מלח סדומית

 מאת: אורן סעיד

במלח סדומית היו משתמשים במקדש לקרבנות השונים, לקטורת, להמלחת עורות ולהמסת שכבת הקרח מעל כבש המזבח.

נאמר בפרשתנו לגבי עשיית הקטורת: "וְעָשִׂיתָ אֹתָהּ קְטֹרֶת רֹקַח מַעֲשֵׂה רוֹקֵחַ מְמֻלָּח טָהוֹר קֹדֶשׁ" (ל, לה). התורה מצווה לעשות את הקטורת "מְמֻלָּח". רש"י מבאר שממולח פירושו מעורב – שצריך לערבב את חלקי הקטורת היטיב, וכן תירגם אונקלוס. רש"י מחזק את דבריו ומציין, שהכינוי מלָחים, ליורדי הים, ניתן להם על שם שהם מערבבים את המים במשוטים, כשמנהיגים את הספינה.

רבי אברהם האבן עזרא פירש: "מְמֻלָּח – הוא מלח סדומית" (שם) וכן הרמב"ן כתב: "מְמֻלָּח – שיהא מלוח במלח סדומית[1]" (שם). הרמב"ן והאבן פירשו שהקטורת צריכה להיות מלוחה במלח סדומית, על פי המקור הקדמון ביותר בו מופיע הביטוי מלח סדומית הוא הברייתא של פיטום הקטורת, בה הוא מופיע כאחד המרכיבים של קטורת הסמים: "מלח סדומית רובע הקב" (כריתות ו, א).

במלח סדומית היו משתמשים במקדש לקרבנות השונים[2]. נאמר בתורה "וְכָל קָרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח... עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח" (ויקרא ב, יג), ודרשו חז"ל, שהכוונה היא למלח סדומית, שאינה שובתת (מנחות כא, א) – שמצויה בקיץ ובחורף[3]. במקדש השתמשו במלח, לא רק בקרבנות ובקטורת, אלא גם לשמירת עורות הקרבנות בטרם יחלקו אותם בין כהני המשמרת (מידות, פרק ה, משנה ג). כמו כן שימש המלח להמסת שכבת הקרח שהצטברה על כבש המזבח המשופע בתקופת החורף ובכך נמנעה החלקת הכוהנים[4].

עמודי המלח של הר סדום, ציור משנת 1848,
צויר על ידי משלחתו של ויליאם פרנסיס לינץ'.
מתוך ויקימדיה

מדוע ערבבו מלח עם הקטורת?

יש שפירשו (ספר כלבו, להלן) שעירבו מלח בקטורת, מהדין שצריך לשים בקרבנות מלח -  "עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח" (שם). רבינו לוי בן גרשום סובר, שמלח סדומית מסייע להעלות את עשן הסמים אשר בקטורת[5]. לפי ר' משה כהן מבעלי התוספות, מלח סדומית הובא כתחליף, אם אין בנמצא יין קפריסין או 'חֲמַר חִיוָר[6]', כדי לשרות בהם את הציפורן[7]. לפי דעה זו אין לערבב את המלה עם סממני הקטורת עצמם (כריתות ו, א ד"ה מלח סדומית). אולם מדברי הרמב"ם היו שלמדו, שמלח סדומית הוקטר מצד חשיבות עצמו[8].

פיליניוס הזקן (23-79 לספירה) הזכיר את השימוש של מלח כחומר המשמר את סגולות השמנים הריחניים[9]. יתכן שמלח הסדומית שימש כחומר המשמר את ריחם של סממני הקטורת.

טיבו של מלח סדומית

מלח סדומית, שמו מעיד עליו שהוא בא מאזור סדום:  או שנחצב מהר סדום[10] או מלח שהופק ממי ים המלח – המכונה בפי חז"ל "ימה של סדום" (תוספתא שבת יג,יג; בבלי שבת קט,א).

