדריא של מצרים" (יבמות פ, א). הנקודה החשובה לענייננו היא, שהבעיה ההלכתית של התנאים נפתרה באמצעות ידע רפואי שמקורו באלכסנדריה.

© כל הזכויות שמורות למחבר