מוט המנורה

 מאת: אורן סעיד

את המנורה נשאו ממסע למסע בעזרת מוט. כפי המצוייר בתבליט שער טיטוס נראה שהמוט הושחל בבסיס המנורה לצורך נשיאת המנורה.

 בפרשתנו מתואר כיצד כיסו ונשאו את המנורה ממסע למסע: "וְנָתְנוּ אֹתָהּ וְאֶת כָּל כֵּלֶיהָ אֶל מִכְסֵה עוֹר תָּחַשׁ וְנָתְנוּ עַל הַמּוֹט" ( ד, י). הפסוק מציין, שאת המנורה עם כל כליה, כיסו בעור תחש[1], ונשאו אותה בעזרת מוט. נחלקו המפרשים כיצד הרימו את המנורה בעזרת המוט.  מבאר הרשב"ם: "ונתנו על המוט - טועה היה בזה רבי יוסף קרא[2], מדלא כתיב כדכתיב: 'בַמּוֹט בִּשְׁנָיִם' במדבר יג, כג), והיה רוצה לומר שכל המוט היה תחת הכלים, מדכתיב: 'עַל' (המוט, במדבר ד, י); השיבותי: כי המוטות היו מצד הכלים, כדרך כל משא שנותנין המוטות בטבעות שבצדי הכלים, כדכתיב בפרשת המשכן, אבל אצל לשון 'וְנָתְנוּ'  (במדבר ד, י) ראוי לומר על המוט ואצל לשון משא אמר במוט כדכתיב:  'וַיִּשָּׂאֻהוּ בַמּוֹט' (במדבר יג, כג)" (שם). רבי יוסף קרא פירש שהמוט היה בתחתית המנורה. הרשב"ם חולק ומבאר, שנשאו את המנורה בעזרת מוטות שהיו מצדי המנורה, בדומה למוטות שהיו בחלק מכלי המשכן [כגון: מזבח הקטורת (שמות כז, ז), הארון (שמות כה, יד) והשולחן (שמות כה, כח)], משני צדדי הכלי בתוך טבעות.

השד"ל מבאר שהמנורה וכליה היו בתוך שק, והשק היה תלוי על המוט בעזרת וו או חבל[3]: "על המוט -  המוט איננו הבד, כי הבד היה נכנס בטבעות, והיו שני בדים, והמוט היה אחד, והיו תולין עליו הדבר הנישא על ידי וו או על ידי חבל, כמו שעשו באשכול (במדבר יג, כג) וכן כאן היתה המנורה עם כל כליה במרצוף (=שק), והמרצוף תלוי על המוט בוו או בחבל, וכן נקרא מוט העץ שהעול נכנס בתוכו, והנה מוט הוא בד המחזיק מה שמתחתיו ואומרים ונתנו על המוט, כי הוו או החבל היה על המוט" (שם).

המנורה בשער טיטוס.
יוצר: Dnalor 01
מתוך ויקימדיה

המנורה בשער טיטוס

בתבליט  שער הניצחון של טיטוס ברומא,  נראים המנורה ושאר כלי המקדש נישאים בתהלוכת ניצחון כאות לחורבן המקדש ונפילת ירושלים (יוספוס פלאביוס, מלחמת היהודים ז, ה, ה; ז, ה, ז). בתבליט רואים את בסיס המנורה בצורת משושה או מתומן. בנוסף, בתבליט רואים את המוט שהושחל בבסיס המנורה לצורך נשיאת המנורה, בדומה למה שפירש  רבי יוסף קרא (לעיל, בפירוש הרשב"ם), שהמוט היה תחת המנורה. המוט המיוחד היה נפרד מן המנורה. רק בשעת הנסיעה הניחו את המוט בין רגלי המנורה, בכדי לשאת את המנורה וכליה.

מדינת ישראל בחרה לסמלה הרשמי את מנורת המקדש, ע"פ הדגם המופיע על שער טיטוס. ישנה מחלוקת האם תיאורה של המנורה בתבליט שער טיטוס נאמן למקור שעמד במקדש. הרב יצחק הרצוג זצ"ל טען[4], שבדרך טלטולה של המנורה מירושלים לרומא, נשברה רגלה, והתוספת – הבסיס המשושה או המתומן שאותו רואים בתמונה, הוא הוספה של אמן רומי-הלני, שכלל לא היה ער לסגנון ההלכתי של המנורה, והוא בנה משהו שונה לגמרי, שלא מזכיר אותה כלל. שנית, יש על גבי המנורה שבשער טיטוס כמה וכמה צורות של חיות שונות, כגון: דרקונים וחיות ים,  שלא רק שלא היו על המנורה שבמקדש, אלא אף היו אסורות. לדוגמה: על המנורה צייר האמן דרקונים, אריות שואגים וחיות ים. חלקן צורות שמהוות באופן מוחלט סממני עבודה זרה[5].

