על המטה

 מאת: אורן סעיד

מתיאור התורה, שיעקב אסף רגליו אל מטה, מבואר שיעקב ישב על מטה גבוהה, שאפשר לשבת עליה ולהוריד את הרגלים.

לאחר שיעקב מסיים לברך ולצוות את בניו, כשהוא יושב על המיטה (מח, ב), התורה מציינת שיעקב אוסף את רגליו  אל המיטה ולאחר מכן ניפטר: "וַיְכַל יַעֲקֹב לְצַוֹּת אֶת בָּנָיו וַיֶּאֱסֹף רַגְלָיו אֶל הַמִּטָּה וַיִּגְוַע וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו" (מט, לג). מתיאור התורה שיעקב "אסף רגליו אל המטה", מציין רבי אברהם אבן עזרא, כי המיטה המצרית היתה גבוהה במתכונת דומה לזו בארצות אירופה הנוצרית, אשר על כן היה על יעקב לאסוף אותם תחילה: "ויאסף רגליו אל המטה - כי בתחילה ישב על המטה, ורגליו תלויות כמנהג  ארץ אדום היום, ולא כן מטות הישמעאלים". כלומר, יעקב ישב על מטה גבוהה, המצויה בארצות הנוצרים, ואפשר לשבת עליה ולהוריד את הרגלים. לכן כשיעקב רצה לשכב אסף רגליו אל המטה. לעומת זאת, "מטות" הישמעאלים, אינן גבוהות, אלא נהגו לשכב על רצפת החדר על מחצלות וכדומה; למשל בתימן ישנו על מחצלות.

מיטה מוזהבת של המלך פרעה תות אנך אמון,
מוזיאון קהיר.
מאת: Hans Ollermann.
מתוך ויקיפדיה

מתוך ממצאים ארכיאולוגיים ממצרים, מסתבר שהמטה היתה כלי מקובל מימים קדומים, שכן נמצאה מטה מצופה זהב של חתפ-חר.ס, אמו של פרעה ח'ופו ( השושלת הרביעית). כמו כן נמצאו מטות עץ שונות מתקופות מאוחרות יותר [1]. המיטה המצרית הקדומה היתה מורכבת ממסגרת עץ המוגבהת ע"י ארבע רגליים. בסיס המיטה היה שזור מחבלים, ומעליו היו שמים אריג ששימש כמזרון [2]. בד"כ הייתה גם כן משענת ראש, חצי גלילית ועשויה מאבן, עץ או מתכת. בנוסף, פעמים שהמטה היה מוקפת בווילון לשם פרטיות. מיטות מצופות זהב היו בשימוש האליטה של ​​חברה המצרית כגון הפרעונים והמלכים שלה [3]. עם כל זאת, יש להניח שרוב העם נהגו לשכב על רצפת החדר, על גבי מחצלות, כרים וכסתות וכדומה. לכן  רק המכובדים שהיו במצרים, וביניהם יעקב אבינו, ישנו על מטות גבוהות.

המקורות ההיסטוריים אכן מלמדים כי המיטה האירופית בימי הביניים, ובמיוחד בבתים של עשירים, היתה גדולה, רחבה וגבוהה – כפי שציין רבי אברהם אבן עזרא (לעיל). המיטות המאסיביות היו בדרך כלל מיטות אפריון, שמארבע פינותיהן יצאו עמודים ומסביבן הונחו וילונות שהעניקו פרטיות [4].

בדרך כלל שימשה המטה לישון ולנוח בה, ועל כן מכונה חדר המשכב במקרא "חדר המיטות" (מלכים ב, יא, ב; דברי הימים ב, כב, יא); אבל נהגו גם להסב עליה בשעת האכילה (שמואל א, כח, כג;יחזקאל כג, מא); ועליה אף הובילו את האדם למנוחתו האחרונה [5] (שמואל ב, ג, לא).

