עוף הקורא

 מאת: אורן סעיד

במצוות שילוח הקן התורה מצווה לשלח את האם הדוגרת על הביצים. חז"ל דנו מה יהיה הדין בעוף הקורא, שהזכר משתתף בדגירה באופן מיוחד.

בפרשתנו מוזכרת מצוות שילוח הקן: "כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים. שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים" (כב, ו-ז). אדם שמוצא קן ציפור, אסור לו ליטול את האפרוחים או את הביצים ללא שילוח האם תחילה. ומצות עשה לשלח את האם ולאחר מכן ליטול את האפרוחים או את הביצים[1].

פרק יב במסכת חולין עוסק בפרטי מצווה זו. אחד הדינים המובאים שם: "קוֹרֵא זכר, רבי אליעזר מחייב וחכמים פוטרין" (שם, משנה ב).  עוף הקורא, שדרכו להיות רובץ על הביצים כמו הנקבה, רבי אליעזר מחייב בשילוחו, מפני שטבעו בכך, והרי הוא לעניין זה כאם. וחכמים פוטרין משילוח, שכתוב: "שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם"-ולא את האב. הגמרא (חולין קמ, ב) על משנה זו, לגבי מצוות שילוח הקן בעוף הקורא, אומרת שמחלוקת רבי אליעזר וחכמים היא רק לגבי הזכר בעוף הקורא, אבל לגבי זכרים מעופות אחרים, אין חיוב כלל לשלחם: "מחלוקת בקורא זכר, בזכר דעלמא דברי הכל פטור".

חוגלת הסלעים (Alectoris Chukar) -
אחד מהזיהויים המוצעים לקורא.
מתוך ויקימדיה

רש"י במסכת חולין מציין, שהקורא הוא עוף טהור ולכן הקוקיה, שהיא עוף טמא,  אינה מתאימה לזיהוי עם עוף הקורא: "רבי אליעזר מחייב לשלח - אע"פ שאין הביצים שלו הואיל ומנהגו בכך ששוכן על ביצים אחרים;  ועוף טהור הוא ולא זהו שקורין קוקו"א [=קוקיה]" (חולין קמ, א). מאותה סיבה גם התוספות שוללים את זיהוי זה:  "... וכן אמר דקורא הוא קוק"ו בלעז [=קוקיה], ואינו, דאותו קוק"ו [=קוקיה] בחזקת טמא מחזקינן, וקורא טהור הוא..."(חולין, סג, א ד"ה "נץ"). סיבה נוספת לכך, שהקוקיה אינה מתאימה לזיהוי עם הקורא היא, כי במשנה מתואר עוף הקורא כדוגר על הביצים, ואילו הקוקיה, מטילה את ביציה בקינים של עופות אחרים ואינה דוגרת על הביצים שהטילה בעצמה, ואף אינה נוטלת ביצים מקינים אחרים[2].

לגבי עוף הקורא, אומר ירמיהו הנביא: "קֹרֵא דָגַר וְלֹא יָלָד עֹשֶׂה עֹשֶׁר וְלֹא בְמִשְׁפָּט בַּחֲצִי ימו [יָמָיו] יַעַזְבֶנּוּ וּבְאַחֲרִיתוֹ יִהְיֶה נָבָל" (ירמיה יז, יא), ועל פסוק זה נדרש במדרש תנחומא בפרשתנו (אות ג):  "ללמדך, שהקורא הזה מביא עצים אחרים משאר עופות ויושב עליהם עד שיוצאין מקליפהן ויצאו אפרוחים, והן עולין אחריו ומורטים את כנפיו (ואוכלים אותו). כשהוא רוצה לפרוח (=לעוף), אינו יכול, (כי) נמרטו כנפיו, ומוצא אותו חיה או שרץ ואוכלו. ומי גרם לו? על שגזל ביצים שאינן שלו. כך יהיו אומות העולם ומואבים ועמונים שפשטו ידיהם בכסא כבודו והחריבו מקדשו ושרפו היכלו והגלו את ישראל, הקב"ה יאבד את זכרם". א"כ, מדרש זה מציג את הקורא כעוף אכזרי.