לעומת זאת, הרב ישראל אריאל סבור, כי אכן יש למנורה בסיס מעין תיבה וזהו ה"ירך" (שמות כה, לא), אך לייצוב המנורה הוסיפו רגליים קטנות, דבר המונע נזילת שמן, חשש דליקה וכדומה, וכפי שכתב הרמב"ם: "ושלש רגלים היו לה" (הלכות בית הבחירה, פרק ג, הלכה ב). ברם, הרגליים אינן נזכרות בהלכה ברמב"ם כאחד הדברים שבלעדיהם פסולה המנורה. מכאן, שרגלי המנורה אינם חלק מהותי בכלי כמו רגלי השולחן ולכן מסיבה זו,  חסרון רגלי המנורה בתבליט שער טיטוס אינו חסרון מהותי בדגם המנורה. אשר לדרקון, הרב מציין כי מניתוח פני הגילוף בשער טיטוס מסתבר, כי כלל אין במנורה דרקון! מדובר בציור של הכרובים הפונים זה אל זה, ועיטור זה נפוץ במקדש, כגון על הארון, הפרוכת והכתלים[6].

החוקרים מקסימיליאן כהן, יהושע ברנד, דניאל שפרבר וליאון ירדן מניחים, בעקבות החיבור הקלסי של הדריאן רלן מהמאה השמונה-עשרה, שבסיס המנורה בשער טיטוס הוא תיאור אמיתי של בסיס המנורה שהייתה במקדש. כהן טוען שפרטי המנורה בשער משקפים בדיוק את ההשפעות ההלניסטיות שבאו לביטוי במנורת המקדש; ברנד, שפרבר וירדן טוענים שעיטורי הדמויות בבסיס המנורה הם תוספת הרודיינית למנורה החשמונאית[7].

מידות ומשקל המוט

התורה והראשונים לא פירטו את מידותיו ואת צורתו של המוט לנשיאת המנורה. רפאל בר אשר חגבי בספרו "אשר על המשכן" מחשב את גודלו ומשקלו של המוט על פי תפקידו ועל פי מידות מוטות אחרים שהיו במשכן[8]:

המוט היה, מרובע בגודל טפח על טפח (כדעת "מקדש אהרן", שלחן ב) ובאורך שלוש וחצי אמה, על מנת לאפשר ללווים לעמוד במרחק של שתי אמות וחצי ביניהם כאמור בגמרא (מנחות, צח, ב), ועוד חצי אמה בכל צד, בכדי לאפשר את הנחתם על כתפי הלווים. בשני צידי מרכז המוט, חובר משטח לנשיאת הכלים ולאחיזת ירך המנורה, אשר צורתו היתה מחומש (הגדול בחצי טפח מירך המנורה), הצמוד למרובע באורך של 436 מ"מ וברוחב של 322 מ"מ; מעל המשטח הובלטו קרנות מרובעות בגודל של חצי טפח על חצי טפח מסביב המשטח. המוט והמשטח היו עשויים מעצי שיטים ומצופים בזהב בעובי 0.5 מ"מ. משקלו של המוט היה: 29.7 ק"ג. לדעתו, מוט המנורה הנ"ל, היה מסוגל לעמוד במאמצי הגזירה, השקיעה והכפיפה, על פי חישובי מדע ההנדסה של ימינו.

---

[1] על זיהוי התחש ראה במאמר "זיהוי התחש" בפרשת נשא בבלוג זה.

[2] רבי יוסף קָרָא בן שמעון בן חלבו היה מחכמיה הבולטים של צפון צרפת בסוף המאה ה-11 ותחילת המאה ה-12. פרשן מקרא מקורי, פרשן פיוטים, ועסק גם לא מעט בפולמוס היהודי-נוצרי. נחשב לתלמיד חבר של רש"י. התואר 'קרא' ניתן לו ככל הנראה על שם עיסוקו העיקרי, בתחום המקרא, שאותו גם הורה לאחרים.

[3] נראה שרבי אברהם אבן עזרא, גם סובר שלא היו מוטות מצידי המנורה, וכנראה המוט היה בתחתית המנורה או כביאור השד"ל תלוי על המוט: שהרי ביאר: "ונתנו על המוט – כי אין לה בדים, והוא כמו 'וַיִּשָּׂאֻהוּ בַמּוֹט' (במדבר יג, כג)" (שם).

[4] ראה מאמרו של אפרים צורף, "בעיית התגליף של המנורה בקשת טיטוס", סיני, גיליון נח, 1966. המאמר המקוון בתאר "דעת".

[5] כפי שמציינת המשנה במסכת עבודה זרה: "המוצא כלים ועליהם צורת חמה, צורת לבנה, צורת דרקון, יוליכם לים המלח (=ישמידם), רבי יוסי אומר שוחק וזורה לרוח או מטיל לים" (פרק ג, משנה ג).

[6] בספר "מנורת זהב טהור"  מאת הרב ישראל אריאל,  מכון המקדש (ירושלים) , (תשס"ט 2008) בפרק לח "הציורים על בסיס המנורה – המחשת תכנים במקדש".

[7] ראה מאמרו של ישראל ל' לוין "תולדות המנורה ומשמעותה בעת העתיקה", קתדרה 98, טבת תשס"א, עמ' 7-32. קָתֶדְרָה לתולדות ארץ ישראל ויישובה הוא כתב עת לתולדות ארץ ישראל ויישובה, היוצא לאור ארבע פעמים בשנה (רבעון) מטעם 'המכון לחקר ארץ ישראל ויישובה', שביד יצחק בן-צבי.

[8] על פי מאמרו של רפאל בר אשר חגבי "המוט לנשיאת מנורת המשכן".

 

© כל הזכויות שמורות למחבר