הלטרינה הרומית ובית הכסא

 מאת: אורן סעיד

בית הכסא של העיר היהודית היו מבנים פונקציונאליים וצנועים שמטרתם היתה השמירה על היגיינה אישית ללא כל הפאר והשכלול שאפיין את הלטרינה הרומית.

בפרשתנו התורה מצווה שתי מצוות, הקשורות לעשיית צרכים בעת יציאה למלחמה: "וְיָד תִּהְיֶה לְךָ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְיָצָאתָ שָׁמָּה חוּץ; וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶךָ וְהָיָה בְּשִׁבְתְּךָ חוּץ וְחָפַרְתָּה בָהּ וְשַׁבְתָּ וְכִסִּיתָ אֶת צֵאָתֶךָ" (כג, יג-יד). ב"ספר החינוך" מבאר מצוות אלו: "מצוה להתקין מקום להפנות בו - שנצטווינו כשיצאו חילותינו למלחמה, שנכין ונייחד לחיל מקום ידוע, שיהיה שם כל איש יוצא לעשות צרכיו, כדי שלא יעשו צרכיהם בכל מקום ובינות המלונות, כמו שיעשו האומות (סנהדרין קד, ב) ; ועל זה נאמר (דברים כג, יג): 'וְיָד תִּהְיֶה לְךָ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְיָצָאתָ שָׁמָּה חוּץ' " (מצווה תקסו). אם כן, המצווה הראשונה היא להתקין מקום לעשיית הצרכים בעת מלחמה.

מצווה נוספת, המוזכרת בפרשתנו בסמיכות למצווה הנ"ל והקשורה לעשיית צרכים בעת מלחמה, כפי שמבואר ב"ספר החינוך": "מצוה להתקין יתד לחפור בו - להיות לכל אחד מבני החיל, יתד תלויה עם כלי מלחמתו, או כלי אחר שראוי לחפור בו, כדי שיחפור בו מקום בארץ לעשות בו צרכיו בדרך המוכנת לזה; ועל זה נאמר (דברים כג, יד) : 'וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶךָ' פירוש 'אֲזֵנֶך'- כלי זין (=כלי מלחמה)" (מצווה תקסז). המצווה השנייה, שלכל אחד מהחיילים יהיה כלי חפירה, על מנת שיוכל לחפור בור לעשיית צרכיו. לאחר עשיית הצרכים יש לכסות את הצואה, כפי שנאמר בהמשך הפסוק: "וְהָיָה בְּשִׁבְתְּךָ חוּץ וְחָפַרְתָּה בָהּ וְשַׁבְתָּ וְכִסִּיתָ אֶת צֵאָתֶךָ" (שם).

בהקשר של מצוות אלו, נעסוק ב"בית הכסא" (=בית שימוש) המוזכר רבות בדברי חז"ל, ובפרט ב"לטרינה" – מבנה לעשיית צרכים, שהיה נפוץ בערים הגדולות ברחבי האמפריה הרומית, כולל ארץ ישראל, החל מהמאה השנייה לפני הספירה.

הדמיית לטרינה.
יוצר: תמר הירדני.
מתוך ויקיפדיה

בימי קדם היה רק לעשירים חדר שירותים פרטי בביתם, כפי שמצויין בתלמוד הבבלי, שבית הכסא הוא כסמל למעמד חברתי גבוה: "איזהו עשיר?... ר' יוסי אומר: כל שיש לו בית כסא סמוך על שולחנו" (שבת כה, ב). רוב הציבור עשה את צרכיו במקומות מסתור בשדה, או בבורות ספיגה פשוטים, והשתמש באבנים או בעלים לניגוב. הרומאים פיתחו מאוד את תרבות הפנאי והשעשועים ברחבי האימפריה, והשקיעו ממון רב בהקמת מבני ציבור, ובהם בתי מרחץ. המרחץ הרומי הלך והשתכלל, ובחלק מהמקרים נבנה בו חדר מיוחד ששימש לעשיית צרכים - הלטרינה, לנוחותם של המבקרים במרחץ. נראה כי הישיבה המשותפת בלטרינה ללא מחיצות הייתה המשך ישיר לשהייה המשותפת בעירום במרחץ הסמוך. בהמשך נותק מבנה הלטרינה מהמרחץ, והחל להופיע במרכזי הערים הגדולות בפני עצמו, ובכך אפשר עשיית צרכים באופן היגייני ומסודר, במקום בו לא היו מקומות מסתור או שדות בקרבת מקום.

הלטרינה הרומית הייתה מבנה מפואר, שכלל בדרך כלל חצר עמודים מסוגננת ורצפת שיש או פסיפס. גודל הלטרינה היה שונה ממקום למקום, בהתאם למיקומה ולגודל העיר. המבנה היה מקורה באופן חלקי על מנת אפשר לריח הרע להתפוגג. בצמוד לקירות נמתח ספסל אבן או שיש (לעיתים נדירות - מעץ), ובו חורים מעוגלים או מוארכים בצורת חור מנעול במרחקים קצובים, ששימשו כפתחי אסלה. בחלק מהלטרינות הונחו מושבי עץ על כל פתח לנוחות המשתמשים. פנים הספסל היה חלול, ובתחתיתו עברה תעלת ניקוז, ששטפה את השפכים אל מערכת הביוב העירונית[1].

