אדני השדה

 מאת: אורן סעיד

התורה אוסרת מעשי-כישוף, ביניהם גם ע"י ידעוני - העושה כישוף באמצעות עצם חיה המכונה "אדני השדה".

נאמר בפרשתנו: אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֹבֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים, אַל תְּבַקְשׁוּ לְטָמְאָה בָהֶם, אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (יט, לא). התורה אוסרת מעשה כישוף ע"י ידעוני. רש"י מפרש מהו ידעוני: "ידעוני - זה המניח עצם של חיה ששמו יָדוֹעַ בפיו והוא מדבר מאליו". מקורו של רש"י הוא במסכת סנהדרין: "ידעוני - זה המניח עצם יָדוֹעַ (שם חיה) בפיו והוא מדבר מאליו" (סה, ב).  כלומר, ידעוני נקרא על שם החיה, המכונה "יָדוֹעַ", שממנה נלקחת  העצם שבאמצעותה הידעוני עושה את הכישוף. מהו "יָדוֹעַ" ?

 לפי רש"י (שם) "יָדוֹעַ" הוא שם חיה ולפי הרמב"ם (ספר המצוות לרמב"ם, מצוות לא תעשה ט) הוא עוף. בפירוש "שפתי חכמים" על רש"י  הנ"ל בפרשתנו  מביא פירוש מעניין: "כתב רבינו שמשון  בשם רבי מאיר בר קלונימוס מאישפירא: שהוא חיה ששמה ידוע, והוא ידעוני דקרא, ומעצם שלה עושי כמין כשפים, וכמין חבל גדול יוצא משורש שבארץ, שבו גדלה אותה החיה בכל דבר, בצורת פנים בגוף וידים ורגלים ומטיבורו מחובר לחבל היוצא מן השורש,  ואין כל בריה רשאי לקרב כמלוא החבל שטורפת והורגת, וכמלוא החבל רועה על כל סביבותיה, וכשבאין לצודה אין אדם רשאי לקרב אצלה אלא מורים בה בחץ אל החבל, עד שהוא נפסק, והיא מיד מתה". השפתי חכמים הביא כאן את פירושו של רבינו שמשון משאנץ        (1216 -1150 או 1230)  למשנה במסכת כלאים על המושג "אַדְנֵי הַשָּׂדֶה". במשנה נאמר:  " ... וְאַדְנֵי הַשָּׂדֶה - חיה; רבי יוסי אומר - מטמאות באוהל כאדם" (כלאיים פרק ח, משנה ה). רבי יוסי סובר, ש"אַדְנֵי הַשָּׂדֶה" שמת, דינו כאדם ומטמא באוהל, ולומד זאת מהפסוק: "וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה" (במדבר יט, טז) -  באדם שגדל בשדה, כלומר, מין אדם הוא (רבינו שמשון משאנץ בשם הירושלמי, שם). אם כן, לפי פירוש זה, "יָדוֹעַ" זהה עם "אַדְנֵי הַשָּׂדֶה".

הקוף אוראנג-אוטאנג.
אחד הזיהויים ל"אדני השדה".
מתוך ויקימדיה

החיה המתוארת בפירוש רבינו שמשון משאנץ הנ"ל-  חיה המחוברת לאדמה כצמח ודומה לאדם - אינה מוכרת למדע. כנראה שחיה זו שייכת לקבוצה של חיות שלא ידועות למדע המודרני כמו: "יטי" (yeti, "איש השלג") או "ביגפוט" (Sasquatche, Bigfoot), שהסיפורים אודותיהם מיוחסות לפולקלור או למיתולוגיה, או לטעות בזיהוי של החיות שנראו.

רש"י על הפסוק בספר איוב: "כִּי עִם אַבְנֵי הַשָּׂדֶה בְרִיתֶךָ; וְחַיַּת הַשָּׂדֶה  הָשְׁלְמָה לָּך" (ה, כג) כותב:  "אבני השדה -  מין אדם הן. וחית השדה, היא שנקראת גרושה בלע''ז. וזו היא חית השדה ממש; ובלשון המשנה תורת כהנים (כנראה צריך לומר: כלאיים) נקראים אדני השדה". רש"י מסביר ש"חית השדה" זהה  ל-"אדני השדה"^[1]. בספר אוצר לעזי רש"י^[2] הביא את הגירסא גרובה, garove – זאב ערבות; והוסיף: "המלה הצרפתית ממוצא גרמני 'אדם-זאב' מתיחסת לאגדות עם על בני אדם שהפכו לזאבים". אם כן, גם לפי פירוש זה, "אדני השדה" הוא יצור המבוסס על אגדות ואמונות, שנפוצו בתרבויות שונות, שאדם יכול להפוך לזאב, הקרוי "אדם זאב".

