על השופר

 מאת: אורן סעיד

תקיעת שופר עומדת במרכז היום הקדוש. השופר הוא סמל יהודי, וע"פ עדויות ארכיאולוגיות הוא מרבה למופיע באומנות היהודית הקדומה.

עיקר ייחודו של ראש השנה כיום הדין בא לביטוי במצוות תקיעת השופר, העומדת במרכז היום הקדוש. בתורה מכונה ראש השנה: "יוֹם תְּרוּעָה" (במדבר כט, א), שכן תוקעים במהלכו בשופר. בראש השנה אנו שומעים מאה תקיעות: 30 תקיעות לפני תפילת מוסף, 60 תקיעות בתפילת מוסף ו-10 תקיעות לאחר תפילת מוסף[1].

השופר עשוי מקרן כפופה של אַיִל[2], כבש בוגר ממין זכר, זכר לעקידת יצחק. לדעת רוב הפוסקים, אף קרני בעלי חיים אחרים טהורים כשרים לשופר. ברם, אין משתמשים בקרן של בעלי חיים אחרים שקרניהם אינם חלולים אלא עשויים עצם אחד, למרות שאפשר לעבד גם אותן ולהופכן לשופרות, כיון שאין הם קרויים "שופר", ורק הקרניים הדומים לשפופרת קרויים שופר. כמו כן אין משתמשים בקרן של שור, ואחת הסיבות לפסילתו, מאחר והוא מזכיר את חטא העגל בעוד שאנו מעוניינים לבקש מ-ה' בתפילת ראש השנה כפרה על החטאים (ראש השנה כו, א). כאמור, מלכתחילה נתקבל לתקוע בשופר כפוף של אַיִל, כדי להזכיר בו את עקדת יצחק. הלכות רבות נאמרו בשופר - עיטורו, גילופו, איחויו ודיבוק שבריו, איכות הקולות שיש להשמיע בו וסדרם, אשר נידונו בתלמוד במסכת ראש השנה.

השופר של בית המקדש היה שונה: "שֶׁל יָעֵל, פָּשׁוּט, וּפִיו מְצֻפֶּה זָהָב", והריעו בו בראש השנה לצד החצוצרות (ראש השנה ג, ג). מתוך השוואה של קרני היעל והאיל (זכר הכבשים) ניתן להניח ש"פשוטין" אינם ישרים כמעט לגמרי, כקרן ראם אלא כפופים כקרן יעל ואילו "כפופין" הם מפותלים לפחות בפיתול אחד כקרני האילים. לחילופין ייתכן וכוונת המשנה דווקא ליעל נקבה שקרנה "פשוטה" יותר[3]  (אמנם גם קרן זו אינה ישרה לגמרי).

יהודי תימני תוקע בשופר (שנות 1930).
מתוך ויקימדיה

בשופר תקעו לא רק בראש השנה: בשופר הכריזו על כניסת שנת היובל (ויקרא כה, ט-י), היה משמש כאות למחנות הלוחמים (שופטים ג, כז) וכאות אזעקה (עמוס ג, ו). היו תוקעים בו בטקסי חרב וגבורה ובתהלוכות. בבית המקדש היו תוקעים בשופר כשפתחו את שערי העזרה, וכשהקריבו את קורבנות התמידין והמוספין, וכן תקעו בו כאות לרבים לפני כניסת השבת ועם יציאתה (סוכה ה, ה).

ייצור שופרות

ייצור השופרות הוא מלאכתם של יחידים, הממשיכים בדרך כלל מסורת אבות. הייצור הוא עונתי – בקיץ, עד סמוך לראש השנה. תהליך ההפיכה מקרן גסה לשופר נאה אינו פשוט. כאשר חותכים את הקרן מבעל החי, העצם עדיין דבוקה לשופר. כדי להפריד את העצם מניחים לקרן להתייבש, ואז בכמה מכות פטיש חזקות העצם יוצאת החוצה. אך עדיין לא ניתן לתקוע בשופר, משום  שהחלק הדק יותר סתום; ולכן כדי ליצור את הפייה, יש לקדוח בתוכה - מהלך שעלול לסכן את כשרות השופר, אם ייווצרו סדקים או חורים. ברם, מאחר והחלק הדק של הקרן הוא מסולסל בדרך כלל, לא ניתן לקדוח אותה על מנת ליצור את הפייה, אלא אם כן מיישרים אותה. את הקרן מיישרים באמצעות חימום, עד שהיא נראית מפויחת בחלקה.

הקרן מגיעה כשעליה שכבה גסה שיש לשייפה, דבר המצריך עדינות ומיומנות רבה. אסור למרוח לקה או חומרים כלשהם על השופר, מכיוון שגם זה פוסל אותו מבחינת הכשרות. כיום עובדים עם מכונות ליטוש בדרגות שונות, שמביאות את השופר למצבו הסופי, החלק ברוב הפעמים[4].

קרניים

יש קרניים עשויות מעצם ויש קרניים שאינן אלא גידול גרמי של העור. קרניהם של בקר, של צאן ושל צבאים עשויות מעצם ומחומר קרני (=של קרן) מיוחד, המחובר לעצמות הגולגולת ומהווה חלק מהשלד. קרניים אלה אינן נושרות ואם נשברו או נגדעו – אינן מתחדשות. קרני האיילים, עשויות מבליטות גרמיות (=עשויות מחומר העֶצֶם) של העור[5]. קרניים אלו נושרות ומתחדשות מידי שנה, בדרך כלל בקיץ, ולרוב רק הזכרים בעלי קרניים[6]. קרן הקרנף (יש מין עם שתי קרניים) עשויה משערות זיפיות (קשות) הצמודות זו לזו באמצעות חומר דביק.

