שיעור ככותבת הגסה

 מאת: אורן סעיד

יחידת המדידה לאיסור אכילה ביום הכיפורים, מבוססת על זן תמר שפירותיו גדולים.

ביום הכיפורים, אנו מצווים להתענות, ולכן התורה אוסרת עלינו אכילה ושתייה ביום זה. המשנה במסכת יומא, מלמדת אותנו, מהי הכמות האכילה המינימלית שחייב על אכילתה[1] ביום הכיפורים מן התורה: "הָאוֹכֵל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים כַּכּוֹתֶבֶת הַגַּסָּה, כָּמוֹהָ וּכְגַרְעִינָתָהּ, וְהַשּׁוֹתֶה כִּמְלֹא לָגְמָיו, חַיָּב" (יומא פרק ח, משנה א). בתלמוד בבלי במסכת סוכה מוסבר, ששיעור זה, ככותבת הגסה,  הוא הלכה למשה מסיני, ויש לו אסמכתא מן הפסוק המונה את שבעת המינים - "אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ" (דברים ח, ח):  "דבש - ככותבת הגסה ביום הכפורים" (סוכה ו, א). ומסביר רש"י: "דבש – כל מיני מתיקה קרויין דבש[2], ותמרים מיני מתיקה הן; ככותבת: תמרה; ביום הכפורים - דלא כתיב ביה אכילה, אלא אֲשֶׁר לֹא תְעֻנֶּה (ויקרא כג, כט): מידי דמייתב דעתיה ומפקע ליה מעינוי". אם כן, שיעור ככותבת הגסה הוא נפח של תמרה גדולה (=הגסה). רש"י מבאר (שם), שבכל איסורי התורה השיעור הוא ב'כזית', זה דווקא בכל יתר האיסורים כיון שכתוב בהם 'אכילה', אך ביום הכיפורים שלא כתוב 'אכילה' אלא 'עינוי' כדכתיב "הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר לֹא תְעֻנֶּה" (ויקרא כג, כט), ידעו חז"ל שבפחות מככותבת הגסה אין דעתו של אדם מתיישבת עליו. ולכן חייב דווקא אם אוכל שיעור של ככותבת הגסה. יש לציין, שאסור לאכול ביום הכיפורים גם פחות משיעור זה[3], אך לא חייב על אכילה זו.

מהו שיעור ככותבת הגסה?

יש מחלוקת בגמרא בתלמוד בבלי מסכת יומא (דף עט, ב) בשיעור ככותבת; דעה אחת סוברת שהוא יותר משיעור ביצה[4] ודעה נוספת סוברת שהוא פחות משיעור ביצה. למסקנה הגמרא מסיקה, ששיעור ככותבת הוא פחות מכביצה וכך נפסק בשולחן ערוך: "האוכל ביום הכיפורים ככותבת הגסה, חייב; והוא פחות מכביצה מעט, ושיעור זה שווה לכל אדם בין לננס בין לעוג מלך הבשן" (הלכות יום הכפורים, סימן תריב סעיף א).

תמר מזן מג'הול.
נחשב בעבר כזן התמר הגדול ביותר.
יוצר: J.P.Lon
מתוך ויקימדיה

להלכה למעשה, נפסק כך ב"ילקוט יוסף": "החולה שיש בו סכנה, או היולדת תוך שלושה ימים שאסור להם לצום, אוכלים פחות פחות מכשיעור, ששיעור האוכלים לחיוב כרת הוא ככותבת הגסה (תמרה גדולה), שהשיעור הוא כשני שלישי ביצה בינונית, שהיא שיעור שמונה עשר דרהם. ולמעשה נוהגים לתת לחולה או ליולדת לאכול כשיעור שלשים גרם[5] לחמניה עם ליפתן (ששוקלים ומכינים אותם מערב יום הכיפורים)... ויפסיק בין אכילה לאכילה כשיעור כדי אכילת פרס, לבל יצטרפו יחדיו" (סימן תריח – דין חולה ביום הכפורים, סעיף ד-ה). הרי מי שאסור לו לצום מבחינה רפואית, יכול לאכול  בנפח של שני-שלישי ביצה, שהוא פחות משיעור "ככתובת הגסה".

כאמור, רש"י ציין ששיעור ככתובת הגסה הוא נפח של תמר גדול (סוכה, שם).  איזה זן של תמר מתאים לשיעור ככותבת הגסה?