ייחודה העיצובי של הלטרינה ביחס למבני ציבור רומיים אחרים היה בהיעדר פסלים ואיקונות[2] של השליט, כמובא במדרש: "אדריינוס שחיק טמיא (=שישחקו עצמותיו) שאל את רבי יהושע בן חנניא... ובכל מקום ומקום שהיה מוליכו (אדריאנוס) היה רואה איקונים שלו קבועה... עד שמשכו לבית הכסא. אמר לו: אדוני המלך, רואה אני שבכל המדינה הזו אתה שליט (שבכל מקום ומקום איקונין שלך קבועה) ובמקום הזה אינה קבועה. אמר לו... כך הוא כבודו של מלך להיות איקונים שלו קבועה במקום ביזוי במקום משוקץ במקום מטונף?" (פסיקתא רבתי פרשה כא).

בארץ ישראל נתגלו עד כה שמונה לטרינות מן התקופה הרומית והביזנטית: בבית שאן, בירושלים, בקיסריה, בהר גריזים, בבית גוברין, באשקלון בציפורי ובטבריה. חלק מהלטרינות היו חלק ממכלול בית המרחץ (למשל: באשקלון ובקסריה) וחלק היו לטרינה ציבורית העומדת בפני עצמה (למשל: בבית גוברין ובהר גריזים). בירושלים נמצאו לטרינות ציבוריות מדרום להר הבית, מערבית לחלקו הדרומי של הכותל המערבי. מן הלטרינות, שהיו סמוכות לבית מרחץ, השתמרו רק התעלות ללא המושבים ומבנה העל. סביר להניח שהציבור היהודי כן השתמש בלטרינות, בייחוד באלו הנמצאות במתחמים של בתי המרחץ, שאותם פקד ללא ספק הציבור היהודי[3].

במקורות חז"ל מכונה בית הכסא לעתים בשם "בית המים" (למשל: מגילה, פרק ג, משנה ב) ונראה שמונח זה מתייחס בדרך כלל למתקנים שהיו בערים הגדולות או בבתים הפרטיים של אנשים אמידים במיוחד ולא בכפרים, שכן שם לא היתה מערכת משוכללת של שטיפה וניקוז. חז"ל קבעו שעיר מתוקנת היא עיר שיש בה בית הכסא: "תַּנְיָא: כָּל עִיר שֶׁאֵין בָּה עֲשָׂרָה דְּבָרִים הַלָּלוּ, אֵין תַּלְמִיד חָכָם רַשַּׁאי לָדוּר בְּתוֹכָהּ: וּבֵית הַכְּנֶסֶת, וּבֵית הַמֶּרְחָץ, וּבֵית הַכִּסֵּא, רוֹפֵא, וְאֻמָּן..." (סנהדרין יז, ב).

על ההבדל הבולט בין מבנה הלטרינה בעולם הרומי לבין בית הכסא שהיה בשימוש אצל היהודים ניתן ללמוד מתיאור בית הכסא הציבורי שהיה במתחם הר המקדש בירושלים: "בית כסא של כבוד, וזה כבודו: מצאו נעול ידע שיש בו אדם, פתוח יודע שאין שם אדם" (תמיד פרק א, משנה א), כלומר, מדובר בתא בודד ולא במספר מושבים ללא הפרדה ביניהם כמו בלטרינה הרומית. כמו  כן, חז"ל דנו כיצד יש להתפנות במקום שאין בו שירותים או לטרינה, למשל: "הַבַּדָּדִין וְהַבּוֹצְרִים... יוֹצְאִין חוּץ לְפֶתַח בֵּית הַבַּד, וּפוֹנִים לַאֲחוֹרֵי הַגָּדֵר" (טהרות פרק י, משנה ב).

הלטרינות נועדו לשימושם של נשים וגברים כאחד, וכנראה שהיו שעות או ימים נפרדים לבני המינים השונים, ולא היה שימוש משותף בפרהסיה; למרות לא ניתן להוכיח זאת, סביר להניח, שאם אכן היה מקובל שימוש משותף בפרהסיה לגברים ונשים, הדעת נותנת שהיינו מוצאים לכך הד בדברי חז"ל. ברייתא ארצישראלית מלמדת על לטרינות מיוחדות לנשים בארץ ישראל, בהקשר למצוות מזוזה: "בית הכיסא ובית הבורסקי ובית המרחץ ובית הטבילה, ושהנשים נאותות בהן - פטורין מן המזוזה" (בבלי יומא יא, א).

---

[1]  האנצ' היהודית בערך "לטרינה".

[2] בנצרות, איקונין הוא ייצוג אמנותי של סמל או של דבר מה קדוש או אלוקי, כגון קדושים. איקונין יכול להיות ציור, תבליט, פסל, או פסיפס.

[3] להרחבה ראה מאמרם של אייל ברוך זוהר עמר: "בית הכסא בארץ ישראל בתקופת הרומית והביזנטית". כתב העת ירושלים וארץ ישראל, כתב עת ללימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה, 2, תשס"ה, אונ' בר אילן.

© כל הזכויות שמורות למחבר