למושג "אדני השדה" מצאנו פירושים נוספים:

         א.  בפירוש "תפארת ישראל"^[3] על המשנה בכלאים (שם) מזהה את "אַדְנֵי הַשָּׂדֶה" עם הקוף אוראנג-אוטאנג. המלבי"ם (ויקרא יא, כז) מזהה אותו עם השימפנזה ועם האוראנג-אוטאנג. פירוש השם "אוראנג – אוטאנג" ע"פ שפת מלזיה ושפת אינדונזיה הוא "איש היער". אכן האוראנג אוטאנג חי בעיקר על עצים והוא היונק הכי גדול בעולם שחי על עצים.

הרמב"ם בפירוש המשניות (שם) מפרש: "ואדני השדה - הם חיות הדומות לבני אדם; ואומרים המספרים חידושי העולם, שהוא מדבר דברים רבים שאינם מובנים, ודבורו דומה לדבור אדם, ושמו "אלנאנאס" בלשון ערב, ומגידים מענייניו בספרים דברים רבים"; וכן אחד הפירושים שמביא "הערוך"^[4] (בערך "אדן"): "חיה דומה לבני אדם".

פרופ' יהודה פליקס בספרו "הצומח והחי במשנה"^[5]  מזהה את "אדני השדה"  על פי פירוש זה,  כקוף חסר זנב. הוא מציין את המדרש בקהלת רבה: "כִּי יֵשׁ דְּבָרִים הַרְבֵּה מַרְבִּים הָבֶל מַה יֹּתֵר לָאָדָם (קהלת ו, יא)  -  כגון: מגדלי קופות (=קופים) וחתולות וחולדות, הסנאין ואדני השדה וכלב הים^[6]. מה אית להון הניה מניהון? או חד אמכותי או חד מעקוצי (=איזו הנאה לבעליהם מגידולם? או מכה אחת! או עקיצה אחת!) - מה הניה? או חד פלקא (עניי בית האסורים), או חד פדעא (פצע וחבורה)" (פרשה ו, יא). כלומר אלו חיות שעשועים שאינן למאכל ואינן שומרות על הבית ואינן חיות עבודה וההנאה היחידה שהמגדל אותם יכול לקבל מהם היא מכות או עקיצות ובכל זאת בני אדם מרבים הבל ומגדלים אותן.

         ב.  פירוש נוסף שמביא "הערוך" הוא: "בני אדם הגדלים ביערים" (שם). פרופ' מרדכי כסלו^[7] מסביר שמשמעות 'השדה' במונח "אַדְנֵי הַשָּׂדֶה" היא בר, פרא, שאינו מן הישוב, כמו עולשי שדה, כרישי שדה (משנה, כלאיים א,ב) או עשב השדה, חית השדה (בראשית ג,יד, יח). ולכן "אַדְנֵי הַשָּׂדֶה" מתייחס לעמים ושבטים שאינם בונים ערים, ושפתם אינה כתובה. מסתבר שהמונח "אַדְנֵי הַשָּׂדֶה" כולל גם שבטים של ציידים-לקטים אנאלפבתים.

במאות השנים האחרונות ואף במאה הנוכחית התקינו כתבים על בסיס האלפבית הלטיני לעשרות עמים ושבטים שהתפרנסו מחקלאות באפריקה ובאמריקה ודיברו בלשונות לא-ספרותיות. היום נשארו רק מעט מאוד שבטים שחיים על ציד ולקט, כגון הילידים באוסטרליה. אולם, בתקופת חז"ל מספרם של כל אלה היה רב יותר, וככל שאנו חוזרים אחורה בזמן כך עולה מספר השבטים - עד אדם הראשון.

---

[1] יש לציין, שהרא''ש במסכת כלאיים פירש את אבני השדה כזהה עם אדני השדה ודלא כרש''י שפירש שזהה עם חית השדה.

[2] מאת ד"ר משה קטן, ירושלים, תשס"ו.

[3] הפירוש "תפארת ישראל" על המשנה  נכתב ע"י הרב ישראל ליפשיץ בן הרב גדליה ליפשיץ (ה'תקמ"ב 1782 - דנציג ה'תר"כ 1861). היה מגדולי חכמי אשכנז ורב בגרמניה.

[4] ספר הערוך הוא מילון שנכתב במאה ה-11 בידי רבי נתן מרומי (1035 - 1110), העוסק במילים הקשות והזרות בתלמודים ובמדרשים.

[5] מכון לחקר המשנה, ירושלים, 1982, עמוד 291.

[6] ראה גם ספרא (ויקרא יא,כז): "וכל הולך על כפיו בכל החיה ההולכת על ארבע טמאים הם לכם וכו' - כל הולך על כפיו - זה הקוף. כל הולך - להביא את הקפוד ואת חולדת הסנאים ואת אדני השדה ואת כלב הים".

[7]  דברי פרופ' כסלו לקוחים מאתר "דעת" ממאמרו "גיל האדם – התש''ס או מיליון שנה".

© כל הזכויות שמורות למחבר