איה, דיה, ראה ודאה

 מאת: אורן סעיד

בפרשתנו התורה מפרטת את העופות הטמאים האסורים באכילה. חז"ל וחוקרי זמנינו נחלקו האם חלק מהעופות, מוזכרים כשם כללי למספר רב של עופות דורסים.

בפרשתנו מנויים העופות הטמאים האסורים באכילה. בין העופות המנויים בפרשתנו נאמר: "וְהָ רָאָה וְאֶת הָ אַיָּה וְהַ דַּיָּה לְמִינָהּ" (יד,  יג). אף בחומש ויקרא מנויים העופות הטמאים, שם נאמר: "וְאֶת הַ דָּאָה וְאֶת הָ אַיָּה לְמִינָהּ" (יא, יד). כאמור, עופות אלו – הרָאָה, הדָּאָה, הדָּאָה והדַּיָּה -  אסורים באכילה. ה"דאה" מוזכרת בפרשת ויקרא כעוף טמא ואינה מוזכרת בחומש דברים. האבן עזרא פירש ש"דאה" ו"ראה" זהים, ומשמעותם שם כללי לשני מיני העופות איה ודיה, כשם שציפור הוא שם כללי למינים תור וגוזל: "כל צפור טהורה תאכלו - הנה צפור שם כלל ותור וגוזל על השני מינין, שהם תחת צפור; וכן: דיה ואיה תחת דאה, כי עתה הוסיף לבאר" (דברים יד, יא).

בתלמוד בבלי מסכת חולין (סג, ב) מצינו שתי גישות לזיהוי וסיווג עופות אלו. דעת אביי, ש"ראה" המוזכרת בפרשתנו זהה ל"דאה" המוזכרת בחומש ויקרא; וכן "איה" (המוזכרת הן בפרשתנו והן בחומש ויקרא) זהה ל"דיה". דעת רבי אבהו שכל העופות הנ"ל הם אותו עוף: "דאה וראה דיה ואיה אחת היא" (שם). התורה ציינה עופות אלו בכל שמותיהם "כדי שלא תתן פתחון פה לבעל דין לחלוק [רש"י -  למי שרוצה לחלוק עליך ולדון ולהכשירה], שלא תהא אתה קורא 'איה' והוא קורא 'דיה' [רש"י - והוא אומר: 'איה' אסרה תורה, אבל זו – 'דיה' היא שמה], אתה קורא 'דיה' והוא קורא 'איה'; לכך כתב במשנה תורה (דברים יד, יג) 'וְהָ רָאָה וְאֶת הָ אַיָּה וְהַ דַּיָּה לְמִינָהּ' [רש"י - לפיכך פרט הכתוב בכל שמותיהם]" (חולין, שם). כפי שיוסבר להלן, אין הכוונה שעופות אלו – הראה, הדאה, האיה והדיה – הם אותו מין ביולוגי ממש, אלא שכולם שייכים לאותה קבוצה של עופות דורסים [1].

דיה (Milvus).
מתוך ויקיפדיה

הרב סעדיה גאון תירגם את האיה הדיה והראה כשלושה עופות שונים: "דאה  -  חדא" (ויקרא, שם); "איה – צדי (ויקרא, שם); "ראה – ואלגארח" (דברים, שם); "דיה – היא הדאה האמורה בויקרא (יא, יד)" (דברים, שם). אם כן,  לדעת הרס"ג, הדיה זהה עם הדאה.

פרופ' יהודה פליקס פירש [2] שדיה זהה עם הדאה ואיה זהה עם הראה. ע"פ פליקס, מזהים את האיה – ראה עם הסוג עַקָּב  (Buteo) - סוג של עוף דורס בינוני ממשפחת הנציים. האיה קרויה, לדעתו, גם 'ראה' בגלל שהיא עוף חד עין ומרחיק עוף,  כנאמר בספר איוב: "נָתִיב לֹא יְדָעוֹ עָיִט וְלֹא שְׁזָפַתּוּ עֵין אַיָּה" (כח, ז); וכפי שנדרש בתלמוד בבלי מסכת חולין על פסוק זה: "עומדת בבבל ורואה נבלה בארץ ישראל" (שם).

בתלמוד בבלי מסכת חולין נאמר, ש'איה' כוללת מספר רב של מיני עופות: "תניא, איסי בן יהודה אומר: מאה עופות טמאין יש במזרח וכולן מין איה הן" (שם). יש להניח שאיה, בזכות גודלה ומספר המינים הרב שיש בה, זכתה להיקרא כשם כללי למספר רב של עופות דורסים, כנאמר בחומש בויקרא "וְאֶת הָאַיָּה לְמִינָהּ" (שם). התואר "למינה" מלמד שיש כמה מינים של איה. לפיכך אין לתמוה, שרבו ההבדלים בתרגומים ובפירושים.