קרני הצאן והבקר הן נבובות ושימשו מאז ומתמיד את בני האדם למטרות שונות: כאשר חוררו אותן משני צידיהן, שימשו הקרניים לכלי-נגינה, וצורת הקרן שימשה דוגמה לצורת כלי הנגינה המודרני הנקרא "קרן". לעיתים השתמשו בהן ככלי קיבול, ולשם כך חוררו רק בצד אחד[7]. יש הטוחנים את הקרניים ובאבקה משתמשים לסגולות שונות. בחלקים של קרניים משתמשים להכנת ידיות כלי-אוכל, למסגרות משקפיים, להכנת קתות לכלי נשק, למסרקות ולחפצי-נוי[8].

השופר בארכיאולוגיה[9]

השופר מופיע בתבליטים לצד סמלים נוספים (מנורה, ארון קודש, לולב ואתרוג ו"מגריפה"-כלי בבית המקדש שהיה מפיק צלילים גבוהים), ברצפות בתי כנסיות עתיקים כגון: גרש-ערסה בעבר הירדן, בית אלפא, עספיה שעל הר הכרמל ועוד. הוא מופיע גם בפיסול על משקוף של בית אחד בנוה, בעבר הירדן ועל גבי כותרות עמודים בכפר נחום, בכפר פקיעין ועוד. הוא מופיע גם באומנות הזעירה על גבי נרות חרס עתיקים ובכוסות מוזהבות מרומא. כמו כן, השופר טבוע על גבי מטבעות עתיקים, למשל, במטבע שטבע, המושל החשמונאי יהוחנן הורקנוס הראשון (135-104 לפנה"ס); במטבע שלו רואים בצד האחד שתי קרניים (או שופרות) המחוברות בפיותיהן וביניהן פרח הרמון[10]. מדוע השופר מופיע כקישוט בהרבה מקומות?  

השופר הוא מכשיר אזעקה מלחמתי ידוע מאז ומתמיד. הוא יכול היה לעורר חשש של מרד. מסופר בירושלמי: "פעם אחת תקעו [שופר] בראשונה [בתפילת שחרית] והיו השונאים סבורים שמא עליהם הם הולכים ועמדו עליהם והרגום" (ראש השנה ד, א). מקרה זה בוודאי שלא היה בודד, לפיכך העבירו את תקיעת השופר מתפילת שחרית לתפילת מוסף. תקעו אף לתוך הבור, הדוּת (בריכת מים) והפִיטָס (כלי גדול), כדי שאנשי הסביבה בלבד ישמעו את תקיעת השופר (ראש השנה ג, ז); וכן השתמשו בשופר קדוח (ירושלמי שם ג, ו) והוא שופר שתוכנו הקרני לא נוטל מתוכו, אלא נוקב נקב צר, כדי שישמע קול שופר, אבל לא גבוה. ברור שרבים מאוד לא החזיקו במצווה זו מפחד. מכאן הצורך להדגמת השופר באומנות היהודית הקדומה, כדי שלא ישכחו מצווה זו. 

---

[1] אצל יהודי ספרד ותימן נהוג להוסיף בסוף התפילה תרועה אחת בודדת וארוכה הנקראת תרועה גדולה ובכך הם מגיעים לרב ל 101 קולות. על מנהגים נוספים בתקיעת שופר ראה המכלול – האנצ' היהודית בערך "תקיעת שופר" בפיסקה "מספר הקולות וזמנן".

[2] ויש להבדיל בין אַיִל לבין אַיָל 'שהוא מין חיה המופיעה ברשימת בעלי החיים הטהורים: "אַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר וְאַקּוֹ וְדִישֹׁן וּתְאוֹ וָזָמֶר" (דברים, יד, ה). ראה גם מאמרו של ד"ר משה רענן "למה תוקעין בשופר של איל – שופר", בפורטל הדף היומי, ראש השנה טז ,א.  

[3] להרחבה על מעמד סוגי הקרניים למצוות שופר, ראה במאמר "שופר של ראש השנה של יעל פשוט – שופר", ד"ר משה רענן, פורטל הדף היומי, ראש השנה כו, ב.

[4] ראה גם בהמכלול – האנצ' היהודית בערך "שופר". ראה גם סרטון יוטיוב "איך מכינים שופר , מבית האחים גרובייס".

[5] בהקשר זה, יש לציין, שבמיקרים נדירים אצל בני אדם צומחת בליטה קרנית מהעור, המזכירה בצורתה קרן של בעל-חיים. תופעה זו קרויה היפרקרטוזיס.  להרחבה ראה בויקפדיה האנגלית בערך "Hyperkeratosis" (היפרקרטוזיס).

[6] רק לאיילים זכרים יש קרניים, חוץ מהמין "איל הצפון".

[7] במסכת שבת (לה, ב) מובא ששופר מותר בטלטול בשבת "הואיל וראוי לגמע בו מים לתינוק" ומבאר רש"י: "והתניא שופר מיטלטל - לפי שכפוף ראשו וראוי לשאוב בו מים ולשתות התינוק". מכאן שהשתמשו בשופר ככלי קיבול, לשאיבת מים וכבקבוק לתינוק.

[8] מקורות: אנצ' עברית בערך "שופר" ובערך "קרניים" , אנצ' לבית ישראל בערך "שופר". 

[9] ע"פ מאמרו של ד"ר יהושע ברנד, "מחניים" כז, ערב ראש השנה תשט"ז, במאמר "השופר בארכיאולוגיה" עמ' 41-44. כתב העת מחניים היה במשך שנים רבות בטאונה של הרבנות הצבאית הראשית.

[10] אנצ' יהודית "דעת", בערך "מטבעות החשמונאים", מכללת "הרצוג", הערך המקוון באתר "דעת" 

© כל הזכויות שמורות למחבר