זן "הכותבת"

בזמן שבית המקדש היה קיים,  היו מביאים לבית המקדש, ביכורי פירות משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל. בבית המקדש, הכהן לוקח את הטנא, מניף אותו ומניחו לפני המזבח. האדם שהביא את הביכורים, קורא את פרשת הביכורים – "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי" (דברים כו, ה). המשנה במסכת ביכורים מציינת שבמצוות ביכורים, יש להביא משבעת המינים רק פירות משובחים ומובחרים (פרק א, משנה י). בתוספתא מציין רבן שמעון בן גמליאל שבתמרים, הזן המובחר הראוי למצוות ביכורים הוא מזן הכותבת, הגדלים באזור יריחו, ורק עליו ראוי לקרוא פרשת ביכורים בבית המקדש: "רבן שמעון בן גמליאל אומר אין מביאין בכורים מתמרים חוץ מן התמרים שביריחו ואין קורין אלא על הכותבות בלבד" (ביכורים א, ח).  ממקור זה וממקורות נוספים, נראה כי התמרים מזן "הכותבות", נחשבו לזן בפני עצמו והיו מובחרים מאוד.

ראינו  לעיל, שלהלכה נפסק, ששיעור פרי הכותבת הוא מעט פחות מכביצה, כלומר, בסביבות ה-50 גרם. דבר זה מלמד על משקלה של תמרה זו, ואכן הוא מרשים ביותר. משקל של כ-50 גרם לפרי תמר בודד מחייב גם נפח רב להכלתו. קרוב לוודאי כי גודל הפרי הבודד של ה"כותבת" היה סביב 10 ס"מ ואולי אף מעט יותר. לשם השוואה, משקלו של פרי ה'מג'הול', הגדול מבין זני התמרים המסחריים הידועים היום[6], עומד על 25-28 גרם,  ואורכו 4-5.5 ס"מ. באמצעות דילול נמרץ של הפירות על הסנסן, ניתן להגיע לתמרים גדולים יותר. ד"ר עקיבא לונדון מספר, שהוא ערך ניסיון בזן 'המגהול' עם אחד מחקלאי בקעת הירדן במושב משואה,  ובאמצעות דילול קפדני של הפירות על הסנסינים (הסנסן הוא הבסיס של כפת התמר), חלק מהתמרים שקלו כ-43 גרם לתמר בודד[7] !

זן ה"נקליבס"

במקורות קדומים מוזכרים זני תמר גדולים. יתכן ו"ככתובת הגסה", מתייחס לאחד מזנים אלו. אחד מהזנים בעלי פירות גדולים, המוזכר במקורות קדומים הוא הזן "נקליבס", שגידלו בארץ בתקופה הרומית והביזנטית. זן זה מוזכר על ידי פליניוס (23-79 לפנה"ס) בספרוNaturalis Historia . הוא תיאר פרי שאורכו 11 – 10 ס"מ. קדם לו תאופרסטוס שחי במאות הרביעית והשלישית לפני הספירה שתיאר זני תמר הגדלים בבקעת הירדן וביניהם תיאר זן "אשר ארבעה תמרים באורכם יעניקו "cubit (כ – 18 אינץ' = 45.72 ס"מ) כלומר כ – 11.4 ס"מ לתמר בודד.

מכלל העדויות שהובאו לעיל, ומעדויות נוספות, עולה כי ה"נקליבס" היה אחד מזני התמר הידועים והמפורסמים בארץ ישראל ומחוצה לה. תמרים מזן זה היו ייחודיים לבקעת הירדן וניתנים היו לשימור. אורכו של הפרי היה יוצא דופן כ-11 ס"מ, ויש להניח כי גם משקלו, בהתאמה לגודלו, היה גבוה מהמקובל כיום[8]. יתכן כי זן זה, מתאים לזן "הכותבת" שצויין לעיל ויתכן שגודל פרי זה זהה לשיעור 'כותבת הגסה' המופיע בחז"ל.

זן ה"ענברה"

דוגמה נוספת לזן תמר גדול מיוחד, הוא ה"ענברה" שהובא לארץ רק בעת האחרונה. התמרים מזן ה"ענברה" גודלו ב"חוות עדן", חוות הניסיונות של המועצה האזורית עמק המעיינות, על פירות תמר מזן ניסיוני "ענברה". מקורו של הזן מנאות המדבר בערב הסעודית ופריו גדול במיוחד. אורך הפרי הבודד מגיע לכדי 8 ס"מ ולעתים אף יותר.

במדידה שערכו פרופ' מרדכי כסלו וד"ר אורית שמחוני מהפקולטה למדעי החיים באוניברסיטת בר-אילן[9], נמצא שהנפח הממוצע של הפירות הוא כ – 34 סמ"ק. נפח זה קרוב למדי לנפח ביצה בינונית בת ימינו והוא גדול באופן משמעותי מפרי הזן מג'הול, שנחשב בעבר כזן התמר הגדול ביותר. פרי ה"ענברה"  הוא בעל חלל סביב הגלעין, כפי שציין הירושלמי על שיעור ככתובת הגסה: "אמר רבי יוסה זאת אומרת שצריך למעך את חללו דל כן ניתני כמוה וכגלעינתה וכו' " (יומא פרק ח, הלכה ב). נפח החלל של פרי ה"ענברה"  הוא 4 סמ"ק ומכאן שנפח תמר זה ללא החלל הוא 30 סמ"ק בממוצע. כאמור, שיעור זה מתאים למה שנפסק להלכה (לעיל), שניתן להאכיל חולה ביום הכיפורים עד שיעור 30 סמ"ק. לכן תמרים מהזן ה"ענברה", מתאימים לשמש כיחידת המדידה המתאימה לשיעור האכילה המותר לחולים ביום הכיפורים[10].