בזיהוי הקורא נחלקו חוקרי זמנינו:

עוף הקורא (Ammoperdix heyi) מוזכר בדברי דוד אל שאול במדבר זיף: "כִּי יָצָא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, לְבַקֵּשׁ אֶת פַּרְעֹשׁ אֶחָד, כַּאֲשֶׁר יִרְדֹּף הַקֹּרֵא בֶּהָרִים" (שמואל א  כו, ו). הוא העוף היחיד ממשפחת הפסיוניים המצוי באזור זה. בעונת הדגירה הזכרים קוראים, ומכאן כנראה השם קורא. הנקבה מטילה את הביצים על הקרקע, במקום מוסתר לרגלי שיח או עץ. יש שנקבות מספר מטילות את ביציהן בקן אחד, אבל רק אחת מהן משתלטת ודוגרת על הביצים, ולפי זה מתפרש הכתוב: "קֹרֵא דָגָר ולא יָלָד" (ירמיה, יז יא), היינו קורא דוגר על הביצים שלא הוא ילדן. אבל יש מפרשים ""קֹרֵא דָגָר ולא יָלָד", שאין הקורא יכול לחמם את כל הביצים שבקן, ויש ביצים שלא יוולדו מהן אפרוחים. 

פרוש זה, הוא פרושם של החוקרים אהרוני ופליקס. אך החוקר מנחם דור[3] בספרו "החי בימי המקרא המשנה והתלמוד" דוחה את פרושם, בכך שפירושם אינו תואם את דברי הפסוק בירמיה: "בַּחֲצִי ימו [יָמָיו] יַעַזְבֶנּוּ" (שם), פירושו כל העושר ולא רק חלק. "וּבְאַחֲרִיתוֹ יִהְיֶה נָבָל" (שם), פירושו שהוא יעשה מעשה נבלה.

הטלת שתי נקבות בקן אחד אינה מיוחדת לקורא. זה שכיח גם בעופות אחרים. אצל עופות רבים חלק מהביצים אינן בוקעות מחוסר אפשרות לכסות את כולן. זה רחוק מלהיות נבָלה. לכן הוא מפרש שהכוונה ל"חוגלה" (Alectoris chukar) שהוא עוף גדול מן הקורא.  צבעו חום עם כתמים שחורים ומכסיפים. מקורו ורגליו אדומים. הוא שוכן קרקע בנוף פתוח, באזורים ההרריים והסלעיים של ארץ ישראל, וניזון מזרעים וירק.

הפסוק בירמיה "קֹרֵא דָגָר ולא יָלָד", שכולו נאמר בלשון זכר, ודברי הגמרא בחולין המובאים לעיל, שמחלוקת רבי אליעזר וחכמים היא רק לגבי הקורא, מתאימים להפליא לחוגלה. צורת הדגירה והשתתפות הזכר הוא מקרה יחיד בעופות. הנקבה מטילה שתי הטלות, מוסרת הטלה ראשונה לזכר והוא דוגר, אח"כ היא מטילה הטלה שנייה והיא דוגרת. כאשר בוקעים האפרוחים, מתחברים שניהם עם האפרוחים ומגדלים אותם בהצלחה. ביאור זה מתאים לפירוש הרמב"ם למשנה בחולין: "ומין זה (הקורא) דוגרים ממנו הזכרים כדרך שדוגרות הנקבות" (חולין, פרק יב, משנה ב). לא בדיוק כך האמינו הקדמונים: "החוגלות בונות להן קן המחולק לשני אגפים, הזכר דוגר באחד והנקבה בשני. לאחר בקיעת האפרוחים, כל אחד מן ההורים מגדל את האפרוחים שדגר עליהם, ואולם הזכר, בשעה שהוא מוציא את אפרוחיו לראשונה מן הקן, דורס אותם" (אריסטו 21, 564).

בארץ היו כבר כמה מקרים שהנקבה הטילה שתי הטלות, ועל אחת מהן דגר הזכר. רק בסוף דבריו אריסטו לא צדק, הזכר אינו הורג את האפרוחים. הקדמונים האמינו מאד בדברים כעין אלה כמו אריסטו, ואפשר ללמוד זאת מהמדרש לעיל.



[1] להרחבה ראה בויקישיבה בערך "שילוח הקן". 

 [2] ראה בפורטל הדף היומי במאמר "קורא זכר רבי אליעזר מחייב וחכמים פוטרין – חוגלה", חולין (קמ, ב), מאת ד"ר משה רענן.

[3] "החי בימי המקרא, המשנה והתלמוד", מנחם דור, הוצאת  גרפאור־דפטל,  1997, בערך "חגלה, קורא" עמ' 128.


© כל הזכויות שמורות למחבר

תגובה 1:

  1. אף פעם לא שמעתי על ציפור בשם זה. מאמר מחכים!. תודה.

    השבמחק

UA-41653976-1