דין כפיית המטה

אחד מדיני האבלות הוא שהאבל חייב לכפות (להפוך) את מיטתו. הטעם לכך הוא, כפי שהתבטא בר קפרא, שהשכינה הקדושה אומרת: "דמות דיוקני נתתי בהם ובעוונותיהם הפכתיה, כפו מיטותיהן עליה" (מועד קטן, טו, ב). המשמעות היא שהקדוש ברוך הוא ברא את האדם בצלם אלקים, ובעוונות האדם הוא מת ופניו נהפכים ונשתנים, וכאות אבל יש להפוך את המיטה. אולם לא נהגו בדין זה כבר מאות שנים, ואחת הסיבות לכך היא שינוי בצורת המטה, וכפי שנפסק בשולחן ערוך: "עכשיו לא נהגו בכפיית המטה מפני שיאמרו העובדי כוכבים שהוא מכשפות, ועוד שאין המיטות שלנו עשויות כמיטות שלהן כדי שיהא ניכר בהם כפייה " (יורה דעה, סימן שפז). על כך כותב הטור [6]: "וכתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל: ועל זה סומכין באשכנז וצרפת שאין נוהגין בכפיית המטה… לפי שמטות שלהן לא היו ראשיהן בולטין כעין שלנו והיה ניכר בהן הכפייה, אבל מטות שלנו שראשיהן בולטין ואין ניכר בהן הכפייה לא שייך בהן כפיה" (יורה דעה, סימן שפז). כלומר בהתחלה המטות היו ללא עמודים או בליטות בפינות המיטה. לכן כשהפכו את המטה, היתה ניכרת ההפיכה, שרגלי המטה בלטו כלפי מעלה, והמשטח (המלבן) של המטה היה על הרצפה. אבל עכשיו, למטות יש בליטות או עמודים בפינות המיטה, וכשהופכים את המטה, ההפיכה לא היתה  ניכרת, שעדיין המטה גבוהה מן הארץ, בגלל העמודים בפינותיה.

ר' יעקב חאגיז [7] מסביר, שלא נהגו בכפיית המטה בארץ ישראל וכנראה גם בסביבותיה, בגלל שהמטות היו קבועות ברצפה ובכותלים ואי אפשר היה להזיזן. גם הריב"ש העיד שבמגרב היו המטות קבועות בכתלים. אי לכך לא היתה כל אפשרות לקיים כפיית המטה כהלכתה [8].



[1] ע"פ אנצ' מקראית בערך "מטה", הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, 1962.

[2] "Ancient Egyptian Materials and Technology", by Paul T. Nicholson and Ian Shaw, Cambridge University Press,2000, page 291.  

[3] ע"פ ויקיפדיה האנגלית בערך “bed”.

[4] ראה מאמרו של  פרופ' אברהם אופיר שמש, "ובארץ ישמעאל עושין כן ואין לחם נכבד ממנו: השפעתן של הקולינריה והדיאטטיקה במרחב המוסלמי בימי הביניים על פירושי ראב"ע למקרא", JSIJ - כתב עת אלקטרוני למדעי היהדות, גיליון 15, הפקולטה למדעי היהדות, אוניברסיטת בר אילן, 2019.

[5] ע"פ אנצ' מקראית, שם.

[6] הטור הוא קובץ פסקי הלכה שיטתי, המסכם את כל ההלכה הנוהגת לאחר החורבן, שכתב רבי יעקב בן אשר, המכונה גם "בעל הטורים" (1270-1343).

[7] הרביץ תורה בירושלים ונפטר שם בשנת 1674.

[8] להרחבה  עיין במאמרו של יצחק זימר, "כפיית המיטה באבלות וגלגולי הלכתה  והנהגתה", כתב העת "סיני - ירחון דתי לאומי לתורה למדע ולספרות" גיליון קטו, תשנ"ה, עמ' רכח-רנג, הוצאת מוסד הרב קוק.


© כל הזכויות שמורות למחבר

תגובה 1:

UA-41653976-1