---

[1] אם אכל במזיד, חייב עונש כרת (משנה מסכת כריתות, פרק א, משנה א) ואם אכל בשוגג חייב קרבן חטאת.  "כרת" - על עבירות מסוימות במזיד נענש בידי שמיים בכך שימיו מתקצרים. להרחבה על עונש "כרת", ראה באתר ויקישיבה בערך זה.

[2] על ה"דבש" בביטוי "ארץ זבת חלב ודבש"  ובשבעת המינים שבהם נשתבחה ארץ ישראל: "ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש", ראה במאמר "שבעת המינים", בפרשת כי תבוא.

[3] ילקוט יוסף, אורח חיים, סימן תריב, איסור אכילה ביום הכיפורים,סעיף א.

[4] נפח של 57.6 סמ"ק לדעת רבי חיים נאה ו-99.53 סמ"ק לדעת ה"חזון איש".

[5] הכוונה ל-30 סמ"ק, אלא שנעזרים במשקל על מנת לחשב את הנפח, וכך כותב ב"ילקוט יוסף" (סימן קפד - לברך ברכת המזון במקום שאכל, והמסופק אם בירך ברהמ''ז, סעיף יא):

"נהגו למדוד שיעור כזית לפי הנפח, שהוא כשני שלישים של ביצה בינונית. ומאחר שיותר קל לשקול את המאכלים, ואין הכל בקיאים לשער בנפח, לפיכך נהגו לשער כזית כביצה ורביעית במשקל. שמן המשקל נדע בערך את שיעור הנפח. [הרב המגיד בשם הגאונים (פ''א דעירובין הי''ב). משפטי צדק גרמיזאן, בית דוד, זבחי צדק, פתח הדביר, בחזו''ע א' סי' כח, עמ' תקיח]. ובמקום שיש הבדל בין המשקל לנפח, יש ליזהר להחמיר בדברים של תורה, כמו באכילה ביוהכ''פ או בספק ברכת המזון וכדומה". [ילקוט יוסף, ח''ג דיני ברהמ''ז וברכות עמוד שה].

[6] המג'הול שמוצאו מנווה המדבר הגדול תאפיללת בדרום-מזרח מרוקו על גבול הסחרה, הגיע לארץ בשנה 1949 ובעזרת חקלאות התמרים המודרנית פותח למימדים גדולים במיוחד והפך לזן המבוקש ביותר בארץ ובעולם.

[7] ע"פ עבודתו של עקיבא לונדון "מטעי התמר בארץ ישראל בתקופת בית שני המשנה והתלמוד", אונ' בר אילן, המחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה, רמת-גן, תשס"ג, עמ' 143-146.

[8] להרחבה ראה במאמר "שאור בכזית, וחמץ בככותבת – תמר מצוי" (ביצה ב, א), בפורטל הדף היומי, מאת ד"ר משה רענן.

ראה גם ע. לונדון, 'ענף התמרים בארץ ישראל בתקופה הרומית והביזנטית', עלון הנוטע, שנה ס"ד, אפריל 2010, עמ' 37-41.

[9] ראה במאמר "שיעור ככותבת הגסה"  מאת מ' כסלו, א' שמחוני וג' זיו, בד"ד 22, כתב עת מדעי לענייני תורה ומדע, תש"ע, הוצאת אונ' בר-אילן עמ' 73-63.

ראה גם בהרצאתם של פרופ' מרדכי כסלו וד"ר אורית שמחוני, "על הקשר בין תמר מן הזן ענברה לבין כותבת גסה" בכנס "התמר במסורה ולאורך ההיסטוריה" שנערך בח' בטבת תשע"ה, 30 בדצמבר 2014.

[10] ולא לשיעור "כותבת הגסה", המצוינת במשנה, כשיעור שחייבים על אכילתה כרת ביום הכיפורים, הזהה לנפח מעט מפחות מכביצה (לפי שיטת רבי חיים נאה שנפח הביצה הוא 57.6, אז מעט פחות זה בסביבות 50 סמ"ק) , ע"פ מסקנת הגמרא, כפי שצויין לעיל.

© כל הזכויות שמורות למחבר