בפרשתנו נאמר "וְהַדַּיָּה לְמִינָהּ" (שם), כי גם הדיה זכתה להיקרא כשם כולל למספר רב של עופות דורסי יום [3] גדולים, בשל שכיחותה של הדיה ומציאותה בשכנותו של האדם. ה"אורח חיים" מסביר, שכאשר התורה מוסיפה את התואר "למינו" (או "למינה") הכוונה לכלול מינים רבים, הגם שאינם דומים זה לזה: "והראה וגו' למינה - נראה שכל מין מה-24 (עופות הטמאים, חולין סג, א), שיש בו מינים הרבה ומשונים, אמר בהם הכתוב למינהו למיניהם, וכל שאין בו אלא מינים מועטים ודומים קצת אינו אומר למינו , והראיה כי נשר לא נאמר בו למינו ואומר בגמרא (חולין סא, א) על עוף אחד שאינו ניכר שהוא נשר שחוששין שהוא מין נשר, הרי שיש לנשר מינים ואף על פי כן לא אמר הכתוב למינו" (דברים, שם).

בשם דיה כונו בימינו מינים אחדים מהסוג "מילווּס" (MILVUS). אלו עופות טורפים הדואים שעות רבות באוויר כדי לתור אחרי טרפם. הדיות חוטפות את הבשר ממש מהידיים, כפי שמסופר בתלמוד בבלי: "ההוא דיו דשקיל בשרא בשוקא ושדיה בצנייתא דבי בר מריון [=דיה אחת חטפה בשר בשוק וזרקה אותו בין הדקלים של בית בַּר מָרְיוֹן]" (בבא מציעא כד, א); וכן מסופר בתלמוד ירושלמי: "חד בר נש הוה מהלך בשוקא טעין קופד. אתא דייתא וחטפתיה מיניה וטלקתיה [=אדם אחד הלך בשוק כאשר הוא נושא בשר. הגיע עוף הנקרא דיה וחטף ממנו את הבשר והשליכו במקום אחר]" (ירושלמי שקלים כ, א). פרופ' רצהבי מספר [4], שכאשר הלך בתימן כילד, עם כריך ביד לבית הספר, חטפה לו דיה את פרוסות הלחם מידיו. הדיה היתה ודאי בזמן העתיק שכיחה מאד ובגלל תפקידה כתברואנית היא היתה ידועה עוד יותר. גם היום באפריקה היא מצויה ביותר.   

כל העופות בני סוג זה הם עופות דורסים, מיטיבים לראות מרחוק. הם מצויים בכל חלקי ארץ ישראל, ובונים את קניהם במקומות סתר, הרחק מיישובי בני אדם. חלק מהם יוצא בסתיו לארצות אפריקה החמות.



[1] ראה גם בפורטל הדף היומי, במאמר "ההוא דיו דשקיל בשרא בשוקא, ושדיה בצנייתא דבי בר מריון – דיה מצויה", בבא מציעא (כד, ב), ד"ר משה רענן.

[2]  "החי של התנ"ך", הוצאת סיני, 1956, עמ' 65. על פי הערה בחומש "דעת מקרא", ויקרא יא, יד.

[3] בניגוד לרוב הדעות, ייחודם של דורסי היום אינו בכך שהם אוכלים בשר, מכיוון שעופות רבים אחרים עושים כן - חסידות, אנפות, ואף מספר ציפורי שיר. ייחודם הוא דווקא בדרך שבה הם הורגים את טרפם. הם נוהגים לעוט על הטרף, בין אם הוא על קרקע, על עץ או במים - ולנעוץ בו את טפריהם. לעיתים הדורס ממש מחכך בתפיסתו את קורבנו כלפי המשטח שעליו הוא נע ואותו. מכאן בא להם שמם. דורסי היום פעילים בעיקר ביום בשונה "מדורסי הלילה". להרחבה ראה בהמכלול – האנציקלופדיה היהודית, בערך "דורסי יום".

[4] מתוך ספרו של ד"ר מנחם דור "החי בימי המקרא המשנה והתלמוד", הוצאת גרפאור־דפטל, 1997 , עמוד 99.


© כל הזכויות שמורות למחבר

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

UA-41653976-1