בקרב הפרשנים חלוקות הדעות באשר לטיבו של מלח סדומית; חלק מפרשים שמדובר במלח קשה וגס, וחלק מבארים שמדובר במלח רק שנמס בקלות במים. בספר כלבו[11] מובאות שתי הדעות: "מלח סדומית הוא מלח גסה ונותנין אותה בקטורת משום על כל קרבנך תקריב מלח. ויש אומרים, שהוא מלח דקה ביותר, וזהו שאמרו ז"ל, שמסמא את העינים, פירוש שהיא נדבקת בידים ואינה נראית מפני דקותה".

גם החוקרים המודרניים אינם תמימי דעים באשר למהותו של מלח סדומית. רבים מהם הניחו בפשטות שיש לזהות את מין המלח הקשה הנזכר בקרב המפרשים עם המלח האבני מהר סדום, ואילו המלח הדק הנמס בקלות הוא המלח המופק ממי ים המלח.

פרופ' זוהר עמר סבור[12]  ש"מלח סדומית" הוא מונח כללי למספר סוגי מלח שהופקו באזור ים המלח: מלח סלעי מהר סדום ומלח גבישי מתהליך אידוי ממי הים. יתירה מזאת, מדובר כמלחים בעלי תכונות שונות המותאמות לתפקידן הייעודי. המלח שבו נמלחו איברי הקורבנות שנאכלו היה מלת מאכל, ואילו המלח לצורך המלחת עורות הקודשים, שימורם ועיבודם היה יכול להיות עם מלחים שונים, כגון מגנזיום כלוריד. מאידך, המלח שהוסף לקטורת היה, כנראה, בעל תכונות מיוחדות שהתאימו במיוחד למטרה זו[13].

שיטת הרס"ג[14]

רבי סעדיה גאון בפירושו לתורה[15] פירש  שמלח סדומית  הוא "מלח ד'ראני", והכוונה שמין מלח זה הופק מאזור ים המלח ונקרא על-שם העיירה ד'רא ששכנה בסמוך לגדותיו המזרחיות של ים המלח.

פרופ' זוהר עמר סבור,  שמלח סדומית לפי שיטת רס"ג הוא  הקרנליט  -  הידראט של המלח הכפול של אשלגן כלורי ומגנזיום כלורי. הקרנליט הוא כנראה מלח הדראני שמתאר אלתמימי - הרופא הארץ-ישראלי בן המאה ה-10, שתיאר בהרחבה את סוגי המלח השונים שהופקו בים המלח: צבעו לבן, בוהק, דביק ולח, והוא מתגבש בגבישים בגדלים שבין 0.1-12 מ"מ. זיהוי זה, על-פי תיאורו של אלתמימי, הוצע על-ידי מומחים של תשלובת מפעלי ים-המלח. מלח הקרנליט נוצר בים המלח, בבריכות האידוי, בכמויות עצומות בתהליך ייצור האשלג. מלח זה מתהווה לאחר השקעת מלח הבישול, כך שבפועל בהחלט ניתן למצוא מלח בישול שאינו טהור לחלוטין, המכיל מלחים נוספים. במיוחד אנו מתכוונים למגנזיום כלורי, אחד המרכיבים העיקריים של הקרנליט.  הריכוז הגבוה של המגנזיום הכלורי נותן למלח את תכונת הדביקות, וכן את חריפותו (טעמו מר) הגורמת לצריבת העיניים ושאר רקמות הגוף הרגישות – "חוויה" המוכרת לכל מי שהיה חשוף, לרסס מי בריכות האידוי של מפעלי ים המלח, העשירים במלחים אלה - בשל כך נקבעה להלכה חובת "מים אחרונים[16]".

יתכן שערבבו בקטורת דווקא  מלח קרנליט, ולא מלח בישול, כי מלח בישול אינו נשרף; הוא נוטה "להתפוצץ" באש, והגבישים הלוהטים ניתזים בחזקה לכל עבר - תכונה שאינה רצויה בקטורת ומסכנת את הכהן המקטיר וגורמת לבעיה הלכתית של "עיכולי קטורת" שעפים ממזבח הקטורת על רצפת ההיכל[17]. לעומת זאת, האש "מלחכת" את הקרנליט ותופעת הגבישים הניתזים אינה קיימת כלל.

---

[1] הרמב"ן מוסיף הסבר לקשר בין המלח לתפקיד "מַלָּח": "ועל דעתי נקראו חכמי הספנים מלחים בעבור שהם יודעים טעם הים, כאלו הם המרגישים במליחותו ובמתיקותו, כלומר היודעים מתי יהיה מתוק ונאות להולכי הים, או מתי הוא רע ומר להם" (שם).

[2] ראה גם במאמר "המלח והים" בפרשת קרח, בבלוג זה.

[3] רש"י שם ד"ה שאינה. בערוך ערך 'בן' פירש, שהיא נעשית בשבת כבחול; ובתורה תמימה לויקרא שם פירש, שהמלח קיים לעולם.

[4] משנה, עירובין י, יד; אורי צבי בן-נון, "מלח סדומית מופק מים-המלח", תחומין, טו (תשנ"ה), עמ' 77-78.

[5] פירושי התורה לרבינו לוי בן גרשום, ספר שמות, ירושלים, תשנ"ה, לשמות פרק ל.

[6] ואם לא מצא יין קפריסין אז היה צריך להביא יין חיוור מעט שלא יהיה לבן מידי ולא אדום מידי.

[7] אין הכוונה לתבלין הצמחי המכונה בימינו ציפורן,  אלא למכסה גולל מיובש של רכיכה המכונה "Onycha", בתרגום השבעים ומשמש עד ימינו להקטרת קטורת, לאחר השרייה ממושכת במים חמים ושטיפה יסודית בסבון.

[8] ראה: משנה למלך על הרמב"ם, הלכות כלי המקדש פרק ב הלכה ג.

[9] G. Plinius, Naturalis Historia (W. H. S. Jones trans.). London-Cambridge, 1887, XIII, 2, 7-18

[10] בשפתו הדרום מערבי של ים המלח, במקום סדום המקראית, מתרומם הר מלח גדול, הר סדום, בנוי גבישי מלח נקיים ושקופים, שממנו חוצבים "מלח סדומית".

[11] ספר כלבו, ירושלים, תש"ן, עמ' רכו-רכז.

[12] להרחבה ראה מאמרו של פרופ'  זוהר עמר "מלח סדומית במעשה הקטורת על-פי רב סעדיה גאון", בד"ד 5 תשנ"ז. רוב החומר והמקורות למאמר מזה לקוחים ממאמר מקיף זה. בד"ד (ראשי תיבות של בכל דרכיך דעהו) הוא כתב עת מדעי לענייני תורה ומדע היוצא לאור על ידי אוניברסיטת בר-אילן אחת לכמה חודשים החל משנת 1995.

[13] ראה גם בתחומין כרך ח מאמרו של פרופ' ישראל זק  "מלח סדומית- מהות, הפקה והלכה", תשמ"ז, 417-428.

[14] על פי מאמרו של פרופ' זוהר עמר "מלח סדומית במעשה הקטורת על-פי רב סעדיה גאון", בד"ד 5 תשנ"ז. ראה הערה קודמת.

[15] כתב-יד פטרסבורג, 129 I Arab, עמ' 32. במכת לתצלומי כתבי-יד, הספריה הלאומית בירושלים, ס' 54239; ז' עמר, "סממני הקטורת על-פי ר' סעדיה גאון", סיני, קיח (תשנ"ו), עמ' קכט-קלט.

[16] בבלי, עירובין יז, ב; חולין קה, ב. בתלמוד בבלי מסכת עירובין (שם), נאמר כך: "אמר רב חייא בר אשי: מפני מה אמרו מים אחרונים חובה מפני שמלח סדומית יש, שמסמא את העינים (ולאחר סיום האכילה נהגו בימיהם לטבול את האצבעות במלח ולטעום מן המלח, ושמא יגע באצבעו בעין. רש"י)".

[17] קטורת שפקעה - הועפה (פירוש המשניות לרמב"ם זבחים פו א) - מעל גבי המזבח, אין מחזירים אותה (מנחות כו ב; רמב"ם תמידין ג,  ב).

© כל הזכויות שמורות למחבר